Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ול' יום אלו כו'. כן הוא לשון הרמב"ן בהלכותיו (פרק ה' הלכה ה'). והלשון מורה בפשיטות דהוא יום ל' מראיה הראשונה, דיום ל"א מקרי מל"א לל"א בלשון הרמב"ן (שם הלכה כ'), והובא בטור, וכן דעת כל האחרונים, והש"ך יחידאה הוא בפירוש הש"ע. ועיין תשובת חכם צבי סי' קי"ד שהרבה להשיב על הש"ך תשובות נוצחות. רק לשון הרמב"ן שבהג"ה סעיף י"ג שהוא עיקר בנין הש"ך ויסודו אין די השיב במ"ש החכם צבי אטו כי רוכלא כו', כיון שבא לחשוב בפרוטרוט כל החששות שהזכירן כבר בפירוש. אבל באמת כל מעיין בהלכות נדה להרמב"ן יראה לעין דלא סבירא ליה כלל דין עונה בינונית לפרוש מבעלה אלא לבדיקה ותביעה אחר העונה או ביום העונה. ותוך עונתה היינו לפני יום העונה. כמבואר בהדיא ממ"ש בפ"ב הל' י"ב. ועיין שם בפרק ה' הלכה ב' ג' ד' ה' ו' דמשמע בהדיא שם דשלא בתוך ימי עונתה מותרת בבדיקה ולא חילק בין יום העונה או אח"כ (והטור וש"ע סימן קצ"ו שהעתיקו לשונו שבפ"ב הל' י"ב סמכו על מה שכתבו בסי' קפ"ד וקפ"ט). וכן בגמרא ופירש"י מיירי בבדיקה ותביעה. אלא דהרשב"א כתב על פירש"י ושמעינן מיניה כו', דמשמע ליה הכי, אבל רש"י על כרחך לא סבירא ליה הכי. דהא רש"י סבירא ליה דאפילו יש לה וסת חוששת לעונה בינונית כמ"ש הר"ן בחידושיו ובפרק ב' דשבועות, ובברייתא דף ס"ד תניא בהדיא (היתה למודה לראות כו' ושינתה כו') מי"ח ואילך הותרו כולן, אפילו י"ז וי"ח בחדש שלאחריו שהיא עונה בינונית לכולי עלמא. ואף הרמב"ן שנחלק על רש"י בזה מודה ליה שאם לא ראתה בשעת וסתה חוששת לעונה בינונית כמ"ש הר"ן שם משמו, ולמה השמיט דין זה בהלכותיו, ואדרבה סתם וכתב במה דברים אמורים באשה שאין לה וסת כו', אלא ודאי משום דכל הסוגיא לא מיירי אלא לענין בדיקה ותביעה, ובמסקנא לא קיימא לן כרבה בר בר חנה אלא דגם ביש לה וסת בעיא בדיקה אחר הוסת, אם כן ליכא נפקא מינה בדין זה כלל. ובמשמרת הבית לא נסתייע מהרמב"ן אלא לענין עיקר חשש עונה זו ולענין פירוש הסוגיא דאינו כמ"ש בבדק הבית אלא כמ"ש בתורת הבית הארוך. תדע שהרי נסתייע גם מפירש"י, ורש"י סבירא ליה הכי אף ביש לה וסת. וגם בעיקר יום העונה לא סבירא ליה לרשב"א כרש"י, דלרשב"א הוא יום ל' כמ"ש החכם צבי וכדעת כל האחרונים, ורש"י סבירא ליה דהוא יום ל"א, לפי מה שהבינו התוס' בלשונו שכתב חזיין לסוף עונה דהיינו יום ל"א, ומשום הכי כתבו התוס' דף י"ב (ע"ב) בפשיטות דמדי חדש אינה צריכה תביעה, ואם יום העונה הוא יום ל' ואין היתר אלא קודם לכן לא שייך לשון מדי חדש, כיון שיום א' וכ"ט הם בחדש אחד, שאין חדש פחות מכ"ט יום. וכך הבינו התוס' בלשון רש"י (דף ט' ע"ב) ד"ה ימי טומאה כו' דכ' יום הם ימי טהרה, ואינה רואה ביום כ', דאם לא כן יום טמא הוא כיום ראשון, ומשום הכי לא כתבו התוס' דבריהם בלשון פלוגתא על רש"י. ובאמת לרמב"ן ורשב"א דוחק לישב לשון כ' או כ"ג ימי טהרה שבגמרא שם. ועיין ר"ן ומגיד משנה דהרי"ף והרמב"ם לא סבירא להו כלל דין עונה בינונית. וכן דעת הראב"ד. וכן דעת הרא"ה. ואף ברש"י ורמב"ן לא הוזכרה פרישה כלל, רק ברשב"א, ונמשך אחריו הטור וש"ע. והלכך אין למחות ביד המקילין כיון שיש להם על מה שיסמוכו בפרט להקל בדברי סופרים. ומה שהעתיק הטור לשון הרמב"ן (הל' כ' וכ"א) (ונמשך אחריו רמ"א סעיף י"ג) אף על גב דסבירא ליה כרשב"א. לא קשה מידי, שנודע דרכו בכמה מקומות שמעתיק לשון פוסק אחד ככתבו וכלשונו בשביל חדושי דברים שבו אף על פי שיש בכלל דבריו איזה פרט אחד דלא סבירא ליה הכי וסמך על מ"ש כבר דעתו בפירוש בפרט, וככה עשה כאן בסוף לשון הרמב"ן גבי המשיכה ראייתה כו', וילמד תחלתו מסופו. וככה עשה רמ"א אחריו, וכמבואר ממ"ש בדרכי משה. ועיין מ"ש סעיף י"ג בהג"ה:
מה שהקשה הכרתי ופלתי על האחרונים, ועיקר יסודו להשוות ימים דמועד לימי החדש דאשה הואיל ובג' ימים נעשה מועד, ומשום הכי נמי הוקשה לו מ"ש התוס' בב"ק דאין נעשה מועד לכולי עלמא כו', ותירץ דהיינו לשמואל כו'. אשתמיטתיה מ"ש התוס' בנדה (דף ס"ד) דאפילו רב מודה כו'. אלא ודאי צריך לומר דשאני הכא דיום החדש גרם לראות בו דוקא ולא ביום אחר, אלא שבחדש הב' דילגה ליום מחרת, והוא גם כן למנין החדש וגורם לראות בו דוקא, וכן בחדש ג', משום הכי קבעה וסת לרב, מה שאין כן בשור שנגח יום א' וג' וה' שאין הימים גורמים כלל, שאף בג' ימים רצופים הוא נעשה מועד לכל הימים, שימים אלו אין גורמין כלל ליגח בהם דוקא. וכיון שהדבר ברור ומוכרח לומר שאף התוספות בסירוג דחדשים על כל פנים לרב, שהרי היום גורם, אם כן אף לשמואל יש לומר כמ"ש הש"ך דמה לי מר"ח א' לב' כו', כיון דהתוספות לא נחתי לפלוגתא דרב ושמואל כלל אלא כתבו דבריהם אליבא דכולי עלמא, דלא ככרתי ופלתי. ואם כן לא מצינו חולק על הראב"ד כלל, וגם דברי הראב"ד ורשב"א עולין בקנה אחד למתבונן היטב בהם, וכמ"ש במשמרת הבית. מיהו אין להביא ראיה ממ"ש הרשב"א והר"ן אהא דאמרינן בגמרא כגון דקפצה בחד בשבת כו' דהיינו אחר ג' שבועות, והוי וסת הסירוג, וסגי בג' פעמים כמבואר בגמרא שם וכמ"ש הרשב"א בתורת הבית הארוך דף קס"ט. דיש לומר להפרישה דאזיל לשיטתיה דסבירא ליה דבקפיצות לא בעינן רצופים כמ"ש לקמן (בפנים) סעיף י"ח בשמו. ואף לפי דעת הראב"ד דבעינן רצופים, יש לומר הטעם כמ"ש שם דתלי[נן] לקולא שהיום לבדו גורם ונעקר בפעם אחת, אם כן בימי זיבה שאינו ראוי לקביעת וסת אינו סותר הוסת כמ"ש הראב"ד (דף י' ע"א):* מה שהקשה הכרתי ופלתי על האחרונים, לא קשה מידי, דלכל מיני וסתות הצריכו הראשונים להביא מקורם מהגמרא, וסירוג לחודיה ודילוג לחודיה אשכחן בגמרא, אבל להוסיף וסת המורכב מסירוג ודילוג אין לנו, ודו"ק:
והפרישה כתב כו'. מה שהקשה הכרתי ופלתי, עיין במ"ש בסעיף י"ח (בפנים) דלא קשה מידי:
אפילו הקדימה כו'. כן הוא בגמרא ופירוש רש"י (דף ס"ד ע"א) ד"ה אבל היכא כו', והיינו אף שהיה לה וסת קבוע. ומה שכתבו הדרישה סעיף כ"ב והב"ח סעיף מ"ג לפי דעת הרמב"ן והטור, היינו דוקא לאחר שחזרה וראתה ביום וסתה הקבוע. ועיין דרישה סעיף כ"ח ופרישה סוף סעיף כ"ט דהרמב"ן קאי אראיות שהוקבע בהן כו', וסותר דברי עצמו שבסעיף כ"ב. וכן משמע בהדיא בראב"ד (דף ט' ע"ד) שכתב דפשוט הוא מן המשנה והברייתא, דהיינו דוקא כששינתה, אבל לא שינתה אינה חוששת אלא ליום שלמודה בו שהוא יום החדש בברייתא והפלגה במשנה, אבל כששינתה חוששת לשניהם, וזה וזה אסורים שבמשנה וברייתא הוא לאו דוקא, דלא כהרז"ה, ואין זכר ורמז במשנה וברייתא לדין זה אם חזרה וקבעה וסת לאחר ששינתה. וגם מה שכתב הדרישה סעיף כ"ב וכן כתב הב"ח שם דחיישינן לחומרא איפכא כו', אי אפשר לומר כן בהראב"ד דף ח' ע"א לאו למימרא כו' אלא לאפוקי כו' דאתוספו בה ודלמא וסת אחרינא כו', משמע בהדיא דלאו משום דמספקא לן אי דמים יתרים אתוספו בה, דאם כן הוי ליה למימר לאו למימרא דודאי היא טפלה כו' אלא דילמא היא טפלה, ולמה ליה כל האריכות הזה לאו למימרא כו' אלא לאפוקי כו', אלא ודאי דאף דדמים יתרים אתוספו בה חיישינן דלמא וסת אחרינא קא קבעה, דהיינו ב' וסתות, האחד עיקר ראייתה כדרך הנשים והב' לתוספת דמים. מה שאין כן לפירושא קמא אינה חוששת כלל לתוספת דמים שלפני וסתה כמו שאינה חוששת לתוספת דמים שלאחר וסתה בתוך ימי נדתה כמבואר שם. והיינו במעין פתוח, אבל במעין סתום לכולי עלמא חוששת לב' וסתות. כן דעת הראב"ד שם בבירור. וכמבואר בהדיא ממה שכתב בדף י' ע"ב אם תוסיף ראיות כו' תחוש לשניהם כו', והיינו אף אם לא הוסיפה כי אם פעם אחת, כדפתח שם ולחושיהן כו' ובחושיהן כו'. וכן משמע עוד ממה שכתב הראב"ד דף ט' ע"ג כי הכלל הזה בידינו שכל הענינים שהוסתות נקבעים בהם חוששת מתחלתם חוץ מוסת הדילוג, ובפוסקים למדין מכללות ובפרט במקום שנאמר בהם חוץ. ומה שכתב גבי וסת תוך וסת שראתה מתחלה ג' פעמים בראש חודש, היינו משום דבלאו הכי היה אחד מהם בימי זיבה כמ"ש לקמן (בפנים) סעיף ל"ב. ומיהו הראב"ד לשיטתיה אזיל דף י' ע"ג, אבל לפי דעת הרמב"ן בפ"ו ה"ב שחלק עליו וסבירא ליה מכיון שחזר וסת הקבוע נעקר שאינו קבוע ואינה חוששת לו, אינה חוששת לוסת בתוך וסת מתחלתו, כמו שכתב הב"ח. דאין להשוות את המחלוקת בנידון דידן, ולומר דהראב"ד ורמב"ן לא פליגי אהדדי אלא התם לחוש ליום כ', אף על פי שיום כ' היה קבוע הרי עק(י)רתו פעם אחת שהגיע יומו ולא ראתה בו, ויום ל' לא נעקר כלל במה שהקדימה לראות לפניו. אבל בהפלגות דעלמא מודה להרמב"ן שבטור ורמ"א, לפי דעת הב"ח, דאינה חוששת לוסת בתוך וסת מתחילתו לפי שאי אפשר לה לקבוע שניהם, שהאחד עו[ק]ר את הב' לפי דעת הב"ח והש"ך. ואף לפי האמת בדעת הרמב"ן, על כל פנים אחד מבטל חבירו שסותר את המנין להתחיל ההפלגה ממנו, הלכך נדחה אחד מהם שלא לחוש לו, ומי נדחה מפני מי, על כרחך נדחה שאינו קבוע (מאחר שחזר הקבוע. אבל כשעדיין לא חזר חוששת שמא תקבע לה שאינו קבוע כדאיתא בגמרא ופירש"י). מה שאין כן בוסת החדש שאין אחד מבטל חבירו כלל על כן חוששת לשניהם מתחילתם שמא תקבע שניהם יחד. ומשום הכי כתב הרמב"ן וחוששת ליום הקדימה כו' משום דמיירי התם בוסת החדש. דזה אינו, דהא בהדיא כתב הראב"ד דף י' ע"א דאף בהפלגות דעלמא חוששת מכ' לכ' כו' וחוששת כו'. וכיון דעל כרחך צריך לומר דהראב"ד ורמב"ן פליגי בנידון דידן ואזלי לשיטתייהו, מעתה אין לחדש דבר ולומר דבוסת החדש סבירא ליה להרמב"ן כהראב"ד, ולא פליג עליה אלא בהפלגות ומשום שאי אפשר לקבוע שניהם יחד, כיון שלא הוזכר חילוק זה בשום מקום. ואדרבה לשון הרמב"ן בפ"ו הלכה ו' כעקירת וסת כו' עד חזר הוסת למקומו עכ"ל ע"ש, משמע מסתימת לשונו דשוין הן לגמרי בכל דבר. וגם דקדוק לשונו גבי וחוששת ליום הקדימה שמא וסת אחר כו' מורה כפירוש ב"ח ודרישה סעיף כ"ב, דהוי ליה למימר שמא וסת שני כו', וגם למה ליה למימר כלל הטעם שמא כו', הלא זה הטעם הוא בכל החששות שחוששת לוסת שאינו קבוע שמא תקבענו ולמה לו לשנותו כאן, והוי ליה למימר בקצרה חוששת ליום הקדימה כמו שחוששת לוסת שאינו קבוע. אלא ודאי שהחששא היא משום מעין פתוח. ומשום הכי לא הביאו האחרונים דין זה, משום דלדידן ליכא נפקותא, כיון דלדידן אין חילוק בין ימי נדה לימים אחרים אף לקולא. ובדרכי משה וט"ז ס"ק י"ט מבואר בהדיא דאף במעין פתוח הדין כן. ומסתימת הגמרא (דף ס"ד ע"א) אבל היכא כו', דלא פירש דדוקא כשלא חזרה וראתה ביום שהיתה למודה בו, אף על גב דבימי זיבה המעין סתום וגם כבר קבעה וסתה ג' פעמים. יש לומר כיון דמיחש חיישא על כל פנים לראיית זיבתה, מהניא חששא זו נמי לשלא תחזור לוסתה הראשון אף אם תראה בו כדי שלא לחוש לראיית זיבתה, ומשום הכי אף שחזרה וראתה בכ"ב לראיה ראשונה כיון שהיא תוך כ"ב לראיית זיבתה לא חזרה לוסתה הראשון שלא לחוש לראיית זיבתה שתראה אח"כ, דהא מיחש חיישא לה, ודו"ק. ועיין תורת הבית הארוך וכפי שהגיה הט"ז ס"ק כ"ח דחזר הוסת למקומו מפורש בברייתא לגירסת רשב"א. אבל הרמב"ן סבירא ליה כגירסת רש"י וראב"ד, עיין שם בריש פרק ו', ודין זה כתב מסברא דנפשיה, עיין שם שבא בטענה שאם אין אתה אומר כן תהא אשה זו כו'. וצריך להבין טענתו דליטעון איהו לנפשיה, שהרי אם לא היה וסת קבוע מתחלה מכ' לכ' ושינתה פעם אחת ליום ל' וחזרה וראתה לכ' חוששת לל' אף להרמב"ן, ואם כן תהא אשה זו כו'. וצריך לומר דכיון שראתה ג' פעמים מכ' לכ' קבעה לה וסת מכ' לכ' אפילו היה יום ל' קבוע לה, וכל שכן כשאינו קבוע, כדמוכח בגמרא דחיישא ליום הקדימה אפילו הוא בימי זיבה, מכלל שהוא ראוי לקביעת וסת שלא בימי זיבה מיהא, דכל החששות הן שמא תקבענו, ואם כן להרמב"ן אתי שפיר דכשקבעה לכ' בג' פעמים נעקר יום ל' שאינו קבוע. ואם כן הוא הדין אף שלא קבעתו בג' פעמים כשחזרה לו אלא שהיה קבוע לה מתחלה קודם ששינתה אותו. זו היא כוונת הרמב"ן ז"ל בטענה זו, ודו"ק. ומיהו כשהיה יום ל' קבוע לה ואח"כ ראתה ג' פעמים מכ' לכ', כיון דלא (שינתה) וסת במה שהקדימה לראות לפניו, וגם לא שייך הכא מכיון שקבעה לה וסת נעקר שאינו קבוע, שהרי גם יום ל' היה קבוע לה, אם כן פשיטא דלא נעקר יום ל' לגמרי, וגם לחוש לו אי אפשר מפני טענת הרמב"ן שאם כן תהא אשה זו כל ימיה כו', אלא הרי דינו כוסת שעקרתו ג' פעמים שהגיע יומו ולא ראתה בו ולא נקבע ביום אחר, שאף שאינה חוששת לו מכל מקום לא נעקר לגמרי שלא יהא נקבע אלא בג' פעמים, אלא מכיון שחזרה לראות בו אפילו פעם אחת חזר למקומו וצריכה ג' פעמים לעקרו כמ"ש הראב"ד וכדלקמן סעיף ט"ו. והוא הדין בוסת זו שנקבע ליום אחר ולא עקרתו ג' פעמים בהגעת יומו ולא ראתה, דלעולם אין הוסת נעקר לגמרי, שאף אם תחזור לראות בו יהיה כוסת החדש שצריך לקובעו ג' פעמים ובפחות מג' פעמים נעקר בפעם אחת, אלא אם כן עקרתו ג' פעמים שהגיע יומו ולא ראתה וקבעתו ביום אחר כמ"ש הראב"ד ורמב"ן פ"[ו] הל' ה' ע"ש:
אינו רוצה לומר כו'. עיין כרתי ופלתי סי' קפ"ד סק"ה, דלפי דעת הש"ך דין אשה זו כדין כל אשה שמשנית וסתה הקבוע לפעמים שחוששת לשאינו קבוע פעם אחת ולא יותר, ואף גם זאת אינה אסורה אלא עונה אחת. ואח"כ כתב ויותר נראה לומר כו', ואשתמיטתיה מה שכתב בתרומת הדשן סוף סי' רמ"ז דדין זה מבואר שלהי פרק האשה, אלמא דסבירא ליה דריצב"א בתשובה שבהגהות מיימוניות לא בא לחדש דבר באשה זו מאשה דעלמא. גם מה שכתב שאם המשיכה וסתה מכ"[ז] יום לל' חוששת לכל ימים אלו, והביא ראיה מסקפ"ד, הוא עזר כנגדו, ואשתמיטתיה מה שכתב הראב"ד דף ז' סוף ע"ד דאדרבה משם ראיה דלא חיישא לההיא ראיה כלל מדקרי לה תוספת, וכל שכן ראיות שבתוך נדתה, והכי קיי"ל כדלעיל סי' קפ"ד. ואף היש מפרשים שבראב"ד שם, מודים בראיה שבתוך ימי נדה, משום דבהסתלק העיקר נסתלק הטפל וכמ"ש הרשב"א וכדלעיל. ואם כן בנידון דידן לחוש ליום כ"ז במחלוקת זו שנויה, ולכ"ח וכ"ט לא חיישא לכולי עלמא, כיון שלא ראתה בכ"ז. ואף גם זאת דחיישא ליום כ"ז אינו אלא כשלא נקבע וסתה ממעין סתום ג' פעמים, ומשום דחיישינן דלמא הוא העיקר, וכמו שכתבו הב"ח והדרישה סעיף כ"ב וכמ"ש לעיל. אבל ימים שבינתים שהם כ"ח וכ"ט אין מקום לחוש להם כלל, אף לדינא דגמרא. והאידנא דאין חלוק בין מעיין פתוח לסתום, אף לכ"ז אינה חוששת, אלא כשלא המשיכה ראייתה עד וסתה הקבוע, או שהמשיכה בלי הפסק בינתיים, דאז יש לומר דדמים יתרים הוא דאתוספו בה ולא לקביעת וסת באו, ולא חזרה לוסתה הקבוע. אבל אם הפסיקה בינתים לדידן דקובעת וסת בימי נדתה הרי חזרה לוסתה הקבוע לה ושוב אינה חוששת לשאינה קבוע, כמ"ש לעיל בשם הב"ח ודרכי משה וט"ז, וכן הוא בלחם חמודות הובא בש"ך. ועיין מ"ש בסי' קפ"ד ס"[ו] (בפנים):