וקא סבר [חדש בחוץ] לארץ מדאורייתא - [אסור קודם] לעומר דאוריית':

וממושבותיכם - דכתיב בהאי קרא ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו':

כל מקום יושבים משמע וכי תבואו אל הארץ - משום דדרשינן לאתויי אף בארץ ישראל משתבאו אל הארץ דוקא את חייבים בהבאת עומר מ"מ משמע דמדאורייתא חדש בחו"ל אסור:

אקרובי נמי מקרבינן - מינה כמו [מא"י]:

שומרי ספיחין - של שעורין [לפני] העומר שלא [ילקטו] העניים:

לאכלה - והיתה שבת [הארץ] לכם לאכלה:

[ולא] לשריפה - היאך מביאין עומר לשרוף את הקומץ:

כרמל תקריב - רך בשעת הקרבתן:

ר' אלעזר [אומר] - היינו טעמא דאין מביאין מדאשתקד דכתיב ראשית [קצירך] בשעת הבאתה התחלת קצירה אותה תבואה באה ממנה:

[ולא] סוף - ואי מייתי מאשתקד הוי שעת הבאה קצירה דתבואה דאשתקד דהיא ממנה:

אביב - כי השעורה אביב:

יחיד מביא חובתו מן החיטין - מנחת חוטא:

וחובתו מן השעורין - מנחת קנאות:

צבור מביא חובתו מן החיטין - שתי הלחם:

אלמא - דטעמא דשתי הלחם משום בכורים הוי דבכורים בעינא וה"ה לעומר דהא כתיב ביה נמי בכורים והיינו כר' אלעזר וקשיא לר' יוחנן:

משבעת המינין - האמורים בפסוק ארץ חטה ושעורה וגו' ודבש דקרא היינו דבש תמרים: