שלא מדעתו כו'. זהו פשוט וברור לדעת הרא"ש, וכסף משנה ריש פרק ד', שכתבו הטעם משום דהוה כמונח בביתו כיון שהשאיל לו כו'. ואף שהט"ז חולק על זה, ולפי שיטתו עובר בכל גווני. מ"מ אנן לא קיי"ל כשיטתו, שהרי לשיטתו כל שגוף החמץ אינו שלו אינו עובר עליו אלא א"כ הוא בביתו ממש, דלית ליה סברת הרא"ש הנ"ל, כמבואר בדבריו, ולפי זה לא הוה לן למיסר כשחזר הישראל והפקיד ביד נכרי את החמץ המופקד אצלו מנכרי כיון שגוף החמץ אינו שלו, ור' ישעיה אחרון ז"ל ורמ"א ושאר כל האחרונים הסכימו לאסור. ואין לומר דמדרבנן אסור, דמנא לן לחדש מדעתינו גזירה שלא נמצאת בתלמוד. דההיא דפרק כל שעה, דאייתי מינה הר"ן ז"ל למיסר מדרבנן לפי שיטתו, מיירי כשגוף החמץ של ישראל, דלשיטת הט"ז איכא בהא איסורא דאורייתא (וכן הוא לפי שיטת הרא"ש). וכן מוכח דעת הב"י בשם הסמ"ג והג"מ והרבינו ירוחם וטור ושו"ע סי' תל"ד שכתבו לומר דאיכא ברשותי, כדי לכלול החמץ שיש לו במקומות אחרים, ולהט"ז אף ברשותי לא היה לנו לומר כדי לכלול החמץ שברשות אחרים, אלא ודאי שמה שעובר על חמצו שברשות אחרים היינו משום דהשאילו לו כו' כמ"ש הרא"ש והכ"מ, וא"כ הוא נכלל במה שאמר ברשותי כמ"ש הפר"ח בסוף סימן זה ע"ש:

ומ"מ מדברי סופרים כו'. כך כתב הר"ן לפי שיטתו, וכן הסכים הפרי חדש, וכן תראה שהסכים המ"א בסוף סי' תמ"ז. וכן מוכרח דעת כל האחרונים בסי' תמ"א סעיף א', דאף שהגיע זמנו קודם הפסח אם לא אמר לו מעכשיו אסור בהנאה לאחר הפסח, אף שהוא גזל ביד הנכרי, דאסמכתא לא קניא בדינינו ובדיניהם קניא, וא"כ אין הנכרי מתכוין להקנות מקום להישראל. וכן מוכח בהדיא במשנה פרק ט' בבבא קמא דחמץ של גזל אסור בהנאה לאחר הפסח. ולמאן דאמר בירושלמי (עי' בחק יעקב) דחמץ של א"י שהאחריות על הישראל מותר בהנאה, ע"כ צ"ל דהא דחמץ הגזול אסור היינו משום דהנגזל עבר עליו, אף שהיה אנוס, וכמ"ש בעל חק יעקב בספרו תורת השלמים סימן ו', והגזלן לא השאיל מקום להנגזל, אלא ע"כ צריך לומר דהיינו מדרבנן כמ"ש הר"ן:

להתגרות כו'. עיין במ"ש בסי' תמ"ח.

במעמד הנכרי כו'. כך כתב הב"ח. וכן מצאתי בהדיא בספר המאור פ"ב. וכן מצאתי בהדיא במגיד משנה בשם בעל העיטור והרמב"ן ושאר מפרשים דאף שעשה לו מחיצה לא סגי אם לא ייחד לו בית, ועל כרחך הוא מטעם שכתב הב"ח. דלא כפרי חדש שחלק עליו בזה. וכן מצאתי בהדיא בטור שכתב דאם לא קיבל עליו אחריות צריך שיעשה מחיצה כו', ולהפרי חדש וט"ז אף כשקיבל עליו אחריות סגי במחיצה. וכן משמע בט"ז בסוף דבריו דאם לא כן אין הבנה לדבריו ודו"ק:

נטל הישראל כו'. כך כתב רמ"א בשם ר' ישעי' אחרון ז"ל, והסכימו לזה שאר כל האחרונים, ומשמע מדבריהם דאפילו בדיעבד אסור בזה. אע"ג דבדיעבד סמכינן על רבינו תם וסיעתו דמהני ייחד לו בית, כמ"ש החק יעקב בשם אחרונים, מ"מ בזה גם ר"ת מודה, כיון שהוא בעצמו הפקידו ביד הנכרי הרי הוא מסור בידו לפנותו למקום אחר, דגרע מייחד לו בית שאינו מסור לו שהרי אותה זוית מסורה לנכרי כדפירש"י. דלא כפרי חדש שכתב בפשיטות בלי שום ראיה דלר"ת וסיעתו שרי בהא, וזה אינו, שהרי הריא"ז שממנו מוצא דין זה סבירא ליה כר"ת וסיעתו בייחד לו בית, ואפ"ה אוסר בזה, אלא ודאי דהעיקר כדמשמע מכל האחרונים. וכיון שכן שוב אין סברא כלל להקל בדין זה בייחד לו בית, סוף סוף עכשיו הוא מסור בידו לפנותו ממקום שהוא מונח שם. וגם אותה זוית שייחד לו אינה קנויה להנכרי, רק שהיא מסורה לו, שהרי שכירות קרקע אינה נקנית לא"י בחזקה, אף למאן דאמר שנקנית בכסף, כמבואר בב"י ח"מ סוף סי' קצ"ב מחודשין [ט]"ו. וה"ה לשאילת קרקע שהן שוים בזה, כמבואר שם ובטוש"ע סי' קצ"ה סעיף ט'. ועי' בט"ז שם סי' קצ"ד ס"א בהג"ה, וכך פסק הש"ך שם בשם הב"ח, וא"כ הישראל יכול לחזור בו. אלא שכל זמן שלא חזר בו נקרא אינו מצוי בידך, כיון שכבר מסרה להנכרי. אבל כשחזר בו ומטלטלו מזוית זו לבית הנכרי, מעתה הוא מסור בידו לטלטלו לכל מקום שירצה, והיינו מצוי בידך דאמרינן בגמרא. שאף שר"ת וסיעתו פירשו דהרי זה דומה למקבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בבית הנכרי אעפ"כ אין צריך שיקנה הנכרי את מקומו בקנין גמור, שלא הזכירו שיתן לו כסף, וכ"כ בהדיא הריא"ז ע"ש. ואף קנין סודר לא הזכירו, ועי' בש"ך בח"מ סי' קכ"ג שהכריע דאין נכרי קונה בקנין סודר, ובפרט לשיטת התוס' דשכירות ושאילת קרקע אין נקנה בקנין סודר כמ"ש הש"ך בסי' קצ"ה סק"י. אם כן לא משכחת לה קנייה לנכרי בשכירות ושאילת קרקע להב"ח והש"ך וט"ז, החולקים על מ"ש רמ"א שם בסי' קצ"ד סעיף א' בהג"ה, אלא ודאי כדאמרן. וכ"מ בהדיא בספר המאור בפ"ק ע"ש:

לשמור בחנם כו'. הנה החק יעקב כתב להקל בזה, משום דאין לנכרי דין שומרים, והעתקתי דבריו לענין שומר שכר, דיש נפקא מינה בדיעבד, אבל בשומר חנם כיון דאין להחמיר אלא לכתחלה, כמו שכתב האלי' זוטא והחק יעקב, ודאי דלכתחילה יש לחוש באיסור תורה לדעת הש"ך בחו"מ סי' ש"א שפסק כהאומרים דשומר חנם חייב בפשיעה אף בשל נכרי. אף שזהו דעת הרמב"ם שם, והרמב"ם מיקל כאן בשומר חנם, אין זה כלום באיסורי תורה, כמבואר בכללי ההוראה:

פשיעותו בשמירתו כו'. כן מוכח בהדיא ברא"ש, שכתב ובה"ג כתב דאפילו שומר חנם נמי, ומגנב ומיתבר בפשיעה קאמר, והרמב"ם כתב שאם הנכרי אלם כו' עכ"ל. וטעמו של הרמב"ם הוא משום דמפרש בעיתו לשלומי על ידי כפיה, כמבואר במגיד משנה ע"ש, דאל"כ הוה ליה למימר נראה לי, כדרכו, ועיין בפרי חדש:

מיוחד כו'. כן הוא דעת הרמב"ם, דאפי' באלם לא מהני יחוד, דאל"כ למה השמיט דין יחוד, שהרי מזה הוכיחו המגיד משנה והב"י דהרמב"ם פליג על ר"ת וסיעתו. וכן מוכח בש"ע שהשמיט לגמרי דין יחוד, דלא קיי"ל כר"ת, כמ"ש המ"א בסק"א. ועיין בחק יעקב דאנן לא קיי"ל הכי לענין דיעבד, אבל לכתחילה יש להחמיר דלא מהני יחוד אפי' בשומר חנם, כדעת רש"י וכמשמעות הש"ע:

וכן אפילו כו'. כ"כ החק יעקב, דלא כמ"א, וכ"כ הפרי חדש שיש להסתפק בזה, ולכן כתבתי להחמיר לכתחילה ולהקל בדיעבד, כמו שכתבו האחרונים גבי ייחד לו בית, שהוא מחלוקת בין רש"י ורי"ף ורמב"ם ובין ר"ת ורא"ש ור' זרחיה הלוי ורמב"ן, וכך כתב האלי' זוטא וחק יעקב גבי שומר חנם, שהוא מחלוקת בין רש"י ובה"ג ורא"ש ובין רמב"ם ור"י, וכן יש לפסוק באלם, שהט"ז פסק כהמקילין והחק יעקב פסק כהמחמירין:

ואין צריך לומר שאם כו'. כן כתב המגן אברהם. ואף שהחק יעקב פקפק על זה, מכל מקום בריא"ז שממנו מוצא דין זה מבואר בהדיא כהמגן אברהם, שכתב לנכרי אחר שאינו בעליו כו', משמע דבבעליו שרי. ואי אפשר לומר כמ"ש החק יעקב בתי' הב' שתפס לעיקר * דאורחא דמילתא כו', דא"כ למה לו להאריך בלשונו ולפרש, הוה ליה למימר לנכרי אחר בסתם. [* שתירוץ הא' אין לו שחר כלל בדברי הפוסקים, שבאים לפרש ולא לסתום, דהוה ליה למימר בהדיא דאף שקיבל עליו אחריות אסור.] וכ"מ בהדיא במתני' דפ' כל שעה נכרי שהלוה כו', שפירשוה כל המפרשים ובטוש"ע סי' תמ"א סיפא דומיא דרישא, כדמשמע לישנא דקתני אבל כו', ובסיפא מיירי שאין האחריות על הישראל כמ"ש הרא"ש וטוש"ע שם, וע"כ צ"ל דברישא נמי אפילו בכה"ג שאין האחריות על הנכרי שרי, כיון שגוף החמץ הוא של הנכרי, אף שאחריותו על הישראל, מכל מקום כיון שהוא מונח בביתו של הנכרי בעליו, אע"פ שהישראל הניחו שם שרי. ועי' במ"א סי' תמ"א סק"ג:

או שימכרנו כו'. כן מבואר בט"ז סק"[א] דיכול למוכרו ולבערו אף שאינו שלו. והטעם משום דגזילת הנכרי אין בה איסור אלא אם כן נתכוין לגזלו ממש על מנת שלא להחזיר דמי הגזילה, אבל אם הוא רוצה לשלם לו דמיו אינו עובר משום לא תגזול אלא משום לא תחמוד, כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף ה' סוף ע"ב, וע"ש בתוס' ומפרשים, וכיון דגבי לא תחמוד כתיב רעך אין איסור בשל נכרי, כמ"ש הכסף משנה ריש פ"א מהלכות גזילה לענין עושק. ועוד כיון דבהיתרא אתי לידיה הרי זה דומה להפקעת הלוואתו דשרי כמ"ש הכ"מ שם. וכ"כ רמ"א באבן העזר סי' כ"ח סעיף א' בהג"ה, לפי מ"ש הבית שמואל שם. וע"ש בחלקת מחוקק [ס"ק] ג' וס"ק כ"[א] מבואר שם בהדיא דהמוכר משכון של נכרי שבידו הרי זה מכירה גמורה וקנה הלוקח, שהרי האשה מתקדשת בו. וכ"ש בנידון דידן דישלם לו דמיו דאין כאן בית מיחוש*: [* אבל לבטלו אפשר שאינו יכול, כל זמן שלא נתכוין תחלה לכבשו תחת ידו שיהא שלו לגמרי, שהרי עיקר ההפקר הוא שמסלק את עצמו ממנו ומפקירו בדיבורו, והרי זה דומה להקדש שאינו יכול להקדיש בדיבורו פקדון שבידו אפילו של נכרי, דכל היכא דאיכא ברשותיה דמריה קאי, עד שיתכוין לזכות בו דאז זכתה לו חצירו, מה שאין כן כשלא נתכוין לא זכתה לו. ולא אמרו דחצירו קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור. ואפילו בהפקר גמור אם אינו יודע שהוא מונח בחצירו אינו קונה לו, כמ"ש רמ"א בח"מ סי' רס"ח, ע"ש בש"ך, והכא נמי אינו יודע שיש הפקר בתוך חצירו, שהרי אינו הפקר עדיין, דפיקדון ברשותיה דמריה קאי, שהרי השאיל לו מקום כמ"ש הרא"ש, ואפשר דגם מהאי טעמא אין חצירו קונה לו כל זמן שלא חזר בו משאילתו, עיין מ"ש לעיל. וכיון שקודם אמירתו לגבוה אינו שלו אינו יכול לזכות על ידי אמירה זו להקדישו על ידי כן, כדאמרינן בפרק קמא דב"מ דהקדישה אינו כתקפה, ע"ש בתוס', דאף שאם תקפה היה יכול להקדישה עכשיו שלא תקפה אינו שלו ואין הקדשו כלום, והכי נמי בנידון דידן כל שלא זכה בו לעצמו אינו יכול לבטלו ולהפקירו. וכן מוכח בהדיא בפירוש רא"ש ור"ן בנדרים דף ל"ד ריש ע"ב. דאי סלקא דעתך דיכול לבטלו למה הצריכו לבערו, יבטלנו ויעשה לפניו מחיצה ולא יבא לאכול ממנו, שהרי להתוס', וכן כתבו כל האחרונים, דהא דלא סגי בביטול לחוד היינו משום דילמא אתי למיכל מינה, על כרחך צריך לומר הא דלא סגי במחיצה היינו משום דלא בדיל מיניה כלל וישכח אף על המחיצה, מה שאין כן בחמצו של נכרי דבדיל מיניה מעט ודי לו במחיצה לזכרון, וא"כ אין סברא כלל לחלק בין לא קיבל אחריות ובין קיבל אחריות דאז לא בדיל מיניה כלל כמו בשלו ממש, סוף סוף אינו שלו, ואדרבה הוא נזהר בו יותר שלא יחסר ממנו כלום כשאחריותו עליו.]

הרי הוא אסור באכילה כו'. כך כתב המ"א. וכן מצאתי בהדיא ברמב"ם שכתב אם לא קיבל עליו אחריות מותר באכילה לאחר הפסח ע"ש, והביאו הב"י. וכ"מ בהדיא בתוס' והרא"ש פ"ב וטוש"ע סי' תמ"א, וכן כתבו כל האחרונים, דנכרי שמשכן חמצו אצל ישראל ולא אמר לו מעכשיו, דגוף החמץ של נכרי, ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לכתחלה, ואם קיבל עליו אחריות אסור אפילו לאחר הפסח. וכ"כ שם עוד הרא"ש וכל האחרונים גבי נכרי שהלוה לישראל ולא משכן אצלו ואמר לו מעכשיו דגוף החמץ קנוי לנכרי ואעפ"כ כיון שהאחריות על הישראל אסור אפילו לאחר הפסח. ויצא להם דין זה מהא דאמרינן בגמרא דלמ"ד ישראל מנכרי קונה משכון אסור אפילו אחר הפסח, אע"פ שאינו קנוי לו לחלוטין ואינו חייב באונסין לשיטת התוס' ורא"ש ורמב"ם ואינו עליו אלא כשומר שכר. וכן משמע בתוס' דף ל"[א] ע"ב ד"ה שקונה כו', שמכאן יצא להם דין זה, לפסוק להחמיר בדבר שהוא מחלוקת בירושלמי שהביא החק יעקב דאשתמיטתיה כל זה:

מ"מ מפני כו'. כן כתב החק יעקב. ואף המ"א כתב בלשון י"ל כו', אבל לא פשיטא ליה מילתא, שהרי בסימן תמ"א סק"ג נסתפק אם מחוייב לפדותו שלא יהא כפורע חובו מאיסורי הנאה ולא חשש לתקלה שמא ימכרנו לישראל אחר, אלא ודאי דבשביל כך אינו מחויב לפדותו. וכן מצאתי בלקט הקמח בשם בית הילל יו"ד סי' קל"ב דלא חשש לתקלה בכהאי גוונא, וכמו שפירש החק יעקב דבריו בסי' תמ"ח סק"ד, ע"ש שכן הוא ג"כ בודאי דעת הבית הילל:

תבא עליו ברכה כו'. בודאי שכן נכון לעשות למי שאפשר לו כדי לחוש לסברת המ"א, באשר שהמתירין אין להם ראיה ברורה, כי לשון הג"מ יש ליישבו לב' הסברות: