דחויה היא. עי' בכ"מ שדעת רבינו שדמי לטומאה וקיי"ל דחויה ולא הותרה וכ"ה בתשו' רשב"א אבל בשו"ת תשב"ץ ח"ג דף י"ב ע"ג כ' אף דקיי"ל גבי טומאה דחויה אבל לענין שבת אשכחן בפ' טרף בקלפי דאמרי' בהדיא דשבת הותרה לצבור וטומאה דחויה ועוד דהא בפ' יוה"כ יליף ראב"ע דפק"נ דוחה שבת ממילה ונראה ודאי דשבת הותרה למילה דלאו דחויה בלבד היא שאין בין עבודה למילה לענין שבת כלום ושניהם התירתם התורה להדיא ע"ש שהאריך עוד בראיות ולענין שבת אמרי' הותרה. ובאמת לשיטת הכ"מ י"ל דאין מזה הכרח דערבך ערבא צריך דגם במילה יש מקום לומר דאינה אלא דחויה והרי גם ראב"ע נקט בלשונו לישנא דחויה מה מילה דוחה כו' ואף שנראה לדידן דיש מקום לומר דגבי מילה הותרה לפמ"ש סוף מסכת עירובין בש"י וגם רמזתי בהל' מילה דאם גם רבנן א"ל הלכה דדוחה את השבת כדאמר עולא שבת קל"ב וגם קרא דביום דמילה דוחה את השבת וא"כ קשה כיון דהלכתא היא קרא למה לי א"ו דקרא בעי להורות דהותר מילה בשבת וכמ"ש בהל' מילה בשם התה"ד דאב רשאי למול בעצמו בשבת אע"פ שמתכוין לתקנו אבל פקוח נפש דקיי"ל דנפ"ל דדוחה את השבת מוחי בהם כמ"ש רבינו וא"כ שפיר י"ל דאינו אלא דחויה ועי' בכנה"ג או"ח סימן שכ"ח בהגה"ת ב"י שכתב בשם שה"ג בפ' ח' שרצים ובפ"ק דיומא דאם אפשר לעשות בהיתר ע"י נכרי אין לנו לעשות באיסור, ונראה שעל סברת ריא"ז סמכו בזמננו זה לעשות התרופות ע"י נכרי היכא דאפשר אפי' בחולה שיש בו סכנה ומ"מ נ"ל דאם ע"י ישראל נעשית יותר מהרה דודאי דיש לעשות על ידי ישראל ולא ע"י נכרי ע"כ ועי' עוד שם בשו"ת תשב"ץ ח"א סימן נ"ד במ"ש רבינו הל' ג' ע"י גדולי ישראל וחכמיהם מ"ש שם. ועי' ב"י סי' שכ"ח שיטת מהר"ם וב"ה שם:

חולה כו'. עי' שו"ת תשב"ץ ח"ג דף י"ג:

קוראין לה חכמה. עי' תיו"ט במתני' פ' מפנין מ"ג וע"ש בס' שושנים לדוד מ"ש רבינו פה וחותכין את הטבור והוכיח שהוא איסור תורה דתני' בהדיא ס"פ המצניע דבכלי חייב חטאת:

פטור מכלום. הה"מ כתב על דין זה פשוט במנחות דף ס"ד והאמת אתו עי' מרכבת המשנה דמוכח כן בגמ' ותמה שם על הל"מ שכתב דרבינו אמרה מסברא דנפשיה ובאמת כוונת הל"מ מ"ש רבינו כאן פטור מכלום ולא כתב סתם פטור וחילוק רב ביניהם כמ"ש רבינו רפ"א וע"ז כ' הל"מ שזה הוא מסברת רבינו ולא נזכר בגמ' פטור מכלום וכ"כ בס' ברכי יוסף או"ח סי' שכ"ח:

והעלה דגים ותינוק פטור. עי' ראב"ד. והמ"מ כתב כלל חדש בשם הרשב"א ועי' ברכי יוסף סימן שכ"ח ועי' בב"י יו"ד סימן ל"ב גבי פלוגתא דר"י ור"ל דבין האגפיים ופסק הרשב"א לחומרא ותמה על רבינו שפ' כר' ינאי להקל וכתב ב"י דהרמב"ם פסק כר"י משום דהוא רביה דר' יוחנן והלכתא כוותיה במקום ר"י כ"ש במקום ר"ל וצ"ע מדברי רבינו פה לפי סברת הה"מ דרבינו סובר כרשב"א והרי שם חולק עמו בסברא זו. וצ"ע עוד מ"ש הב"י ביו"ד סימן ה' הא דפסק רבינו כר"י נגד ר' ינאי אפי' בעלי מומין אע"ג דהוי תלמיד במקום רב אפשר דמסתבר טעמיה. ובזה יש ליישב פה דעת רבינו ועי' בתבואת שור בסימן ל"ב שמביא דברי הב"י בספרו הליכות עולם כללי הגמ' דף צ"ה ע"א שכתב בשם הר"ן מקבלת הגאונים הא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו דוקא כשנחלק התלמיד עם הרב בחייו והרב לא קיבל דבריו. ודברי הר"ן סותרים קצת אהדדי עם מ"ש בריש מסכת סוכה הא דפסק התם כרבה לגבי רבא משום דלא מצינו שנחלקו פנים בפנים ויש לחלק בכלל זה ע"ש בת"ש ואין מקומו פה להאריך: ובדרך חידוד הלכה אמרתי פרפרת נאה לפלוגתת רבינו והראב"ד פה כל חד לטעמיה אזיל. דהנה לכאורה יש להקשות באיזה סברא פליגי רבה ורבא דמאן דמחייב סבר דאזלי' בתר מחשבתו ומאן דפטר סבר זיל בתר מעשה ומאי היא סברת כל אחד ואחד, ונראה דהתוס' מקשה שם למאן דמחייב אמאי לא אמרי' הואיל ע"ש תירוצם. ונראה דהנה שיט' היש"ש הובא במג"א או"ח סימן תצ"ז אות ו' בדגים אינו חייב משום צידה דלא הוי דומיא דמשכן אלא חייב משום קוצר דהוי עוקר דבר מגדולו כדאיתא בירושלמי פ"ז דשבת והמ"א שם חלק עליו דפשיטא דשייך בדגים צידה כמ"ש כל הפוסקים, ומעתה אי אמרי' כשיטת היש"ש א"כ בהעלה דגים ותינוק נעשית כוונתו בשלימות שנתכוין לעקור דבר מגדולו ועקר דבר מגדולו ע"י העלאת הדגים אלא שהעלה ג"כ תינוק עמו וגבי תינוק אין האיסור משום עוקר דבר מגדולו אלא איסור אחר יש וזה האיסור התירה תורה. אמנם עכ"פ איך שייך לומר הואיל והותר התינוק הותרו ג"כ הדגים דזה לא אמרי' להתיר ממלאכה זו למלאכה אחרת ולא מצינו בכל הש"ס הואיל כזה אלא באותה מלאכה כמו גבי אפייה דמותר מצד הואיל ואי מל"א ומיושב היטב קושית התוס', ומאן דמחייב סבר דשיטת היש"ש ומאן דפטר סבר כשיטת המג"א דגם בדגים אסור מצד צידה דלא בעינן דומיא דמלאכת המשכן וא"כ שפיר פוטר כיון שאותו מעשה שעושה באיסור צידת דגים בשעת גמר נעשה עמו באותו מעשה היתר מה שמעלה התינוק ושפיר פטור: והנה סברת היש"ש והמ"א יש לתלות אי קיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב או פטור דלמ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור הטעם כמ"ש התוס' במסכת שבת צ"ד ע"א ד"ה ר"ש דבעינן דומיא דמלאכת המשכן ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דגבי דגים לא הוי צידה אבל למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ע"כ דלא בעינן דומיא דמשכן וא"כ גם גבי דגים שייך צידה לפי"ז רבינו לשיטתו דפסק לעיל בפ"א מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וא"כ שפיר בחר בגירסא זו דרבה סובר דפטור משום דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וא"כ ממילא הכא פטור והראב"ד לטעמיה דסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ומש"ה פסק פה דחייב וע"פ דברינו אלה מיושב קושית הה"מ בפ"א מה שמקשה למה פסק רבינו כן הלא רבא פסק הלכה כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כיון דרבה סובר הכא דפטור ע"כ דסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב והלכה כרבה נגד רבא כמ"ש הראב"ד. וקודשא בריך הוא חדי בפלפולא:

נעקרו. עי' כ"מ ועי' בס' שיח יצחק מס' יומא פי' תשו' רבינו ועי' בפט"ו מה' איסורי ביאה:

המהלך במדבר. עי' מג"א סי' שמ"ד אות א' דזה מקרי קבוע ועי' מ"ש בזה בש"י מס' שבת ר"פ כ"ג ראיה לסברא זו: