Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מודים הם כו'. ואף שהט"ז כתב דאף אצל האש שרי להטור, מכל מקום במג"א משמע שהסכים למה שהעתיק בשם המאור דדוקא בתנורים שבימיהם והאידנא לא שייך זה (לכן לא העתקתיו). בשגם כי המעיין בסיום דברי המאור גבי בישרא אגומרי יראה לעינים דמיירי קודם מאכל בן דרוסאי כפי שיטתו ריש פרק כירה דלא כהרי"ף. ובאמת שלפי פירושו בקשיא ליה זיקא, דהיינו שהתנור צר לחתות בו בעוד הצלי בתוכו שלא יקטום הצלי (פירוש שלא ישבור כמו נקטם ראשו) ויצטרך להוציאו לחוץ וקשיא ליה זיקא עיין שם, אין סברא כלל לחלק בין הגיע למאכל בן דרוסאי ללא הגיע, כמו שבאמת שגם המאור לא חילק ביניהם, ואם כן אי אפשר לומר כלל שהטור וסיעתו יסברו כפירוש המאור. והדבר ברור שהטור עומד בשיטת אביו הרא"ש שכתב בהדיא ריש פרק כירה בשם הרב רבינו יונה דמתניתין דאין צולין דאוקמיה כמאכל בן דרוסאי אתי שפיר לכולי עלמא, להמחמירים מיירי שיגרוף הגחלים ולחנניה אף בלא גריפה עיין שם. ומה שסתם הטור כאן משום דסבירא ליה כהרא"ש דפסק כחנניה כמו שנתבאר בסימן רנ"ג. הילכך הרוצה לחוש לדברי הרי"ף וסיעתו אין היתר אלא (כמ"ש הר"ן ומגיד משנה) על גבי הגחלים ממש, ובעטרת זקנים כתב שכן הוא גם דעת הטור, אבל שאר פוסקים העומדים כאן בשיטת הטור דהיינו רש"י תוס' רז"ה ספר התרומה סמ"ג וסמ"ק אין מהם ראיה כלל לשיטת הרי"ף שכולם פסקו כחנניה, אבל מהרמב"ן במלחמות והרב רבינו יונה והרא"ש והר"ן יש ראיה שכאן לא סבירא להו כפירוש הרמב"ם ואפילו הכי החמירו לשיטת הרי"ף וסיעתו:
גדי מנותח כו'. המג"א אפשר דכלל זה במה שכתב וכן כל כיוצא בזה, ועוד דאתי במכל שכן, שהמתירין בתנור מכוסה לא נזכרו כלל בש"ע, שדחאום בעלי הש"ע מהלכה, משום דהרי"ף והרמב"ם ותוס' והרא"ש ור"ן וטור פליגי עלייהו, ומהר"ם כתב דלעולם יש לפסוק כהרי"ף לבר היכא דהתוס' פליגי עליה, והכא גם התוס' מסכימים הכי, ואפילו הכי בדיעבד סמכינן עלייהו, כל שכן דעת הרמב"ם דפסק כמותו בש"ע. ואף רמ"א לא סיים אחר המחמירים כדרכו בכל המקומות שמכריע נגד הרמב"ם, אבל כאן סיים והכי נהוג, והיינו לכתחלה כמשמעות לשון מנהג, אבל בדיעבד אין לנו הכרעה, וממילא הלך אחר המיקל בדברי סופרים. והב"ח משום שהשו"ע אינו ספוק בעיניו מלחלוק עליו ולסתור פסקיו כדרכו לכן לא היקל בזה, דהרמב"ם יחידאה הוא. אבל אנן הנמשכים אחר הש"ע בכל מקום שאין רמ"א חולק עליו בפירוש, פשיטא שיש להקל כאן בדיעבד. וגדולה מזו כתב רמ"א סימן רנ"ז ס"א בהגה"ה עיין שם:
לצורך שתיה. מה שכתב המג"א דהכא מיירי צ"ע היכא מיירי, שהרי כל הפוסקים לבד הרמב"ם פירשו הכא כפרש"י דוק ותשכח, והרמב"ם לא סבירא ליה כרשב"ם בפירות חיין, וכמ"ש (הב"י סוף סי' רנ"ז ו)המג"א ס"ק י"ב דהרב ב"י בסעיף ד מיירי אליבא דהרמב"ם בסמוך לגחלים אבל הכא הקדירה מפסקת. ובגוף הדין משמע בהדיא במרדכי ריש פרק כירה דמים לא דמי לפירות אלא לביצה. ואין סברא כלל לדחוק ולומר דמיירי בהדחה, דהוה ליה לפרש, ומסתמא מיירי דומיא דביצה. וגם בגמרא דף ל"ז ע"ב דאמר רב ששת דסבירא ליה כחנניה דמשהין חמין שלא הוחמו כל צרכן ומשמע בהדיא דלא הוחמו כלל לא. גם כן דוחק גדול לומר דמיירי בהדחת כלים, דאמורא הוה ליה לפרש, ומסתמא מיירי דומיא דתבשיל. ובר מן כל דין מצינו מפורש במשנתנו מעשה שעשו אנשי טבריא כו' שאסרו בשתיה, ומשמע אף אם הוחמו (ואף אם הוחמו בשביל רחיצה אין לאסור בשתיה לפי סברא זו) בשביל שתיה ולא משום הטמנה כמפורש שם בגמרא, ורשב"ם עצמו שהמציא היתר הפירות מתיר גם בהטמנה וכן דעת המרדכי ריש פרק כירה, מכלל דסבירא להו לחלק בין פירות למים: