Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Choshen Mishpat, Laws of Monetary Damages
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
עיין דרכי משה סי' [ק]ס"ג דלמסקנת מהר"ם אסור משום דאין שותף חולק כו'. אבל לפי הסלקא דעתך דמהר"ם דהאיסור רק משום נזק האחרים בסבתו, יש לחלק בין שר העיר לאכסנייא שיכולה לילך לעיר אחרת. וצ"ע:
טור בשם העיטור. ש"ך. עיין שם דלראיית רש"ל חייב לשלם נזקי ממונו בגרמי בעלמא (וכן משמע בשלחן ערוך סעיף ז' ורמ"א וסמ"ע שם, שעל האיבעיא שממנה למד הרי"ף איסור כתבו דין תפיסה, מכלל שגם בדיעבד מוציאים מידו. ואין לומר משום דבאיסורא אתא לידיה, דהא בסי' רפ"ג ס"ב בהג"ה (עיין במ"ש ריש הלכות מציאה דכל מציאה דמיא לפקדון) אתא לידו בהתירא ואפילו הכי חלק שם הש"ך. ועוד, דגם מציאה עושה איסור בהגבהתה לעצמו לפני יאוש, אם כן כל שכן שחייב להחזיר אבדתו שהיא בעין. ולא מפטר משום דלאו אחיך הוא, שאם כן גם בניזקין ליפטר, דרעהו כתיב בהו אפילו בנזקים שבידים, כל שכן בגרמא בעלמא. אלא דמותר לאבד ממונו בגרמא אחרת, שלא יהא חמור מגופו, דמהאי טעמא איכא מאן דאמר דשרי אפילו ביד, ואידך לא פליג עליה אלא לאבדו ביד אבל באובד מעצמו לא פליג. ואפילו בדיעבד מיחייב אם הזיק ביד משום דמיקרי אחיך כמ"ש לעיל, אלא דרודף הוא עיין נימוקי יוסף ר"פ איזהו נשך, וברודף לא פטרו אלא הנרדף והרודף אחר הרודף ולא שאר כל אדם, ודו"ק). ואזיל רש"ל לשיטתו שבפרק קמא דחולין מכשיר שחיטת מסור מכלל דבר זביחה הוא, ולא כמומר לכל התורה, כדעת ריא"ז בשלטי גבורים שם והרמב"ם ורש"י בפרק השולח כמ"ש הר"ן שם, אלא כמ"ש הר"ן בשם אחרים. וכן דעת הרמב"ן בנימוקי יוסף ר"פ איזהו נשך דמסור מיקרי אחיך ע"ש, ואם כן כל שכן דמקרי בר זביחה. דהא מומר לדבר אחד לא מקרי אחיך לרא"ם בסמ"ג וטור ושלחן ערוך י"ד סי' רנ"א ואפילו הכי בר זביחה הוא. והלכך לרש"י ורמב"ם וריא"ז כל שכן דלא מיקרי אחיך. וכן דעת הגהות אשר"י:
עיין תוס' ד"ה ותיובתא ובקרא כתיב בקיר. ואף הרמב"ם יש לומר דסבירא ליה הכי, ובצדו רוצה לומר צדדי הכותל עצמו, וכהאי גוונא אשכחן בדוכתי טובא במקרא משנה ותלמוד, ובלא הרחקה הוא לגלויי על בצדו שהוא בצדו ממש:
וצריך עיון ממשנה פ"ג דשביעית עיין שם בר"ש, ורבי עקיבא סתימתאה הוא, ולא פליג עליה סתם מתניתין דבבא מציעא. ועל כרחך צריך לומר דזבל שאני שיש לו דמים ולא חיישינן שיפקירנו, ובפרט שכל עצמו מחזר עליו לזבל שדותיו שלכך הוציאו מחצירו לרשות הרבים, עיין רש"י (והיאך יניחנו שם לזמן מרובה, פן יקדימנו אחר). ועוד יש לומר, דבאמת משום הכי פריך לימא כו', משום שלא בשעת הוצאת זבלים אסור להוציא כלל לרבי עקיבא סתימתאה, וגם ר' יהודה תלמידיה הוא ולא פליג עליה. וכן כתב נימוקי יוסף בהדיא. ובפרט למסקנא דמתניתין דלא כר' יהודה, יש לומר דמתניתין מיירי בשעת הוצאת זבלים, אבל שלא בשעת הוצאת זבלים אסור לגמרי כרבי עקיבא, דהלכתא כוותיה אפילו כנגד רבי'. עיין כתובות דף פ"[ד]: