החורש כ"ש. ובגמ' כ"ש למאי חזי לבזרא דקרא. ירושלמי פ' כ"ג כמה יחרוש ויהיה חייב ר"מ אמר כדי ליטע כרישה ר"א בר רב כדי ליטע זכרותה של חטה הוא המקום החד שבראש א' של חטה ואין מחלוקת בין בבלי וירושלמי דודאי כ"ש לאו דוקא, ועי' ק"ע שם ד"ה כמה:

וכן השורה חיטין. המ"מ והכ"מ כ' מקור דהאי דינא מהסוגיא זבחים דף צ"ד והרואה שם יראה בהיפך ועי' בזה בס' בני חיי או"ח סימן רנ"ב ועי' מרכבת המשנה:

כגון אספסתא וכו'. עי' הה"מ שהביא סוגיא דש"ס אמר ר"כ זומר וצריך לעצים חייב שתים וכו' אמר ר"י האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים. נראה דאפשר לומר דר"י ל"ל דר"כ דע"כ לא מחייב ר"י ב' אלא באספסתא משום דדרך הוא בכך שקוצרין אותו ג"פ בחודש וחוזר וצומח ומאן דקטל אספסתא ממילא כוונתו לשניהם ומש"ה חייב ב' משא"כ בזומר וצריך לעצים דעיקר כוונתו לעצים א"ל דאינו חייב ב' ומש"ה הביא רבינו דין דאספסתא ברישא וגם לא כתב ביה שצריך לקצירתו משום דסתמא כ"ה ואח"כ כ' אפי' בזומר וצל"ע ג"כ חייב שתים דהלכה כר"כ. ובזה מיושב מה דקשה טובא בריש מס' מ"ק בפלוגתא דרבה ור"י דקאמר אביי בין לרבה ובין לר"י קשיא וכו' וכ"ת וכו' והאמר ר"כ וכתבו התוס' שם דל"ג קשיא משום דלמא פליגי על ר"כ ואמאי לא קשיא ליה מר"י גופיה וכבר דשו בו רבים בקושיא זו ולדברינו לק"מ. ודע דקשה לי על רבינו כיון שפסק הכא להא דר"כ אמאי פסק לעיל המנכש וביותר קשה גבי משקה מים לזרעים אמאי אינו חייב שתים דהא אביי מקשה הכא אף שכתב התוס' שם דל"ג קשיא וצ"ל דרבה ור"י פליגי על ר"כ ובספר ש"י למס' מ"ק כתבתי דהר"מ ז"ל לטעמיה אזיל דהנה התוס' כתבו במ"ק הך דר"כ דחייב משום נוטע סתמא אתמר גם בלא מחשבה ע"ש ומדברי רבינו שכתב הזומר את האילן כדי שיצמח משמע דוקא אם עושה כן במחשבה כדי שיצמח הא לא"ה לא ודחיק לי' לרבינו לומר כן משום קושית התוס' שבת ע"ג ע"ב ד"ה זומר וכו' זה דקשיא להו שם בהא דאמרי' בסנהדרין לעקל בית הבד אני צריך ודחקו שם לתרץ דמיירי בענין דמתקלקלין באילנות ודחוק להו להתוס' לומר כן משום דאזלו לשיטתם, אבל לדעת רבינו י"ל דהכי קאמר הגמ' דיכול לומר כוונתו לא היה לזריעה והנה קושית אביי לר"י אינו אלא משום דסבר דר"כ סתמא קתני א"כ כיון דחזינן דר"ל בסנהדרין סובר דבכוונה תליא מילתא א"כ דר"י אתיא שפיר ולק"מ קושית אביי משא"כ לרבה קושיא אלימתא היא ור"י סובר דגם ר"כ מיירי בחושב וא"כ ס"ל לפמ"ש בפי' דברי רבינו בהא דנקט אספסתא ברישא ואח"כ נקט דין דר"כ לומר דגם דין דר"כ דזומר וצל"ע מיירי ג"כ בכה"ג במחשב ומכוון לצמוח דומיא דאספסתא וסמך רבינו על הל' ב' דאינו חייב כ"א במכוון לצמוח ועפ"ז יפה פסק רבינו כר"י ולא כרבה ועי' בהה"מ הל' ב' ודו"ק היטב:

גבשושית וכו'. עי' בדברי הה"מ דרבינו מפרש הך דר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה מיירי במונח ע"ג יתידות ופי' הל"מ ע"ש, ולפי"ז הא דאמר ר"ל התולש ממנו בשבת חייב חטאת משמע אף התולש מעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות חייב דמ"ש מצרור דעלו בו עשבים חייב ולא חילק בין מונח ע"ג קרקע למונח ע"ג יתידות וכ"כ בס' בני חיי סימן שי"ב וחלק שם על הרב ד"ע שכתב בהל' ג' על מה שכתב רבינו ועציץ נקוב וכו' חייב מיירי דוקא במונח ע"ג קרקע אבל לא במונח ע"ג יתידות ע"ש שהאריך בדבר:

וכן אילן שיבשו פירותיו. עי' הה"מ ועי' רש"י שם ובתוס' מסכת שבת דף ק"נ ע"ב ד"ה במחובר ביבש גם העוקץ או האילן פטור ולזה דייק רבינו שיבשו פירותיו:

המעמר שיעורו כגרוגרת. גרסינן בירושלמי שבת דף כ"ט ע"א כל אילין שיעורן אם לאכלן כגרוגרת פי' כל השיעורים של אבות מלאכות אם לאוכלן כגרוגרת ועי' ק"ע שם ד"ה כל שא"צ לדברי הה"מ שלמד מהיקש דמנכש וקוצר:

וכן החובל בחי חייב משום מפרק. עי' פ"י כתובות דף ז' מה שמקשה על רבינו פה ועי' מה שאכתוב בס"ד פ"א מהל' יו"ט:

אבל שאר שקצים ורמשים וכו' פטור. הה"מ הבין בדברי רבינו דס"ל דברייתא חולין דף מ"ו נדחה מהלכה ובאמת המעיין ברא"ש ר"פ ש"ש כתב להדיא בפירושא דמתני' ושאר שקצים וכו' החובל בהן פטור פי' כל זמן שלא יצא דם וכפל דבריו ע"ש. וא"כ רבינו יחלוק בזה על הרא"ש ודבר זה לא נראה כלל אבל לפי פי' הרא"ש ז"ל דברייתא דקתני בה נצרר הדם אע"פ שלא יצא דם אתי' לפרושי מתני' וממילא גם שאר שקצים דקתני פטור דוקא בנצרר הדם וסברא הוא כמ"ש התוס' יו"ט דבדבר שיש בו עור ונצרר הדם כבר נעשה כוונתו שפירק הדם ששוב אינו חוזר והוי מפרק הגם שלא יצא הדם ולא נגמר מחשבתו דמי לכותב שם משמעון משא"כ בשאר שרצים שאין להם עור לא עשה כלל שום פירוק דחוזר לקדמותו ומש"ה פטור משא"כ ביצא הדם ודאי פשיטא הוא דחייב משום מפרק. ורש"י שכתב שם דברייתא זו לא מצא מקומו נראה דהיינו הך ברייתא דנצרר ואפשר נמי שלא היה כתוב כן בגירסת רבינו בגמ' דברייתא היא בשאר שקצים עד שיצא מהן דם אלא דהגמ' מקשה ומדמי מצד הסברא ומדיוקא דפי' המתני' כמ"ש הרא"ש. ומ"ש הה"מ דגם לפי' משום צובע צ"ל כן צ"ע ועי' בתוס' י"ט ובס' שושנים לדוד ודוק היטב כנ"ל ודלא כהרב בעל מרכבת המשנה וכל ראיותיו שם אינם מוכרחות ואין להאריך ואין כאן מחלוקת בין רבינו והרא"ש גם הרא"ש ברמזים כ"כ להדיא:

הסוחט את הפירות וכו'. עי' פכ"א הלכה י"ב ועי' בהגהמ"י מה שכתב כאן בענין דשיל"מ ובאו"ח סימן ש"כ ועי' מ"ש בס"ד בפ"ה מה' יו"ט הלכה י"ד:

ה"ז בורר או תולדת מרקד. עי' הה"מ וצ"ל דרבינו סובר כפירש"י שם דמ"ד בורר ס"ל ג"כ מרקד ופסק רבינו כרבה. ועי' בק"ע שבת דף כ"ט ע"א ד"ה אין תימר מה דקשה על רש"י מהירושלמי ובס"ד אכתוב בזה בה' יו"ט בפ"א:

ואם בירר בידו לאכול לאלתר. עי' ב"י או"ח סימן שי"ט שלמד מדברי רבינו פה אם בירר והניח עד אחר ג' או ד' שעות יש חילוק בין בורר אוכל מתוך פסולת חייב ובבורר אוכל אחד מאחר לא מיחייב אא"כ בירר שחרית לאכול בין הערבים מדפלגינהו רבינו בתרתי וסיים שם וא"י מנין לו לרבינו חילוק זה ועי' בס' ז"י בסוגיא ועי' באו"ח סימן שי"ט דפסולת מתוך אוכל לא משכחת היתרא כלל אבל עלה בדעתי דבשעת אכילה לכ"ע גם פסולת מתוך אוכל מותר. ושוב מצאתי מפורש בס' ברכי יוסף שם וז"ל אך בשעת אכילה שהוא אוכל ופסולת מעכבו שרי לכ"ע ואין בזה בורר ע"ש:

וכל השוחק תבלין וכו'. גרסי' בירושלמי שבת דף כ"ד ההן דשחק מלח השף פלפלין חייב משום טוחן ועי' ק"ע שם ד"ה ההן:

ואין גיבול באפר. עי' השגת הראב"ד ועי' בל"מ שדברי רבינו סותרין אהדדי בהא דפסק בפ"ג ששורין דיו סמוך לשבת אבל בשבת לא ע"ש ועי' בס' ק"נ במס' ביצה פ"ד הל' ט':