לעיר אחרת כו'. לרבותא, דאפילו יכנס בבית בעיר אחרת כשיגיע הפסח ושם יקיים מצות ביעור אפילו הכי חייב לבדוק כשיוצא מביתו, דדוקא ביוצא מבית הנכרי הוא דפטרי ליה הטוש"ע, והיינו דוקא כשהנכרי נכנס לביתו קודם הפסח כמ"ש המ"א שם, ועיין במה שכתבתי שם. והחק יעקב סוף סימן זה מחלק בהדיא בין ביתו לבית הנכרי והוא פשוט ומה שנקטו הגמרא והפוסקים מפרש ויוצא בשיירא כבר תירץ החק יעקב בס"ק י"ב ועי' בפרי חדש:

ומיד אחר כו'. כך פסק המ"א. ואף שהחק יעקב חולק עליו אין שומעין לו נגד דעת הטוש"ע ורמ"א שדבריהם מבוארים להדיא כדעת המ"א, דמדהגיה רמ"א על קודם ל' יום וכשמגיע פסח יבטלנו, מכלל דבתוך ל' אינו מבטל כשיגיע הפסח אלא עכשיו מיד אחר הבדיקה. ומ"ש החק יעקב דרמ"א ארישא נמי קאי, מה יענה על לשון הטור שכתב הסיפא קודם הרישא, וכתב ג"כ כלשון רמ"א, מזה נראה שבמתכוין דקדקו הטור והרמ"א לכתוב דין זה בקודם ל' דוקא. ויותר מזה מבואר בהדיא בטור (וש"ע סעיף ב') שכתבו ואם הוא בתוך ל' צריך לבער ואם בדעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבער ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח עכ"ל, משמע בהדיא דאם לא שכח היה מבטל בשעת הבדיקה. ועוד שהרי בסי' תל"ד מוסכם מכל הראשונים והאחרונים שאף עכשיו שיש לנו מנהג קבוע לבטל ביום בסוף ה' אף על פי כן חייבים אנו לבטל מיד אחר הבדיקה. שאין לנו לחוש לשכחה הואיל והוא עסוק בבדיקה כדאיתא בגמרא, מה שאין כן ביום יש לחוש שמא ישהה מעט ותגיע לשש כמ"ש המ"א שם, או מטעם שכתב הט"ז, או מטעם שכתב שם הב"י בשם סמ"ק, וכל זה שייך כאן אם יסמוך על הביטול שיבטל בשעה שיבער החמץ שיאכל ממנו בערב פסח שהרי בליל י"ד לא יבדוק כלל בספינה ובשיירא שכל החמץ שיש עמו ידוע הוא לו ויבערנו בסוף ה', וכן הכיסים ובתי ידים של הבגדים א"צ לבודקם בליל י"ד לדעת החק יעקב בסוף סימן תל"ג אלא ביום בשעת הביעור, וכבר נתבאר שאין לסמוך על ביטול שביום. ומ"ש החק יעקב כיון דזמן הבדיקה כו', זו מנין לו, דרש"י פירש בהדיא דמחמת שעוסק בבדיקתו יזכור, ובסמוך פירש דאיכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו עכ"ל, משמע דאם לא היה עסוק שאין לו חמץ לשרוף יוכל לבא לידי שכחה אף שהוא זמן ביעור. וכך כתב מהרי"ו בהדיא בסי' קצ"ג, הביאו החק יעקב בסוף סי' תל"ב ע"ש. ובהדיא כתב הרמ"א בהג"ה סעיף ב' אשתו תבדוק כו' דלמא ישכח כו', אלמא דחיישינן לשכחה, דלא כחק יעקב. והחק יעקב עצמו פירש שם דחיובא הוא. ומ"ש הש"ע בסוף סי' תל"ד טוב כו', היינו משום דבאמת אין מועיל כל כך כו', עיין במ"א, ועיין במה שכתבתי לקמן:

שום אדם כו'. עיין בט"ז. ואף שיש לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, מ"מ לדינא אין לנו לזוז מדבריו ז"ל, ובפרט שיש לקיים דין זה מטעם אחר, ואין להאריך. ואין להקשות על הט"ז, דאם לא יסגור ויוכל אדם להכניס לשם א"כ ה"ל חצר שאינה משתמרת, ואינה קונה לו אלא א"כ עומד אצלה כדאמרינן בפ"ק דב"מ, די"ל כיון שאותו אדם מפקירו הוה ליה כדעת אחרת מקנה אותו, ולא בעי חצר משתמרת לדעת הנמוקי יוסף שם, והובא בדרכי משה סי' רס"ח לפסק הלכה. ואף לדעת התוס' שם, יש לומר דכאן הוה כמתנה כמ"ש הפרי חדש בסוף סי' תל"ו ע"ש. ולא העתקתי כן שם בפנים, לפי ששם מיירי בנכרי, ובמה נקנית לו המתנה, הלא אין חצר לנכרי כמו שיתבאר בסי' תמ"ח ע"ש:

וימנה אותו כו'. כך פסק המ"א, ויש לפסוק כדבריו. ואף שבמקצת שאר אחרונים לא משמע הכי, שהרי מה שהש"ע פסק בסי' תל"ד דיכול לבטל ע"י שליח היינו מטעם המבואר בב"י בשם הר"ן דבגילוי דעתא סגי ע"ש, וא"כ כשלא צוה לבדוק ולבטל, שאין כאן גילוי דעת, אף שמסתמא ניחא ליה, אין זה כלום, שהרי כל אדם מסתמא ניחא ליה שיבוטל חמצו קודם הפסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ואעפ"כ אם לא ביטלו בפירוש בפיו או בלבו עובר עליו. ואף שכאן בטלו בני ביתו אין זה כלום, כיון שאין החמץ שלהם, והוא לא גילה להם דעתו בפירוש שיבטלו*. וזהו כוונת המ"א בסוף סי' תל"ד שכתב שאין מועיל כו', דהתם מיירי שלא צוה לה הבעל כמ"ש המ"א בסי' זה ס"ק י"ד דשני הדינים ממקור אחד הן, ולדבר אחד נתכוונו. וכן מצאתי בהדיא ג"כ בפרי חדש ולכן כתבתי בפנים טוב כו' ודו"ק. [* ולא קיי"ל כמ"ש הט"ז והחק יעקב סימן תל"ד דמסתמא זיכה לו חמצו כו', דלפי זה אין צריך לומר חמצו של פלוני כו' שהרי שלו הוא כמ"ש הט"ז שם, ואנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א שם שאחריו נמשכו שאר האחרונים, וכן כתב החק יעקב עצמו שם בשם שיבולי לקט ע"ש. ובלאו הכי דבריהם צריך עיון, דבאמירה בלבד לא קנה שליח את החמץ עד שיזכה בו באחד מדרכי הקנין, כמ"ש בסימן תמ"א ותמ"ח, ולא דמי לקדושין שהמעות בידו הן ומיד שמחלה לו זכה בהן דמחילה אין צריך קנין.] אך את זה צריך עיון, אם צוה לבדוק ולא הזכיר ביטול, אם ביטולו מועיל מעיקר הדין לפי דעת הר"ן וב"י, ומסתברא דמועיל, דמה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול, דכיון שצוה לבדוק הרי גילה דעתו שאינו חפץ בו כלל והוא קרוב לביטול גמור, כמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ' י"א מה' ברכות ע"ש. וכיון שביטולו מועיל חייב לבטל מעיקר הדין, שהרי בעה"ב נתחייב לבטל קודם יציאתו וחייבים אנשי ביתו לפוטרו מחיובו, כמ"ש החק יעקב בסוף ס"ק י"ד מחוייבת כו' ע"ש:

במה דברים אמורים באותן כו'. זה פשוט לדעת המ"א שמדבריו משמע בהדיא דבמדאורייתא אין לחלק בין תוך למ"ד לקודם ל'. ועיין בפרי חדש סי' תל"א, ובמ"ש בסי' תל"ג. ועיין בכללי ההוראה:

יש לחוש כו'. כן הבינו הר"ן וכל האחרונים בפירוש הירושלמי, וכן פסקו הכל בו והב"ח והעולת שבת והמ"א, וכ"כ בתשובה להרמב"ן בסי' קס"ח הביאה הב"י סימן תס"ז ע"ש שכתב ואפשר שיהיה צריך לבערו כו'. ועיין במ"א סק"ח. והנה הר"ן דחה הירושלמי זה מהלכה, ואחריו נמשכו האליה זוטא והפרי חדש והחק יעקב וכך כתב בדרכי משה. ועיין בר"ן הביאו הב"י שכתב הטעם לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי בביטול בעלמא עכ"ל, וכוונתו דאף דבדאורייתא אין לחלק בין תוך שלשים לקודם, מכל מקום כאן אין דאורייתא לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא מבוער לגמרי מן התורה לשיטת הר"ן, כמ"ש בסי' תל"ג, אבל לשיטת סמ"ק וסיעתו דאינו כמבוער מדאורייתא, אין לומר דאפילו הכי קודם ל' אוקמוהו אדאורייתא, דסגי בביטול אפילו לחמץ ידוע, דא"כ למה ליה להר"ן לפרש לפי שעשאוהו כו', אלא ודאי דהעיקר כהמ"א דבדאורייתא אין לחלק בין תוך ל' לקודם אף לאחר שביטלו, וכמ"ש בפנים. וכיון דגבי מפולת קיי"ל להחמיר כסמ"ק וסיעתו, הוא הדין והוא הטעם בנידון דידן. ובפרט שדעת הטוש"ע בסימן תמ"ג סעיף ב' נראה כמסכים לדעת הב"ח ומ"א וסיעתם, שהרי לשיטת הר"ן מי שיש לו חמץ בפסח בעיר אחרת אינו עובר עליו מן התורה שהוא כמבוער אצלו. ודוחק גדול לומר דהטוש"ע מיירי כשיצא המפקיד מכאן בתוך ל', ומחויב לבערו שלא יעבור עליו המפקיד מדרבנן, שדרך הפוסקים האחרונים לפרש ולא לסתום כולי האי. ולהר"ן יש לומר דעובדא דיוחנן חקוקאה מיירי אף קודם ל', והצריכו למכרו כדי שלא יאסר בהנאה, דלאחר הפסח ודאי אסור אף שלא עבר עליו כלום אפי' מד"ס, דלא עדיף ממי שהניח חמצו ברשות הרבים והפקירו קודם הפסח שהוא אסור בהנאה לאחר הפסח, כדאיתא בירושלמי לפי פירוש האמיתי של המ"א והפרי חדש וכמו שיתבאר בסי' תמ"ח ע"ש. אבל דעת הטוש"ע והאחרונים בסימן תמ"ג נראה בעליל שמסכמת לדעת הירושלמי והכל בו והב"ח והעולת שבת והמ"א. ומכל מקום כיון דמידי דרבנן הוא, ודעת הטור וד"מ בסי' זה והר"ן ולבוש ואלי' זוטא ופרי חדש וחק יעקב להקל, יש לסמוך על דבריהם בדיעבד, אפי' אין שם שעת הדחק, וכ"כ המ"א בסק"ח לענין אוצר, וה"ה למפרש ויוצא בשיירא, דכי הדדי נינהו בכל מילייהו כמשמעות הגמרא וכל הפוסקים:

אפילו יוצא בתוך כו'.

כדין שאר כו'. כך כתב בהגהות סמ"ק וכך פסק הט"ז. ואף שהר"ן והש"ע חולקין על זה, וכן מצאתי בירושלמי מ"מ לענין פסק הדין בלאו הכי יש להחמיר כהרמב"ם וסיעתו, כי כן משמעות הש"ע שהביא דעה ראשונה בסתם. משמע אפילו ביטל, דלא כאליה זוטא. וכך פסק הפרי חדש, והביא ראיה מהירושלמי. וכך כתב הא"ז. אלא כיון דמידי דרבנן הוא יש לסמוך בשעת הדחק על המקילין, ובשעת הדחק יש לסמוך על הגהות סמ"ק וט"ז דמקילי טפי, דבדרבנן הלך אחר המיקל בשעת הדחק אפילו ביחיד נגד רבים, עיין בכללי ההוראה:

בשעה שנפלה כו'. כן הוא באליה זוטא, וכן משמע בחק יעקב בשם הרשב"א, אבל במ"א בשם הרשב"א לא משמע קצת הכי. ובאמת שלשון תשובת הרשב"א יש לדחוק ולפרשו בשני פנים, ואפשר דרשב"א גופיה לא פשיטא ליה מילתא, כדמשמע בהדיא מלשונו, ולרווחא דמלתא נקט ב' חילוקים. והילכך יש לנו לפסוק כמ"ש הט"ז בסוף סי' תל"ג וכמ"ש בפנים:

והנכרי יכנס כו'.

וכל זה כו'. מדברי החק יעקב מבואר שדעת המ"א להחמיר אפי' כשידור בבית בפסח, שהרי החק יעקב העמיד דבריו בנכנס לבית בפסח וכתב שזהו דלא כמ"א. ובודאי שכן הוא דעת המ"א, שהרי המ"א העמיד דבריו כי"א שהביא רמ"א, ולדבריהם אין לחלק כלל בין ידור בבית ללא ידור, דלדידהו סבירא להו דמצות ביעור אינה חובת הגוף אלא א"כ כשמגיע הפסח יש לו בית וחמץ בתוכו, עי' בט"ז ובפר"ח, ורמ"א הוציא דבריו מהטור שכתב בזה הלשון ונ"ל שא"צ לבדוק כיון שהנכרי נכנס לביתו* אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה עכ"ל, מבואר מזה דאם אין הנכרי נכנס אינו הפקר גדול. וכן מצאתי בהדיא ג"כ בסוף דברי הפרי חדש ע"ש. וזהו פשוט דכשאינו הפקר גדול אף שיקיים מצות ביעור בבית אחר אינו כלום, שהרי חמץ זה עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ, כמ"ש הב"י ולבוש. וכיון שהטור ורמ"א ופרי חדש מסכימים לדעה ראשונה הכי נקטינן, דלא כחק יעקב: [* והיינו קודם הפסח דלאחר הפסח אין כניסתו מועלת כלום.]