שוה אלא כדי כו'. עי' בח"מ סי' ר"ז ותמצא שכן דעת התוספות והרא"ש והטוש"ע, וכן הוא דעת רוב הפוסקים כמבואר שם בב"י. ורמ"א שם לא הביא דעה הב' אלא משום שיש נפקא מיניה דהמוחזק יכול לומר קים לי, אבל לענין איסור והיתר פשיטא דעיקר כהסכמת רוב הפוסקים, ומכל שכן להקל באיסור דרבנן דאף בספיקא מקילינן כמו שיתבאר בסי' תמ"ח ותמ"ט ע"ש. ואף למי שאוסר שם באכילה, יש להתיר כאן כהסכמת רוב הפוסקים. והא דסתמי הפוסקים כאן, היינו משום דסתם משכון הוא שוה יותר מכדי חובו, וכן תירץ הש"ך בי"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ג:

ואם הקנה כו'. זהו פשוט ומבואר בכוונת המ"א, שנסתפק אם הוא מחויב לפדותו אחר הפסח, ולא הזכיר כלל אם מחוייב לפדותו קודם הפסח שלא יעבור עליו בבל יראה, אם כבר הגיע הזמן ולא פרעו, דאף בהכי מיירי הש"ע, כמ"ש המ"א לעיל, אלא ודאי דקודם הפסח א"צ לפדותו אלא שיקנה אותו לנכרי בהקנאה גמורה וכמ"ש בפנים:

[על ידי] קנין סודר כו'. עיין בש"ך חו"מ סי' קכ"ג ס"ק ל' בשם מהר"מ מינץ ומהרשד"ם, והסכים הוא ז"ל עמהם, והאריך בראיות דנכרי אינו קונה בקנין סודר, ויש לחוש לדבריהם לכתחלה באיסור של תורה. ולכך לא הזכרתי קנין סודר בפנים בסי' תמ"ח, אבל הזכרתי כאן לענין דיעבד, מאחר דיש לסמוך בדיעבד על ר"ת וסיעתו וטוש"ע בחושן משפט ואחרונים כאן:

שלא משך כו'. כך כתב החק יעקב, וכ"כ הרמב"ן במלחמות שלא קנהו אלא במשיכה דמשיכת הנכרי קונה כו' ע"ש. ואף שכך כתב לענין הנכרי, הוא הדין לענין ישראל מנכרי, דחד דינא אית להו לכל מילי כמבואר בש"ך לחושן משפט סימן קצ"ד סק"א בשם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים. ואף שביו"ד סי' ש"כ משמע בקצת אחרונים שם דהוה ספיקא דדינא, הרי חלק על זה הט"ז שם בשם רמ"א וכתב מדפסקו כל הפוסקים כו' מכלל דס"ל דבכסף לא קני כו', וכ"מ בתשובת נחלת שבעה הביאה החק יעקב בסי' תמ"ח. ומ"ש המ"א אפילו לא משכנו בידו אם אמר לו מעכשיו כו', ר"ל שהקנהו לו בקנין גמור בקנין סודר או אגב קרקע, כמ"ש המ"א בסק"א, וזהו שסיים המ"א וכמ"ש לעיל, ר"ל בסעיף קטן א', דאי לא תימא הכי הרי לא נזכר בדבריו לעיל כלום מדין זה. וע"כ צ"ל כן, דאם לא כן למה הזכירו כל הפוסקים ומשכנו בידו גבי ישראל כו', כמו שהקשה הרא"ש גבי נכרי שהלוה כו':

בדינינו זכה כו'. כ"כ המ"א בסק"ג דבדיניהם דיינינן ליה, וכוונתו מבוארת דכל היכא דאיכא זכות לישראל בדיניהם דיינינן ליה בדיניהם מדין תורה, כדאמרינן בב"ק דף קי"ג בדיני אומות העולם זכהו כו', ע"ש וברמב"ם פרק י' מהלכות מלכים הלכה י"ב. ומ"ש המ"א בסי' תמ"ח דלא דיינינן בדיניהם, היינו שאין הנכרי קונה בדין תורה מישראל בקנין שאינו אלא בדיניהם, שהרי זכות הוא לו לישראל שיוכל לחזור בו כשירצה, וא"כ עובר עליו בבל יראה, והוא הדין גבי אסמכתא בנכרי מישראל דאינו קונה בע"כ של ישראל ולכך עובר עליו בבל יראה להרמב"ם וסיעתו. ואף הראב"ד וסיעתו לא חלקו עליו אלא משום דהישראל גמר ומקני כיון שבדיניהם אין דנין אסמכתא, כמה שכתב המ"א בסי' תמ"ח:

לענין הבאים ע"י כו'. עיין במ"ש בסי' ת"מ: