ועודה ארוסה וכו'. ובמתני' שאם מכרה ונתנה קיים והקש' הר"ן דהא בלאו תנאי נמי הכי דינא כדתנן בפ"ח עד שלא נשאת ונשאת אם מכרה ונתנה קיים מפאת קוש' זו הוכיח דהך תנאי מהני אפי' לנכסים שנפלו לה אחר שנשאת ולשי' הר"י שהביא הטור אה"ע סי' צ"ג שאין תנאי בעודה ארוסה מועיל בנכסים שנפלו לה משנשאת עי' תי"ט במתני' ד"ה שאם מכרה וכו' ובאס"ז ר"פ האשה מביא תי' זה בשם הרשב"א דרשאי למכור לכתחילה והריב"ש סתר לה דא"כ למה לא תני במתני' תמכור לכתחילה ובאמת הרא"ש כ' לשי' ר"י דמתני' דהכי אתי' כאמרו לו ועי' בתוס' כתובות דף פ"ג ע"ב ד"ה ר"א יראה מדבריהם דפי' דמתני' לא הוי לכתחילה דאלו ס"ל דמתני' לאו דוקא אפי' לכתחילה א"כ גם לר"א ל"ד ואפשר דבאמת ר"א ואבי' פליגי בסברת ר"י ורבינו דלאבי' מוכרח דעת רבינו דהא וודאי לא תמכור לכתחילה והר"י הוכיח סברתו מר"א ליישב קוש' התוס' ועי' ב"ח אה"ע סי' צ"ב שכ' על דברי התוס' הנ"ל הגהה מאיזה תלמיד ואין צורך ודוק.

התנה עמה שלא יהי' לו דין ודברים וכו'. פי' שאין לו דין עם הלוקח וגם עמה אין לו דברים בדמים שקיבל מהלוקח כמ"ש בשה"ג ועי' תי"ט.

עד שיתנה עמה וכו'. הוא כדעת ר"י דאמר במתני' לעולם אוכל פ"פ עד שיכתוב כ"ה הגי' שלפנינו ובאס"ז הביא גי' אחרת רי"א לעולם הני' אוכל פירי עד שיכתוב והנה שי' רבינו אליבא דר"י דכופין אותה למכור הפרי והרא"ש חולק ע"ז וחילי' דידי' מדקדק לישנא דתלמודא ר"פ הכותב מדקאמר בדשיירה ומחלוקת' תלוי' בב' הגרסאות שהעתקתי דוק ותשכח.

בד"א שהתנה עמה וכו'. עי' הה"מ מה שהביא ירושלמי וברא"ש ר"פ הכותב סיים כיון דלית לן ראי' ברורה אית לן למימר כל תנאי שבממון קיים ועי' ברמב"ן שהבין בדברי הרי"ף דגם לאחר הנשואין תנאו קיים ובתשו' הריב"ש סי' ק"ב כ' דהפי' הנכון בדברי הרי"ף דוקא בעודה ארוסה וכפסק רבינו פה משום דכתיב לחקת משפט ועי' פי"ב מהל' אלו בהשגות הראב"ד ומ"ש שם בס"ד עי' ב"ש סי' צ"ב אם יכול אדם לומר קים לי וע' בכנה"ג שם בהגהת הטור אות צ"ב אדם שכ' לאשתו בשטר והעדים קנו ממנו שתהא אשתו רשאי לתת נכסים וגם הנכסים שייחד לה הוא לתנם לכל מי שתרצה והלכה היא ונתנם לאביה ולאחיה זה השטר בטל הוא ודברי הבאי ושטות כי כמו שיכולה היא לומר נ"ר עשיתי לבעלי גם הוא יכול לומר נ"ר עשיתי לה ע"ש.

מה שהוציא הוציא וכו'. כ"ה לישנא דמתני' נ"ל דמה שאכל אכל אף אם סילק נפשו מהנכסים בחייה מ"מ אם הוציא הוצאות מחל לה וכן אפי' בסילק נפשו מנכסיה ואכל פירות מחלה לו וא"צ לשלם עי' ב"ב דף מ"ט וראיתי באס"ז שהביא משם תלמידי ר"י מדיוק לישנא דמתני' דבא לסתום כר"ש ומדברי הרא"ש והר"ן לא משמע כן ול"נ כמ"ש.

וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא המאה. עי' לח"מ ועי' נתיבות משפט דף צ' ע"ג שכ' דרבינו פה מיירי במקום שכותבין יותר רק כדי להרבות בפני העם ומש"ה לא תגבה המותר אבל לפי המנהג שלנו והוא מהגמ' כמ"ש הה"מ האשה גובה את המוסיף ע"ש.

איש ואשה וכו'. עי' בהגה"מ שיש חולקים על רבינו דוקא אבי החתן ואבי הכלה אבל בעל לאשתו ואשה לבעלה לא והביא ראי' מהירושלמי דגרסי' שם שהבעל בכתוב והאב בדברים ורבינו סובר דתלמודא דידן לא ס"ל לחלק וכמ"ש הכ"מ וסברת הירושלמי נ"ל דדוקא גבי אב סמכו דעתי' עלי' לתבוע אותו לדין אבל באיש לאשה דאיכא קרובא דעתי' טפי לא סמכו אדעתייהו לתבוע זה את זה לדין בדברים בעלמא ומש"ה בעינן כתב ולפי שיט' רבינו פ"ו מה' זכיי' שכ' וצריך שיה' הדברים שפסקו מצוי' ברשותו שפיר י"ל כסברת רבינו דכ"ש הוא כמ"ש הה"מ משום כיון שישנו ת"י וודאי דסמכו דעתי' טפי ולפי שיטות החולקים על רבינו כמבואר בהגה"מ דגם אם אינו ברשותו בשעת הפסיקה יש מקום לומר דלא פליגי בבלי וירושלמי דבתלמודא דידן מיירי דאיכא ברשותו בשעת הפסיקה א"כ וודאי דאין לחלק בין האב הפוסק והירושלמי מיירי היכא דאינו מצוי' בשעת הפסיקה ואז יש חילוק בין אב לבת ועמ"ש בס"ד פי"א מה' מכירה ועי' בנתיבות משפט דף צ"ב צ"ג וצ"ד.

הנושא אשה וכו'. והיא אינה יכולה למחול דאין חבין לאדם כ"כ הרמ"ז בפי"ב דכתובות משנה א' ובחלתה אינו חייב לרפאותה ובק"ע הביא מחלוקת בזה ועי' בתוס' כתובות דף נ' ע"ב ועי' בהגהת רמ"א חו"מ סי' ס'.

או שחייב עצמו בשטר. עי' תוס' כתובות דף נ' ד"ה שנים מקרי קצוב ולא כן דעת רבינו עי' כ"מ ומ"ש התוס' שמא יצטרכו רפואה אעפ"כ מקרי קצוב הטעם כמ"ש בס' הפלאה אה"ע סי' קי"ד משום דלא שכיח ויש לתלות הדבר בפלוגתא דריש כתובות אי חלה מקרי אונסא דשכיח ובזה י"ל שי' רבינו מסוגי' דגיטין דף נ' ואין להאריך.