הקורא את המגילה למפרע לא יצא. ובגמ' מנה"מ אמר רבא דאמר קרא ככתבם וכזמנם מה זמנם למפרע לא אף כתבם למפרע לא מידי קריאה כתיבא הכא עשיה כתיבא וכו' אלא מהכא דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים אתקיש זכירה לעשיה מה עשיה למפרע לא אף זכירה למפרע לא. וז"ל רבינו בפי' המשנה כתוב במגילה נזכרים ונעשים כמו שא"א לו לאדם לעשות מלאכה בזמן שעבר אם לא עשאו כמו כן אין ראויה לקרות את המגילה אחר זמן קריאה ע"כ. וזה דבר תמוה דזה נפקא לן מולא יעבור כדאמרינן בירושלמי. שוב ראיתי בס' ט"א שכ' שיש ט"ס בדברי רבינו בס"ד וצ"ל כמו כן אינו ראוי לקרות את המגילה למפרע ומה דקשיא ליה שם האיך דנין אפשר משא"א י"ל כיון דהיקש מיותר כ"ע דרשינן אפשר מא"א ועוד אפשר דכלל זה לא נאמר בדברי קבלה:

אלא בדיו וכו'. ובס' הרב המאירי כתב מגילה דף ט"ז לענין עיבוד לשמה אינה נקראת ספר לדעתנו וכן לענין שתהא צריכה גידין אלא שלשה חוטין וכן שקריאתה אף מיושב וכן שא"צ לכרוך כס"ת. ומכאן נהגו שלא להפסיק בסוף פסוק אלא באמצעה כדין אגרת ויש מצריכין בה עיבוד לשמה ובעינן תפורה מקצתה בגידין ומקצתה בפשתן ע"ש:

בנשימה אחת. כתב בהגה"מ מספקא ליה לראבי"ה אי למצוה אי לעכב והתוס' כתבו נראה דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא וטעם מחלוקתן משום דגרסי' בירושלמי עשרת בני המן נכתבים אריח על גבי אריח ולבינה ע"ג לבינה ושאל שם מה כדון למצוה או לעכב אמר רבי לר"ח ב"א דר"ה נהיר את (פי' זכור את) כדי דהוינן קיימן קדם חנותיה דר"ה חביבך עבר ר"ב ב"ז ושאלינן ליה ואמר בשם רב לעיכוב ושוב גרסי' שם ר"י משם ר"ז צריך לאומרן בנפיחה אחת ומשמע מדהביא בירושלמי דין זה דצריך לאומרו בנפיחה גבי מימרא דעשרת בני המן נכתבים אריח ע"ג אריח וכו' וכי היכי דמעכב אריח ע"ג אריח י"ל גם דנפיחה אחת מעכב, והתוס' אפשר דס"ל מדלא קאמר בתלמודא דידן דאריח ע"ג אריח מעכב משמע דלית ליה דרב אלא דבכל ענין אינו מעכב וגם משמע הכי בברייתא בשבת פ' הבונה דקתני כתב את השירה כיוצא בה פסולה ולמה לא קתני רבותא יתירא אפילו שינה בצורת השירה א"ו דאינו מעכב. ואפשר דזה טעם רבינו שהשמיט דין זה דאריח עג"א משום דידוע אצל הסופרים שכותבין כן ואם שינה בה אינו מעכב. וגרסי' תו בירושלמי ריב"ב צריך שיהיה איש בראש דפא ואת בסופה ועי' בהגה"מ שהביא מס' סופרים איש בריש דפא ואת בסופה ועשרת בסוף דפא ואת צ"ל בסוף שיטה ע"ש. ומנהגנו לכתוב עשרת בני המן באותיות גדולות דף בפ"ע בי"א שיטין ואין כותבין שוב שום דבר בדף ההוא. והגאון מהר"ז עמריך ז"ל בס' ששה זרעוני ערוגה שחיבר כתב שאינו נכון לעשות כן לכתוב אותיות גדולות שלא נמצאים במסורה או בתלמוד ומ"ש בסוף דפא אין הכונה בסוף העמוד רק בסוף השיטה כמ"ש בהגה"מ ולפמ"ש אין עיכוב בדבר. וראיתי בס' הגהת מהרא"וו ז"ל סי' תרצ"א שגם הוא הסכים שלא לכתוב עשרת בני המן עמוד בפ"ע וגם לא באותיות גדולות אלא כאותיות המגילה רק אותן אותיות המסורים בידינו לכתוב גדולה או קטנה. ובפסקי תוס' מגילה אות ל' משמע קצת כמנהגנו וגם בלא"ה דהא דאיש בראש דפא משמע קצת בירושלמי דאינו מעכב: