Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ולא יהיה בדעתו כו' לחזור ולזכות כו'. כך כתב הדרכי משה ממשמעות הפוסקים, והפרי חדש הוציא זה מתשובת הרשב"א, שהעתיקו המ"א והאלי' זוטא והחק יעקב בסי' תל"[ו] (הועתק ג"כ בפנים שם), וכן כתב הט"ז בסי' תל"ג (הועתק שם ג"כ בפנים), וכך כתב בעל חק יעקב בספרו תורת השלמים שאלה וא"ו, דלא כר"מ מראקנטי שהביא העולת שבת בסס"י תמ"ז. ולא דמי להפקיר בהמתו בשבת בלבד שאף שדעתו לחזור ולזכות בה שרי, דהתם לא התירו אלא כשהוא כבר בידי נכרי שאי אפשר בענין אחר. דמהאי טעמא מועיל הפקר שלא בפני ג', דלא כסמ"ק שמתיר לכתחלה ע"י הפקר שלא בפני ג', דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת כמה שכתבו התוס' בשבת דף י"ח ע"ב, ולסברא זו גם בחמץ מועיל לכתחלה הפקר שלא בפני ג' דלא חיישינן לערמה כמ"ש העולת שבת שם, אבל אנן לא סמכינן אסברא זו אלא היכי דאי אפשר בענין אחר כמ"ש התוס' שם, וכ"כ הרא"ש שם, וכן היא הסכמת הב"י וכל האחרונים בסימן רמ"ו, ולכך השמיט הרא"ש סברא זו לגמרי משום דעיקר הטעם הוא משום דאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים ואוקמוה אדאורייתא. ולהכי נמי לא גזרו על מה שאינו מפקירה אלא ליום אחד כמ"ש הב"י שם, דבעלמא גזרו דלא הוה הפקר גמור עד שיזכה בה אחר כמבואר בש"ע חו"מ סי' רע"ג סעיף י', ואף במטלטלין גזרו היכא דשייך למיגזר, דזיל בתר טעמא דפירש"י בנדרים דף מ"ד ע"א והרא"ש בשם רא"ם ע"ש. והרמב"ם ושו"ע נקטי קרקע כלשון הברייתא דאיכא נפקא מינה למעשרות, והוא הדין במטלטלין לענין איסור שבת וחמץ שייך נמי גזירה דרא"ם ורש"י. וכל שכן לפירוש הרא"ש ור"ן דאפשר דמדאורייתא לא הוה הפקר גמור, פשיטא דהוא הדין במטלטלין. אלא דסמ"ק סבירא ליה כמשמעות פירוש רש"י ותוס' דמדאורייתא הוה הפקר גמור מיד, אלא שחכמים חששו לערמה כיון שאינו מפקירה לחלוטין כדרך המפקירים, וכאן לענין שבת לא חששו לערמה כמ"ש התוס', והוא הדין לענין חמץ. אבל אנן לא ס"ל כסמ"ק אלא היכי דאי אפשר בענין אחר, שלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו, אבל לכתחלה גזרו חכמים גם לענין שבת וחמץ ב' גזרות המוזכרות בנדרים. הא' אם מפקיר שלא בפני ג', דכיון שאין אחד זוכה ושנים מעידים אף אם מפקירה לחלוטין יש כאן חשש הערמה, ואפי' אם ברי לו שמפקירה בלב שלם, וגם אין שם חשש מראית עין, כגון שהוא דר מחוץ לתחום ואין שום אדם יודע שמשכיר בהמתו לנכרי, אף על פי כן אסור לכתחלה, כמשמעות דיחויא קמא דתוס' ורא"ש דשבת, וכן משמע באחרונים (דלא כמשמע לכאורה מלשון הטור) דלא פלוג רבנן. הב' היכא שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן, דכיון ששינה משאר הפקר גזרו חכמים לענין מעשר ושבת וחמץ דלא הוה הפקר גמור. ואף דבגמ' אתמר היכא דאמר כן בפירוש, וכפירוש הרא"ם פן יטעו העולם כו', ס"ל להדרכי משה ופרי חדש ותורת השלמים דלאו דוקא הוא, דלא פלוג רבנן בגזרה זו. והכי קיי"ל לדינא, דאם לא כן למה אסרו להשכיר לכתחלה אם מפקיר בפני ג' שהוא הפקר גמור, אלא ודאי משום שדעתו בשעת ההפקר לחזור ולזכות בה לאחר השבת, והוי ליה כהפקר הרמאים המבואר בגמ', שגזרו עליו חכמים אף במטלטלין דליכא הפקעת מעשר, כדפירש הרא"ש דף מ"ג סוף ע"ב ואגב זה תקנו בכל מקום כו', ודעתו שם כפירוש הראשון שכתב שם תחלה דמפקיר ליום אחד יש לו דין הפקר תוך ג' קודם שזכה בו אחר דלא הוה הפקר מפני הרמאין. ופשוט דכל ח' ימי הפסח דינם כיום אחד לענין רמאות ההפקר, שגזרו עליו אטו רמאות הפקר קרקע שמפקיע ממעשר. ואף אם אין הדבר כן, מ"מ כל ג' ימים הראשונים של פסח הוא עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים לדעת הרא"ש. ולדעת הרא"ם שפירש דלמסקנא דרב[ה] תוך ג' אינו הפקר מדאורייתא, א"כ עובר עליו בבל יראה מן התורה, שכל ענייני הפקר מסר הכתוב לחכמים והם אמרו שהרמאים שדעתם לחזור ולזכות בו אינו הפקר כלל, וה"ה אם הפקיר ליום אחד, דדמי לתוך שלשה, כדמוכח בפי' הרא"ם. וגם לדעת הר"ן שמחלק ביניהם, מ"מ כשאינו אומר כן בפיו הוא יותר גרוע לדעתו, דכשאומר בפיו ליום אחד אין כאן חשש הערמה מטעם המבואר שם, משא"כ כשאינו אומר בפיו הוא דומה וקרוב להפקר הרמאין, דאף משזכה יכול לחזור מדאורייתא לדעתו, ועכ"פ קודם שזכה, משום דאמדינן לדעתיה דכיון כו' ע"ש. וע' בתוס' שדעת ר"ת כרא"ם ודעת ר"י כרא"ש. והכי קיי"ל לענין שבת אם כבר השכירה לו, דלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו. בשגם שיש לומר סברת התוספות וסמ"ק. אבל לכתחלה לא סמכינן אסברא זו לענין שבת, כהסכמת הב"י וט"ז ולבוש וצמח צדק ועולת שבת והנחלת צבי והאלי' זוטא, וכן לענין חמץ, כהסכמת הדרכי משה ותורת השלמים והפרי חדש:
שישליכנו לאיבוד כו'. עי' רש"י דף כ"ח ע"א ד"ה בעי פירור, ובע"ז דף מ"ג ע"ב ד"ה וזורה לרוח, מבואר מדבריו דהא דבעי פירור בחמץ ושחיקה בע"ז היינו משום חשש תקלה שלא יהנה מזה ישראל, וא"כ לכאורה הוא מדברי סופרים, אבל הרמב"ם בריש פ"[ז] מהלכות ע"ז כתב מצות עשה היא לאבד ע"ז ומשמשיה כו' ובפ' ח' ה"ו כתב כיצד מאבד ע"ז ומשמשיה כו' שוחק כו', משמע קצת דמדאורייתא קאמר, וכן משמע בטור שו"ע יו"ד סי' קמ"ו סעיף [י]"ד, וכן משמע מלשונו הלכות חמץ ומצה, וכ"מ במ"א סי' תמ"ו ס"ק ב' שכתב דחיישינן שמא לא יפררנו כדינו, ואי לא בעי פירור אלא משום חשש תקלה לא הוה חיישינן כל כך להשהות החמץ בשביל כך. ומכל מקום כיון שלא ראיתי לאחד מן האחרונים שהכריע בזה בפירוש נגד דברי רש"י, לכך סתמתי הדברים בפנים כלשון השו"ע. ומהרז"ה ורבינו אפרים שפסקו לחומרא אין ראיה, כיון דלמר איכא קולא וחומרא ולמר איכא קולא וחומרא, וכ"כ הכסף משנה בשם הרמ"ך בפ"ח מהלכות ע"ז, וכהאי גוונא אף בדרבנן נקטינן כחומרי דמר וחומרי דמר, כמה שכתבו התוס' סוף פ"ק דביצה, וכן הוא בר"ן שם לדעת הרז"ה. איברא דסוגיא דע"ז מוכחת לכאורה דאף לפירש"י הוא דאורייתא:
ויש מחמירין בחטים כו'. איברא שכן משמע לכאורה בהדיא בע"ז דף ס"ב ע"ב, דלא אמרינן ליה שדינהו לנהרא בעינייהו, אלא ודאי דבעי פירור טרחא יתירה. והא דלא אמרינן ליה קלינהו ושדינהו בנהרא, היינו משום דחיישינן למאן דאמר זה וזה גורם אסור, כמה שכתבו התוספות, ואם כן בנהר נמי לא פלטינן מחששא זו, כמה שכתבו התוספות שם דף מ"ג סוף ע"ב. מכל מקום כיון שהב"י מיקל בחטים, וכן הוא ברש"י אליבא דרב יוסף, וכ"מ ברא"ש ור"ן וטוש"ע, וכן המנהג כמ"ש החק יעקב, פשיטא דאין להחמיר נגד הנך רבוותא ונגד המנהג, בחומרא דאתי לידי קולא, דעיקר טעם החומרא היא חששא רחוקה שההולך בספינה ילקט החטים, וכשישהה אותם איכא למיחש ג"כ לתקלה, שמחשש זה הצריכוהו לבער החמץ אחר הביטול, ואם לא ביערו והשהה אותו אפילו מקצת הפסח אפילו אחר הביטול קנסוהו לאסרו בהנאה לאחר הפסח, וגם חשש תקלה זו אם לא יפררנו לפי שיטת רש"י שכתבתי לעיל אינו אלא לאחר הפסח, דבודאי שום אדם מישראל לא יאכל בפסח חטים השרויים במים שהן חמץ גמור כמו שיתבאר בסימן תס"ז:
ויש מי שאוסר כו'. עי' במה שכתבתי בסי' תמ"ז:
וטוב לחוש כו'. הנה במ"א משמע קצת, וכך כתב החק יעקב, דבאין אבוקה כנגדו לא מיתסר אלא מדרבנן, וזהו לדעת הב"י ביו"ד סימן קמ"ב. אבל הט"ז וש"ך שם חלקו עליו בזה, משום דהנקברין דאפילו אפרן אסור גחלתן אסורה מן התורה, ואפילו דיעבד כמ"ש הרא"ש בשם הרב רבנו יונה, ע"ש בש"ך. ועי' בפרי חדש סימן תמ"ז סעיף א' וסימן תס"ז סעיף י', שנראה כחולק על הש"ך בסימן ק[מ]"ב סעיף קטן ח'. ועיין במה שכתבתי בסי' תמ"ז:
יש בהסיקו כו'. עיין היטב בש"ך יו"ד סי' קמ"ב, ותמצא שדעתו להקל בזה וזה גורם אף שהע"ז אוסרת במשהו (דלא כבאר היטב שם), וה"ה לחמץ בפסח דדמיין להדדי כמבואר מדבריו שם. וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז, שלא כתב חדש יותץ, וכמ"ש הכ"מ שם. וכך פסק בשו"ע שם סעיף ד' וסעיף ז', ולכך העתיק דברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות גבי קדירה שבישלה ואע"פ שזה וזה גורם כו' לענין ע"ז, משום דסבירא ליה דאף בע"ז יש להתיר אם בישלה בעצי איסור והיתר בבת אחת, כמ"ש הט"ז והש"ך. והוא הדין בחמץ, דמן הסתם אי אפשר להסיק בחמץ בלבד בלי עצים כמ"ש המ"א, וא"כ הוי ליה זה וזה גורם. ועל כרחך צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם וש"ע כאן לאיסור, היינו כשאחר שאחזה האור בהחמץ יש בו לבדו כדי להסיק התנור, כדמשמע לישנא ולא יסיק בו כו'. ובכהאי גוונא לא שרי משום זה וזה גורם, כמו שהסכימו האחרונים ביו"ד סוף סי' פ"ז, עיי"ש בט"ז וש"ך ופר"ח, וכן הוא בהדיא במשנה פרק ב' דערלה וברמב"ם פ' [ט]"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ז*. והמ"א בכאן נמשך אחר שיטת הט"ז ביו"ד שם, ולדבריהם צריך לחלק בין גינתא דאיזבלא בזבל ע"ז דשרינן משום זה וזה גורם, ובין כרכר שארג בה בגד או אפה הפת בעצי אשירה וחמץ, וכבר השיג על חילוק זה הש"ך בנקודות הכסף שם. ואיך שיהיה כיון שהרמב"ם וש"ע מסכימים להקל בזה וזה גורם אף באיסורין שאוסרין במשהו, יש לסמוך עליהם בהפסד מרובה. ואף להמ"א וט"ז אין לאסור אלא בתוך הפסח, אבל לא משש ואילך שבטל בס'. והמ"א שסתם דבריו, אפשר שהוא משום שיסד דבריו על הרמ"ך וכסף משנה, והם מפרשים דעת הרמב"ם, ולהרמב"ם אפילו משש ואילך אסור במשהו, משום דהוה דבר שיש לו מתירין, כמ"ש הב"י בסי' תמ"ז בשם המ"מ עיי"ש: [* דעיסה שכבר נתחמצה ואח"כ נפל לתוכה שאור שיש בו כדי לחמץ הרי זו אסורה.]