הרהור מותר. מיתור מלת דבר דרשינן הכי דהרהור מותר כנה"ג בשם מהרי"ל. וק"ק הא דרשינן מודבר דבר שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול כמ"ש רבינו ה"ד ואכתי התירא דהרהור מנ"ל ומזה נראה דהוכיח רש"י בשבת קי"ג ע"א מ"ש שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול מו"מ וחשבונות ועי' הה"מ ה"ד מ"ש ודו"ק:

ומודדין מדידה של מצוה. עי' בפ"י מה"ש ה"ו וגם קשר שאינו של קיימא מתיר רבינו במקום מצוה. ועי' בתוי"ט סוף שבת:

אין עונשין וכו'. עי' מג"א סימן של"ט כתב אפשר דבמלקות נמי איכא חילול שבת כגון שעושה חבורה ע"ש. ולשיטת רבינו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ניחא דלא חשיב מקלקל כיון שנתכפר לו במלקות ועי' בתוס' יבמות דף ו' ע"ב ד"ה טעמא ומה שחקר במל"מ פה עי' באורך בס' ברכי יוסף סי' של"ט באו"ח ושם מבואר ג"כ מי שרוצה לברוח ולעגן את אשתו מותר לחובשו בשבת שבות יעקב ח"א סימן י"ד ולהורות או"ה ולשער בשיעורין מותר תה"ד סי' נ"ד:

בה"ש אלא בעצמו של יום וכו' אבל בה"ש וכו'. הא דהאריך רבינו כ"כ וכפל בלשונו אבל בה"ש נ"ל מכאן לפשוט ספיקותו של המג"א בסימן שמ"ב אם במ"ש בה"ש נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעי קדושה ע"ש, ורבינו בא להורות לנו דלא גזרו גם במ"ש ומש"ה כתב דלא אסרו אלא בעצמו של יום ומש"ה כתב ישנה אבל בה"ש הכוונה על בה"ש דמ"ש. ומ"ש בס' אמתחת בנימין בפ"ד דדמאי מ"א בתוי"ט ד"ה חשכו וכו' אבל בה"ש במ"ש אוכל על פיו מפני שלא נגמר היום ונראה לו ראיה מכאן דבה"ש דמ"ש גזרו משום שבות דאל"ה ליתסר נמי בה"ש כיון שיכול לתקן דהא מעשרין את הדמאי בה"ש ע"ש. וראיה זו יש לדחות דאע"ג דיוכל להפריש בה"ש מ"מ אינו אלא על צד הדוחק כמ"ש רבינו כיון דעכ"פ יש כאן קצת איסורא לא חייבוהו חכמים והקילו להאמין את ע"ה כיון דאכתי אימת שבת עליו כמו במדומע כנ"ל ועי' בשעה"מ. ודע שכתב הרע"ב עירובין פ"ג מ"ג אפי' לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות בה"ש לא גזרו באיכא תרתי כגון טלטול הסכין וחתיכת חבלים אפי' רבי מודה דגזרו וכ"נ מדברי התוס' מסכת שבת דף קנ"ה ע"א ד"ה למטה וכו' במ"ש א"נ כרבי דאמר כ"ד שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ודבריהם תמוהים מאוד כמ"ש בס' מעיל צדקה. ולפ"ד הרע"ב מיושב דגם שם יש שני דברים שימוש באילן ומוציא מכרמלית ובחידושי ריטב"א עירובין כתב עוד סברא היכא דצריך להניד האילן עצמו אף לרבי אסור וא"נ מדברי רבינו פה מדמתיר לעלות באילן להביא לולב:

קטן וכו'. עי' הה"מ וכ"מ. ונ"ל דעת רבינו דעד כאן לא התיר רבינו באיסור תורה אלא אם עושה מלאכה דאית בה פלוגתא כגון כבוי שכתב רבינו בפי"ב דאיכא לצרף דעת המתיר ומ"ש בה' מ"א או שעשה מלאכה בשבת ג"כ מיירי במלאכה דאית בה פלוגתא וסמך על מ"ש פה משא"כ בחילול שבת במלאכה דאסור לכ"ע ואין בה מחלוקת כגון תולש בע"נ או מעביר ברה"ר אע"ג דבשאר איסורי תורה כגון באוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ באיסור שבת דהוא איסור סקילה ב"ד מצווין להפרישו כדאמרי' ביצה דף י"ז איסורא דשבת שאני וכמ"ש בחידושי הר"ן סנהדרין דף פ"ה גבי דשא"מ לחלק בין איסור סקילה לאיסור לאו ע"ש כנ"ל:

ועוד וכו'. עי' בהשגת הראב"ד ובס' ש"י מס' ביצה דף ג' ע"ב כתבתי דרבינו הוכיח טעמא שלו דע"כ ס"ל לרבה כן ביצה י"ב ע"א בהא דאמר דלמא בעירוב והוצאה פליגי ולא חש לקושית ר"י א"כ ליפלגו באבנים ע"ש רש"י ותוס' א"ו דהיה ס"ל לרבה טעם איסור טלטול כמ"ש רבינו ע"ש: