Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
לפי שיש אומרים שפחות מכזית כו'. זהו פשוט, כיון שדעת התוספות ורא"ש ור"ן וטור ופרי חדש סי' תמ"ב שפחות מכזית אין צריך ביעור, פשיטא שיש לחוש לדבריהם שלא לברך ברכה לבטלה, ובפרט שכן הסכים גדול שבאחרונים מהר"י איסרלן ז"ל בכתביו סימן קס"ד, שהביא הב"י בסימן תס"ז (ורמב"ן במלחמות כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל). ומ"ש החק יעקב סי' תמ"ז דעל כל פנים מדרבנן צריך ביעור, אם כוונתו דאף להרא"ש וסיעתו נמי, זה אינו, ואי אפשר להלום כלל בדברי הרא"ש, שכתב גבי חצי זית בבית וחצי זית בעליה מבטלו ולא הוה אלא ספיקא דרבנן כו', ומיירי בב' חצאי זתים שאינן דבוקין לבית כמבואר שם, משמע להדיא דאי לא הוי אלא חצי זית אחד אף מדרבנן אין צריך ביעור. והמ"א שסתם כאן, ומשמע מדבריו דחטה הנמצאת בתבשיל אלו היתה חמץ גמור היה צריך לברך, היינו משום דנתחמצה בפסח ולא היתה בכלל הביטול, ולטעמיה אזיל דסבירא ליה דלכולי עלמא צריך עכ"פ ביטול ואם לא ביטל חייב לבער, כמ"ש המ"א סימן תמ"ב סעיף קטן י"ב, ועיין במה שכתבתי שם. והנה לתוספות ורא"ש וסייעתם דפחות מכזית בעין, אף שהוא אסור באכילה מן התורה אף על פי כן א"צ ביעור, א"כ כל שכן וק"ו לדבר שיש בו טעם חמץ ולא ממשו, [דיש אומרים] דאיסור אכילתו אינה אלא מדברי סופרים, פשיטא דא"צ ביעור (די"א) אם ביטלו. ואף להתוס' ורא"ש דסבירא להו דטעם כעיקר דאורייתא, אין לוקין עליו לשיטת רבינו חיים כהן, משום דהוה כחצי שיעור כיון שאין שם כזית בכדי אכילת פרס. ועיין במה שכתבתי בסימן תמ"ב, דהסכמת הש"ע ומגן אברהם בסימן ר"ח כרבינו חיים, לפיכך אין לברך על ביעור טעמו ולא ממשו, וכמה שכתבתי בסי' תמ"ב בפנים. ועיין ברא"ש ריש פ' אלו עוברין דמשמע שם דאלו לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס לא היה צריך לבערו, והיינו אם ביטלו וכמו שנתבאר. ובטור סי' תמ"ב משמע דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא אף אם לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס צריך לבערו, והיינו משום דהטור אזיל לשיטתיה דלא סבירא ליה כרבינו חיים, אלא כרבינו תם, דכל שיש בו טעם איסור נתהפך כולו להיות כגוף האיסור, ועל כזית ממנו חייב כרת ועובר בבל יראה ובל ימצא. אבל אנן לא קיימא לן הכי, כמו שכתבתי בסי' תמ"ב ע"ש באורך. אבל אם אין בתערובת טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנן, פשיטא דא"צ לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה, והרי זה דומה לממית עופות הנדרסים שאסור למוכרן ולהשהותן משום תקלה כמ"ש ביו"ד סוף סי' נ"ז, ופשיטא שאין לברך על זה. וכ"מ בהדיא במ"מ שהעתיקו האחרונים לפסק הלכה בסי' תל"ה. ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח אע"פ שביטלו, ואינו צריך לבער אלא שלא יאכל ממנו, כמ"ש התוס' ריש פרק קמא, היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה וחכמים גזרו שביטול אינו כלום, א"כ אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן. והוא הדין לפחות מכזית שלא ביטלו, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן גזירה משום כזית. מה שאין כן בחמץ שא"צ לבערו אלא משום תקלה אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים, כמ"ש המ"א סוף סי' תמ"ז, עיין שם חילוק זה מבואר מדבריו להדיא לענין חמץ נוקשה, ומדבריו נשמע דעל ביעור חמץ נוקשה אין לברך, וכמ"ש בפנים בסי' תמ"ב. וזהו גם כן ביאור דבריו בכאן שכתב בזה הלשון, ודוקא בחמץ גמור אבל חטה הנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נראה לי דלא יברך על ביעורה עכ"ל, ומדכתב דאינה כו' ביעורה כו' (בלשון נקיבה) משמע בהדיא דאחטה קאי. ומדסתם ולא פירש דמיירי בשלא נתבקעה משמע דאפילו נתבקעה אינה חמץ גמור בבירור, וכדעת הרא"ש והטור בסי' תס"ז גבי חטה שנמצאת בעיסה, ופסק שם הב"י דבהפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם, ואף שאנו מחמירין שם, מ"מ אין לברך על כך דספק ברכות להקל:
ויש חולקין כו' חכמים העמידו כו'. המגן אברהם נתן עוד טעם אחר, משום דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר בלאו דבל יראה ובל ימצא משום דהלאו דבל יראה ניתק לעשה כו'. ולא העתקתיו, משום דטעם זה אינו עולה יפה לשביעי של פסח, דאם לא יבערנו בו ביום לא יקיים עוד העשה אף אם יבערנו אחר הפסח, כיון שבשעה ההיא מותר אפילו באכילה, ולא זו הדרך מוציאתו מידי לאו דבל יראה שעבר בתוך הפסח, כמו שהאריך בזה בשו"ת חכם צבי סי' מ"ב ע"ש*. [* ובלאו הכי הרי הרמב"ם חולק על זה כמבואר בהדיא בדבריו פרק י"ט מהלכות סנהדרין, שמנה כל חייבי לאוין הלוקים, וכשהגיע לכל לאו הניתק לעשה התנה אם לא קיים העשה ולא נתנו לעני כו' ולא שילח את האם כו', וגבי המקיים חמץ בפסח התנה ג"כ כגון שחימץ עיסה, כדי שיהיה בו מעשה, ולא התנה ג"כ אם לא ביערו בתוך הפסח, כמ"ש החכם צבי. אלא ודאי דהעיקר בזה כמ"ש המשנה למלך ריש פרק קמא דהרמב"ם סבירא ליה דבל יראה לא ניתק לעשה. וכן הוא מוכרח ודאי להאומרים דבל יראה ובל ימצא הן ב' לאוין על איסור אחד (עיין בכ"מ ריש פ"ק), וכל היכא דאיכא ב' לאוין אף הניתק לעשה לוקה על לאו אחד, כדאמרינן ריש פ"ק דתמורה. ועיין במהרש"א ריש פ"ק דחולין.] איברא דבמ"א גבי תרנגולת שנמצא בה חטה בשביעי של פסח לא משמע הכי. אלא דבלאו הכי דבריו תמוהין וסותרין זה את זה, שהוא ז"ל עצמו פסק בריש סי' תמ"ב דכל שמן התורה מותר באכילה אינו עובר עליו, ואינו צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, ואפילו מדרבנן לא עבר בבל יראה ובל ימצא, ולא דמי להמשהה חמצו שביטלו קודם הפסח שעובר, וכמ"ש המ"א סוף סימן תמ"ז לענין חמץ נוקשה בעיניה, והוא הדין לתערובת משהו, דדמיין להדדי לפי דעת המ"א, כמבואר בהדיא בדבריו בסי' תמ"ב. ועיין מה שכתבתי על זה לקמן סי' תמ"ז. וכיון שא"צ לבערו אלא משום חשש תקלה מה הפרש יש בין ז' של פסח ליום א'. וכבר השיגו בשו"ת חכם צבי סי' פ"ו, וחלק על דין זה לגמרי, וכ"כ באלי' זוטא שהגאון מהר"ש לא נהג בזה כהב"ח, וכמדומה שכן נוהגין עכשיו. ולכן לא העתקתי כלל דין זה כי שב ועל תעשה עדיף במקום שיש מחלוקת בין אחרונים, ובפרט שהמחמירים אין בדבריהם טעם כלל לחלל יום טוב על דבר שאין לו שורש כלל בדברי הגמרא והפוסקים. כי מ"ש הב"ח בזה כבר חלקו עליו כל הבאים אחריו, עיין במ"א וחכם צבי (וכן הוא באלי' זוטא דמה בכך כו'). ודברי המ"א בזה תמוהין, וסותרין זה את זה ממ"ש בסי' תמ"ב (כמ"ש לעיל), ששם עיקר, שכן הסכמת האחרונים, עיין שם בחק יעקב. ומ"ש החק יעקב בזה הוא נגד תלמוד ערוך בע"ז דף ל"ב ע"א, ע"ש בתוס', דכל היכא דליתא לאיסורי' בעיניה לא מיתסר משום רוצה בקיומו ע"י דבר אחר. ודוחק גדול לחלק בין בלוע בכלי לבלוע במאכל. ומסוף סי' ת"נ אין ראיה, דהתם החמץ הוא בעין. ועיין במה שכתב שם. והחק יעקב אזיל לשיטתו שבספרו מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ט"ו, פירש דעת הטור בסוף סימן ת"נ, דסבירא ליה דחמץ שאוסר בהנאה במשהו אסור להיות רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אפילו היכא דליתא לאיסורא בעיניה, מה שאין כן ביין כו', והתוס' והמרדכי פרק אין מעמידין סבירא להו דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו כו', עד כאן תוכן דבריו. וכד ניים ושכיב כתבינהו להני מילי, דמדינא דגמ' גם סתם יינן אוסר בהנאה במשהו ואפ"ה שרי. ואם כוונתו דבסתם יינם מותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור מה שאין כן בחמץ, זה אינו, דגם ביין נסך מותר להיות רוצה בקיומו ע"י דבר אחר כשאין האיסור בעין, שהרי מותר ליתן שכר ושאר משקים בכלים הבלועים מיין נסך, ויין נסך אסור למכרו לנכרי כשנתערב יין ביין. וכשנתערב בשאינו מינו אף בחמץ מותר היכא דליכא למיגזר אטו מינו, כגון הבלוע בכלי דמיירי ביה הטור. עיין במה שכתב[תי] בסי' תמ"ז. ועיין בחק יעקב סי' תמ"ז סק[י]"ח בשם תרומת הדשן שכל שמותר להשהותו מותר ליהנות ממנו בפסח, וא"כ כלי חמץ שמותר להשהותם מותר ג"כ למכרם, כמ"ש האלי' זוטא סוף סי' ת"נ בשם האחרונים, וכך כתב הפרי חדש שם. ובר מן כל דין אין הלשון שבמנחת יעקב משמע כלל הכי ע"ש וצ"ע. גם מה שכתב דהמרדכי סבירא ליה דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו, כדעת הראב"ד שברא"ש וטור, הוא תמוה מאד, דבהדיא מסיק המרדכי בפרק כל שעה דטפה לחלוחית כו' אוסר כו' ע"ש, ואף ר' יחיאל מפרי"ש לא נחלק עליו בזה אלא דלא סבירא ליה דטפה לחלוחית כו'. ובר מן כל דין קשה לחלק בין זה לדורון שבסי' תמ"ח. עיין במה שכתבתי סוס"י ת"נ:
ואפילו לשרפה במקומה כו'. הנה המגן אברהם כתב שני טעמים. אחד בשם מהר"ם לובלין משום דעצים אין תורת כלי עליהם אפילו ביום טוב, והיינו כדעת הר"ן בפרק ד' דביצה שהביא הבית יוסף סימן תק"ב. אבל התוספות והרא"ש חולקין על זה, וכן פסק הטור ורש"ל וט"ז דיש תורת כלי על עצים ביום טוב ומותר לטלטלן, כדין כלים שמלאכתן להיתר שמותר לטלטלן אפי' לצורך דבר שאינו ניטל. טעם הב' כתב בשם הכ"מ, וכך כתב הפרי חדש, דאין כאן צורך היום ולא הנאת הגוף, ואע"ג דאיכא מצוה אין זה כלום, מידי דהוה אשריפת קדשים ביו"ט ע"ש, וסיים הפרי חדש כמ"ש הר"ן בפרק קמא דביצה ע"ש. וכל זה אינו עולה יפה להלכה לדידן הנמשכין אחר פסקי הש"ע דפסק בסי' תקכ"ו דלא כהר"ן, אלא כהרא"ש ור"י, דלצורך מצוה הוה כהנאת הגוף כמ"ש הטור בסי' תקי"ח. ולפי זה שריפת קדשים בי"ט היינו טעמא דלא דחי משום דאפשר לשורפן במוצאי יום טוב, כדפירש"י בשבת דף כ"ד, וה"ה למילה שלא בזמנה, דאע"ג דאיכא למימר בה מתוך שהותרה חבורה לצורך אכילה, דהיינו שחיטה, הותרה נמי לצורך מצוה, כדאמרינן בפרק קמא דכתובות גבי בעילת מצוה, אפ"ה לא דחי, משום דאפשר לקיים המצוה למחר כדפירש"י שם. וא"כ כ"ש וק"ו היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא דחינן יום טוב. דהא אי לא הוי יום טוב עשה ולא תעשה, ולא הוי ליה קרא למעט שריפת קדשים, הוי אמינא דאתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה די"ט, אף דאפשר לקיים המצוה במוצאי יום טוב, וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שתיהן מוטב כו'. ומדאורייתא קאמר, כדמשמע בתוס' פסחים דף מ"ז, דלא כמ"ש התוס' במנחות דף מ', אלא כמ"ש הטור וב"י בהלכות ציצית סי' י"א, ע"ש דהכי קיי"ל. וע"כ צ"ל דהא דס"ד דשריפת קדשים דחי יו"ט היינו כמ"ש הרשב"א שם בחידושיו בשם הרמב"ן ז"ל, דכל שלא אפשר לקיים המצוה בו ביום אין זה נקרא אפשר לקיים שתיהן ע"ש. ואפילו הכי למסקנא די"ט עשה ול"ת אין מצוה זו דוחה יו"ט אף דאיכא למימר מתוך, וכל שכן היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול, דאף למאי דהוה ס"ד לא מחללינן, פשיטא דלמסקנא לא מחללינן אף דאיכא למימר מתוך. ואף דעכשיו דאסרו חכמים לטלטלו להטילו לנהר הוה ליה למשרי לשרפו, מ"מ אין כח ביד החכמים להתיר דבר אסור מן התורה בקום ועשה. ועיין במה שכתב[תי] בסי' שי"ט דמפרר וזורה לרוח אינו חייב מן התורה לפום גמרא דילן בשבת (דף ע"ג) היינו זורה היינו בורר כו' וכך כתב הרמב"ם בפרק כ"ה מהלכות שבת: