Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תלמוד לומר העבט תעביטנו וכו'. ובהאי קרא לחודיה לא סגי דהוה אמינא דקרא דהתם איירי בעני שהוצרך לשאול לכך הוצרך להביא אם כסף תלוה את עמי ובקרא דאם כסף לא סגי משום דכתיב ביה אם לכך בא זה ולמד על זה ומש"ה הוו תרוייהו חד עשה ולא תרי עשין שכן כתב רבינו שהיא מצות עשה אחת מפני שזה מגלה על זה וחד הוא:
והתורה הקפידה וכו'. קשה דהאי קרא דכתיב בפרשת ראה הכי כתיב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך וגו' קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון וכיון דהאי קרא כתיב גבי מי שמונע עצמו להלוות מפני שלא ישמט השביעית היכי יליף מינה וכי תימא דמה לי שימנע מפני השמיטה ומה לי שימנע מפני דבר אחר א"כ למה בהלכות שמיטה כתב רבינו במנין המצות של אותו ההלכה שלא ימנע להלוות קודם שמיטה שלא יאבד ממונו וכאן לא כתב לאו זה ואם העניינים שוים ראוי היה שיכתוב כאן שעובר בלאו זה מי שאינו מלוה לעני א"ו שאין העניינים שוים דשאני המונע מלהלוות מחמת שמיטה שזה נראה כמורד בקונו אבל כשהמניעה מצד דבר אחר לא וא"כ איך הביא ראיה מקרא דכתיב התם. וי"ל דמ"מ מייתי ראיה דהוי איסור למנוע מלהלוות מסבת השמיטה דכתיב ביה ורעה עינך באחיך האביון משמע דקפיד על מה שעינו רעה שאינו רוצה להלוות: מה שלא כתב רבינו ז"ל כאן ענייך ועניי עירך ענייך קודמין וכו' כדאמר רב יוסף בפרק איזהו נשך סמך על מה שכתבו בהלכות מתנות עניים מיהו מה שאמר רב יוסף דמצות הלואת ישראל בחנם קודם להלואת עכו"ם בריבית כתבו רבינו ז"ל לקמן בפ"ה משום דזה בפרטות שייך לדיני הלואה ומה שדקדק מהר"ר אליה מזרחי ז"ל אכתוב לקמן בע"ה:
כל הנוגש וכו' עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו כנושה. מדלא הביא כאן רבינו הדין דמראה עצמו בפני בעל חובו וכתבו אחרי כן אסור לאדם להראות עצמו וכו' משמע דהתם ל"ת ליכא אבל איסורא מיהא איכא דאל"כ היה לו לכתוב כאן וכן המראה עצמו בפני בעל חובו עובר בל"ת וקשה על זה דהא בגמרא אמר בסוף פרק איזהו נשך כי אתא רב דימי אמר מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו שנאמר לא תהיה לו כנושה ע"כ משמע שעובר בלא תעשה אפילו בעובר לפניו. וי"ל דמשמע ליה לרבינו מדלא אמרו בגמרא מנין שעובר בל"ת מי שעובר לפניו אלא אמר שאסור לעבור וכו' משמע דליכא אלא איסורא לחודא א"נ משמע ליה דמאי דאמרו שם ר' אמי ור' אסי דאמרי תרוייהו כאלו דנו וכו' פליגי ארב דימי וסברי דאינו עובר בלא תעשה ופסק כוותייהו:
ומצות עשה לנגוש את העכו"ם וכו'. קשה דהאי קרא בשמיטה כתיב את הנכרי תגוש וא"כ עשה זה אינו אלא בענין השמיטה והוא יליף מנגישה דשמיטה לנגישה דעלמא א"כ יהא כאן עובר בנוגש את ישראל בתרי לאוי חד לאו דלא יגוש דכתיב גבי שמיטה וכמו שמנה רבינו שם בהלכות שמיטה ואחרינא לאו דלא תהיה לו כנושה וי"ל דבשמיטה דעבד איסורא רבה יעבור אבל הכא למה יעבור לאו דלא יגוש אבל נכרי ילפי' מכ"ש כיון דאפילו בשמיטה מצוה לנגוש את הנכרי אע"ג דהוי אפקעתא דמלכא כ"ש בזמן דליכא שמיטה והרמב"ן ז"ל בפירוש התורה כתב דאית ליה לרבינו דמצות עשה לנגוש את הנכרי בשמיטה ולשון בשמיטה שכתב קשה דמשמע דהוי דוקא בשמיטה ואפשר דלאו דוקא אלא אתא לומר אפילו בשמיטה כדכתיבנא:
אסור לאדם להראות וכו'. אע"ג דמקרא דלא תהיה לו כנושה מפקינן ליה בגמרא מ"מ משמע ליה לרבינו ז"ל דליכא ביה אלא איסורא לבד ואסמכוהו אקרא דלא תהיה לו כנושה דאין זה נגישה ממש ודאי:
כשיתבע המלוה הלואתו וכו'. מה שכתב ה"ה דהתחלת הגבייה במטלטלין מפורש בהרבה מקומות לא ידעתי היכן הם והרא"ש ז"ל כתב בפסקיו בריש קמא ולענין פריעת בעל חוב נראה לי דאי אית ליה ללוה מטלטלין ומקרקע כפינן ליה למיתב ליה מטלטלין אם חפץ בהם המלוה יותר ממקרקעי כיון דזוזי יהיב שקיל כל מאי דמקרבא לזוזי טפי והיינו מטלטלין וכו' ע"כ ונראה שזהו כדעת רבינו ז"ל שכתב אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין וכו' מדקאמר דמחרימין על מי שיש לו מטלטלין משמע דאי מלוה בעי מטלטלין יהבינן ליה מטלטלין אבל מה שמחלק הרא"ש בין נזקין לבין בעל חוב לא משמע דרבינו ז"ל אית ליה הכי דהוא כתב בהלכות נזקי ממון פרק שמיני כשב"ד נזקקין לגבות לניזק מנכסי המזיק גובין מן המטלטלין תחילה ואם לא היה לו מטלטלין כלל וכו' וכל זמן שימצאו לו מטלטלין ואפילו סובין אין נזקקין לקרקע משמע דאית ליה אפי' בנזקין דנזקקין למטלטלין תחילה והתם לא שייך טעמא דגבי בעל חוב וצ"ע מנין לו לרבינו ז"ל כן:
טען הלוה שמטלטלין אלו וכו'. הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק האשה שנתארמלה גבי האומר שטר אמנה הוא זה הקשה וליהמניה במיגו דאי בעי מחיל ותירץ האי לאו מיגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר שטר אמנה הוא לא יפסיד חובו שיודע שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו וא"ת אכתי קשה ליהמניה במיגו דאי בעי מצנע ליה ולא מפיק ליה וי"ל דכבר הוחזק בבי דינא ותו ליכא מגו וכו' ע"כ, וא"כ לתירוץ זה שתירץ ה"ה ז"ל דאין הטענות שוות איכא לאקשויי הקושיא שהקשה הרא"ש ז"ל ליהמניה במיגו דאי בעי מצנע ליה וצריך לתרץ דאיתחזק בבי דינא וצ"ל דאף ע"ג דאיתחזק בבי דינא אם רוצה ליתנם במתנה יכול ליתנם ולא אמרינן דהוי כמבריח מבעל חוב ומש"ה הקשה דליהמניה במיגו דאי בעי יהיב במתנה. וכי תימא ליהמניה במיגו דאי בעי יהיב במתנה על מנת להחזיר וי"ל דמ"מ כשיחזירנה לו יגבה בעל חוב ואותו הזמן שיהיה ביד חבירו עד שיחזירנה לו לא יוכל הוא להשתמש בה. ומ"ש ה"ה ז"ל בסוף פ"ב דדעת רבינו ז"ל כדעת הרמב"ן ז"ל הוא מפני שמי שסובר כיש מי שתירץ בעי דאיתחזק בבי דינא כדי להמלט מהקושיא שהקשה הרא"ש ז"ל דלהימניה במיגו דאי בעי מצנע ליה וכן הטור ז"ל בח"מ סי' מ"ז דאית ליה כתירוצא קמא שתירץ ה"ה ז"ל דכשכתב דין האומר שטר אמנה כתב שצריך שיתחזק בב"ד ואלו היה סובר כהרמב"ן ז"ל לא הוי בעי הכי דבלאו הכי לא אמרינן מיגו דהוי כמיגו במקום חזקה איברא דקשה קצת בדברי הטור ז"ל דמלשונו משמע קצת בסי' צ"ט דאית ליה כדברי הרמב"ן ז"ל שכתב וכן אם נראה לו ממון וכו' שכל מה שנמצא ברשות האדם הוי בחזקת שלו וזה לכאורה כדברי הרמב"ן ז"ל וכ"כ שם הרב"י א"כ לא היה צריך גבי שטר אמנה שיתחזק בבי דינא וצ"ע ומפני זה כתב ה"ה ז"ל דאית ליה לרבינו ז"ל כדברי הרמב"ן ז"ל מפני שלא הזכיר שם שיתחזק בב"ד ויש מי שדקדק דמלשונו משמע קצת כן שכתב שם שמא קנוניא הם עושין לאבד וכו' והיינו קצת כדברי הרמב"ן ז"ל שאומר שאדם עשוי לעשות קנוניא:
שמטלטלין אלו אינן שלו. קשה דבסוף פרק ד' מהלכות זכייה ומתנה במקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי וכו' כתב רבינו ז"ל שנשבע היסת וכתב שם הרב המגיד ז"ל ואפשר אם תבעוהו ב"ח שלא נאמר אתה מערים בזה כדי להפקיעו מתחת ידינו נשבע על זה היסת עד כאן ואיך נפטר בשבועת היסת הא בהדיא כתב כאן רבינו ז"ל דאם טען שמטלטלין אלו אינם שלו אינו נאמן וי"ל דשאני התם דידענו דלא היו שלו אלא במתנה באו לידו ולא ידענו אם באונס או ברצון לזה הוא נאמן בשבועה אבל הכא מחזקינן ליה שהוא שלו:
טען הלוה שמטלטלין אלו וכו'. כתב ה"ה ז"ל ויש לתמוה וכו' איכא למידק דאכתי קשה דאמאי לא מהימן במיגו דאם היה רוצה היה מחביאם בביתו שלא היה יכול להכנס לביתו לא הבעל חוב ולא שליח ב"ד כמו שכתב רבינו ז"ל לקמן פ"ב טען שיש לו והחביא אותם וכו' ועוד קשה דנהימניה במיגו דאם היה רוצה ליתנם במתנה ע"מ להחזיר שהיה חייב להחזירם לו האחר ולא שייך בשום מיגו מאלו תירוץ הרב המגיד ז"ל וכ"ת לא נתנם מפני שהרי משביעין אותו על כך כמ"ש רבינו ז"ל לקמן בפ"ב ושלא נתנם מתנה ע"מ להחזיר וכן במיגו הראשון הרי משביעין אותו ג"כ שלא החביאן זה אי אפשר דהא ודאי דין זה הוי קודם תקנת הגאונים שתקנו שבועה דאם אחרי תקנה איירי א"כ כשטען שמטלטלין אלו שאולין וכו' אמאי לא מהימנינן ליה בשבועה, ואין לומר דמיגו זה שכתב הרב המגיד ז"ל הוא אחר שיצאו בב"ד המטלטלין דיכול ליתנם במתנה גמורה ולהכי כשיתן במתנה ע"מ להחזיר לא אהני ליה דכשיחזירנו יגבה זה ממנו דא"כ אפילו כשיתנם במתנה גמורה לא מהני דנראה דמכוין להבריחם וכדכתב הר"ב התרומות ז"ל הביאו הרב בית יוסף ז"ל בח"מ סי' צ"ט אלא ודאי דהך מיגו הוא קודם שיבא לב"ד דלא נראו המטלטלין בידו אלא שהוא מעצמו הוציאם בב"ד וא"כ קשה. וי"ל דבמיגו הראשון אין הטענות שוות דהוא רוצה להשתמש במטלטלין וצריך להם ואיך יחביאם ובמיגו השני ג"כ י"ל דאינו עושה כן שירא שמא יתגלה הדבר שלפי הנראה מדברי רבינו ז"ל תקנת החרם היתה קודם תקנת השבועה ודין זה שכתב כאן הוא אחר תקנת החרם וא"כ מתיירא שאם יתן ע"מ להחזיר כשיחרימו ב"ד על מי שיש לו מעות שימסרם לב"ד זה המקבל יבא וימסרם לב"ד ולא יעבור על החרם אבל אם הוא מתנה גמורה לא יגלה דאינו עובר כלל דממון שלו הוא ולא של לוה:
אין בעל חוב גובה וכו'. הרב המגיד ז"ל נתן סעד לחילוק שחילקו המפרשים ז"ל מפני שהורע כח האחים בצבע שצבעו לשם נשיהם ודייק לה משום שלא אמרו אלא מה שעל נשיהם וקשה דא"כ בפרק נערה כד מייתי בגמרא סייעתא לשמואל ממתניתין דהמקדיש אמאי דקאמר דאלמנה אין שמין מה שעליה לשמואל נמי תיקשי ליה ממתני' דמתני' קאמרה אפילו מצבע שצבע לשמן שאין גובין ושמואל אמר מה שעליה דמשמע מה שעליה ממש אבל מה שצבע לשמה לא כדדייק ה"ה ז"ל וכ"ת לשון עליה שאמר שמואל אינו מדוייק וכדכתב הריב"ש ז"ל בסימן ש"א בשם הרשב"א ז"ל א"כ דיוקו של ה"ה ז"ל אינו דיוק וגם קשה דרבינו ז"ל דכתב בפרק ששה עשר מהלכות אישות גבי גרושה ואין שמין מה שעליה על כרחך מ"ש התם הוי אפילו מה שצבע לשמה ומוכרח הוא ממה שכ' כאן וא"כ על כרחין עליה לאו מדוייק הוא מיהו אין זה קושיא כל כך דאע"ג דלשון רבינו ז"ל לא יהא מדוייק בלשון הגמרא הוי מדוייק דרבינו ז"ל סמך על מה שכתב כאן ועוד שהרי כתב שם שהרי לקחן לה וזכתה בהן משמע דכל שלקחן וצבען לשמה סגי ומאי דאקשינן מדברי הגמרא צ"ל דשמואל נקט אין שמין מה שעליה אגב דנקט רב שמין מה שעליה דרב נקט מה שעליה לרבותא דאפילו מה שעליה שמין א"נ יש לומר דלגמרא הוה סליק אדעתיה טעמא דשאני הכא דאדעתא דלמיקם קמיה אקני לה כדתריץ בגמרא אלא הוה משמע ליה דלא סגי הך טעמא אלא לענין מה שצבע לשמה דהא ודאי לא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה אבל מה שעליה ממש הוה ס"ד דודאי אקני לה בכל גוונא ולהכי מייתי סייעתא ודחה דאפילו מה שעליה לא אקני לה אלא אדעתא דלמיקם קמיה:
מסדרין לבעל חוב וכו'. קשה דבגמרא אמרינן בפרק המקבל דמאן דאית ליה מסדרין דריש ואם מך הוא מערכך דאתא הוא לומר שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו ומאן דאית ליה אין מסדרין דריש הוא ולא בעל חובו וא"כ רבינו שפסק בהלכות ערכין דלא כרבי יהודה דאמר עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו אלא פסק כרבנן א"כ ע"כ דריש הוא ולא בעל חובו א"כ היה לו לפסוק דאין מסדרין וי"ל דכבר דחוהו התוס' ז"ל ראיה זו לר"ת ותירצו דאתא למאי דדרשינן בפרק שום היתומים הוא ולא אשתו ובניו שאין צריך ליתן ממון וכסות לאשתו ובניו והגמרא דאמר דאתא לדר"י דאמר עד שיהא במכותו וכו' ה"ה דהוה מצי למימר דאתא להא:
ומטה לישב עליה וכו'. בהלכות ערכין כתב רבינו ז"ל במקום מטה זו כסא לישב עליה והכל חדא מילתא היא:
מין אחד מרובה ומין אחד מועט. בהלכות ערכין כתב רבינו ז"ל היו לו מרובין ממין אחד ומועטין ממין אחר ומאי דנקט שם מועטים לאו דוקא דלא הוי אלא אחד דאילו היו ב' הרי נתנו לו מהם שנים אלא מועט קאמר ולא תידוק לישנא לומר דמועטין משמע תרתי:
מלוה שבא להפרע וכו'. הרב הנמוקי ז"ל בפרק המקבל כתב טעם לרבינו והרי"ף ז"ל שכתבו דין זה מפני שמזונות הם מדבריהם ושיעבודא דבעל חוב דאורייתא ואני תמה איך כתב כן על רבינו ז"ל דהוא אית ליה בפי"ב מהלכות אישות דמזונות האשה מדאורייתא אלא טעמו של רבינו ז"ל כדכתב הרב"י בשם בעל התרומות דגמר מיכה מיכה מערכין וכי היכי דהתם ממעטינן מזון אשתו ובניו כדאמרינן בפרק שום היתומים דאמר קרא הוא למעוטי אשתו ובניו ה"נ בבעל חוב וא"ת למאן דאית ליה דמזונות האשה מדבריהם למאי איצטריך קרא הוא למעט אשתו ובניו וי"ל דהוה ס"ד דכיון דאמר קרא החייהו מערכך דה"ה לאשתו ובניו קמ"ל: