נשך ומרבית אחד הוא שנאמר את כספך וכו'. כוונת רבינו ז"ל נראה שדבריו הם כדברי הברייתא דאמרו (שם דף ס') ת"ר את כספך לא תתן לו בנשך וכו' אין לי אלא נשך בכסף ורבית באוכל וכו' וזהו שאמר רבינו ז"ל ולהלן הוא אומר נשך כסף נשך אוכל כלומר דמצינו נשך באוכל דהרי שם כתב נשך אוכל וכך מצינו רבית בכסף משום דשם כתוב נשך כסף ואם אינו ענין לנשך כסף תנהו ענין לרבית כסף ונשך כל דבר אשר ישך הוי לג"ש דלוה למלוה וקצת קשה דאלו הדברים האמורים בברייתא אינם אלא להביא איסור נשך באוכל ורבית בכסף אבל שיהיה רבית ונשך חדא מילתא לא משמע לן מהך ברייתא אלא ממאי דנפקא לן בגמרא הוא דלא משכחת לה נשך בלא רבית ורבית בלא נשך כדאמרו שם היכי דמי וכו' אבל שיהא למוד מברייתא זו דנשך ותרבית אחד זה לא ידענו דאע"ג דנשך ותרבית תרי מילי נינהו תתיישב הברייתא להביא דין רבית ונשך באוכל וכסף וא"כ איך למד רבינו מדברים אלו דנשך ותרבית אחד שנא' וכו' דמשמע מדברים אלו דהביא ראיה זאת לומר דהכל דבר אחד וכן משמע מפשט לשונו מדכתב שנאמר וכו' וכן אחרי כן כתב ולמה חלקן הכתוב וכו' משמע שמכאן למד שהכל אחד וקשה לו למה חלקן הכתוב כדברי רבא בגמרא ואולי הך ראיה שהביא את כספך וכו' לא הוי לענין הנשך והריבית אלא למאי דקאמר אחד הוא אע"פ שהלשון דחוק קצת:

והלוה עובר בשנים. ה"ה ז"ל תמה על רבינו ז"ל דלא הביא לאו דלאחיך לא תשיך ואפשר היה ליישב זה ולומר דרבינו פסק כרשב"ג דברייתא דילקוט סימן תתקל"ה שאמרו שם רשב"ג אומר מה ת"ל ולאחיך לא תשיך והלא כבר נאמר לא תשיך לאחיך אלא יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת וכו' וכיון דאוקמה רשב"ג ברבית מוקדמת ומאוחרת א"כ לא הוי אלא חד לאו בלוה ומה שאמרו בגמרא לוה עובר משום לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך היה אפשר לומר לפ"ז דלאו בחד גוונא הוא אלא פעמים עובר בלא תשיך לאחיך כגון ברבית ממש ולפעמים עובר בולאחיך לא תשיך כגון רבית מוקדמת או מאוחרת וא"כ היה הדין עם רבינו ז"ל שלא הזכיר אלא לאו אחד אבל זה ודאי שבוש דא"כ לרשב"ג רבית מוקדמת ומאוחרת הוי מן התורה ורבינו פסק לקמן בפ"ה דרבית מוקדמת ומאוחרת הוי אבק רבית והוי רבית דרבנן א"כ ודאי דרבינו ז"ל לא פסק כרשב"ג דברייתא דילקוט. וא"נ פסק כוותיה ס"ל דהך דמפיק ליה מלאחיך לא תשיך רבית מוקדמת ומאוחרת הוי אסמכתא בעלמא דהך ודאי רבית דרבנן הויא כדמשמע בגמרא בריש (ד' ס"ב) באיזהו נשך דקאמר שם בדיננו אין מחזירין רבית מוקדמת ומאוחרת:

ערב ועדים וכו'. מה שאין עוברים משום ולפני עור לא תתן מכשול כבר כתבו התוס' ז"ל הטעם בס"פ איזהו נשך כגון שהיה מלוה לו בלאו הכי וצריכים אנו לומר לפ"ז דזה הסרסור שעובר משום לפני עור זהו באופן שאם לא היה הוא לא היה מלוה לו וכ"ת אמאי הסרסור אינו עובר משום לא תשימון דע שאינו עובר משום לא תשימון אלא משום ששמו הריבית וכמו שאמר בגמרא בההיא דריבית יוצאה בדיינים וזה הסרסור הוא לא שם הריבית כלל:

אע"פ שהמלוה והלוה וכו'. דברי רבינו צריכים עיון משום דאמרו בגמ' תנאי היא דתניא ר"נ ור"י פוטרין כו' מאי קום עשה לאו וכו' ואמרו בגמרא לא מאי קום עשה לקרועי שטרא וכו' והשתא רבינו ז"ל כמאן מפרש לה לההיא שמעתא אי כרש"י ז"ל הא לפי פירושו מסקנא דגמרא דלא כר"א אלא כר"י והוא ז"ל פסק כר"א ועוד דהא מוקמינן שם פטור המלוה והלוה בשלא גבו אבל אם גבו עוברים משום לא תשימון ועוד דהרי התם גרסינן ערב ואמאי נקט רבינו ז"ל לוה וכי תימא דכך היתה גירסתו א"כ הרי לוה לא קא עבר משום לא תשימון וא"כ היאך חלקו בשימה והרי לוה לא מיחייב בלא תשימון ואי מפרש כפירוש התוספות ז"ל יפלו הב' קושיות אחרונות וכי תימא לתרץ זה דהוא ז"ל מפרש כפירוש התוס' ומ"מ י"ל לקושיא הראשונה דמאי דכתבו התוס' דר"נ ור"א סברי דלאו דלא תשימון מיתלי תלי וקאי שאם יקרע השטר וכו' ר"ל דכיון דהוא תלוי ועומד שאפשר שאם יקרע יפטר א"כ אפילו לא יקרע פטור ורבינו סובר כן ופוסק כר"א זה אי אפשר לומר לדעת רבינו דא"כ לעיל בפ"ו שכתב גבי השבת המשכון ואם לא קיים עשה שבה לוקה כו' אמאי לוקה כיון דבשעת הנטילה מיתלי תלי וקאי שאם יחזירנו אינו לוקה אע"פ שישרף לא ילקה דומיא דהכא אלא ודאי בדותא היא וי"ל דרבינו ז"ל פסק כר"א דמוציאין וכרב ספרא ולדידיה ר"נ וראב"י ות"ק הוי תנאי משום דרבינו מפרש כפירוש רש"י דלתירוצא דגמרא כולהו הוו כר"י וא"כ לר"א ודאי כי היכי דלא ליהוו כולהו דלא כוותיה ודאי דמוקי מילתיה כתנאי ור"א בן יעקב ור"נ סברי כוותיה ומה שפסק בלוה ג"כ דאינו לוקה הוא משום דסובר דמאי דקתני בברייתא בלוה וערב לרבותא נקטיה הכי דאע"ג דאינהו לקחו הממון שהערב לקח מן הלוה והמלוה מן הערב אפ"ה פטורים וכ"ש לוה וכיון שהזכיר רבינו ז"ל מלוה לא הוצרך לזכור ערב דה"ה וכ"ש הוא אבל הזכיר לוה שלא הזכירו בגמרא ויש לחלוק על זה ולומר דדוקא מלוה וערב דאינהו מחזירין הממון פטורים אבל לוה דאינו מחזיר כלל חייב ואפשר דהיינו מ"ש ה"ה ויש מדקדק בהיפך כלומר דדוקא מלוה וערב כדכתיבנא זה נראה בפירוש דברי ה"ה ז"ל דאם נאמר דיש מדקדקים בהיפך רוצה לומר דפסקו כר"א משום דאית להו דמ"ש בגמרא בריש איזהו נשך לא מאי קום עשה לקרועי שטרא היינו דכ"ע כר"א כדפירשו שם התוס' ורבינו אית ליה כפירוש רש"י דאית ליה דכ"ע כר"י אין זה במשמע דברי ה"ה ז"ל שבלשון הבא אחר זה כתב מחלוקת ר"א ור"י משמע דעד השתא לאו בהאי שקלא וטריא קא עסיק לכן נראה כמ"ש. ואע"ג דרבינו פסק כר"נ ור"א דפטרו ובגמרא משמע דרבנן דפליגי עלייהו אית להו דמשעת כתיבה עבד ליה שימה ולכך מחייבים עדים דמשמע לכאורה דלר"א ור"נ פטורים העדים לא היא דר"א ור"נ נמי דפטרי מלוה וערב מחייבי עדים דמשעת כתיבה עביד ליה שימה אלא דאית להו דשימה דלא אתי לכלל גבייה לא מיחייבי לכך מלוה וערב אית בהו קום עשה לקרועי שטרא והשתא אתי שפיר דפסק רבינו כר"נ ור"א ופסק דעדים מיחייבי משום לא תשימון עליו נשך ואין הדברים סותרים:

שטר שכתוב בו ריבית. מ"ש הרמב"ן שבאו שנים ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל רבית היה שם ולא אמר שבאו עדים החתומים על השטר ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל לא ידענו אם היה בו ריבית ובאו שנים ואמרו אנחנו יודעים שיש בו רבית הוא לפי שאין כח בזה לעדים השניים שאנו לא נאמינם לומר שיש בשטר ההוא רבית אבל כשהם קיימו את השטר והם אמרו שהיה בו רבית נאמנים משום הפה שאסר וכו' וברור הוא:

וכפרו ביציאת מצרים. מה שלא כתב כן רבינו ז"ל בכותב שטר רבית אלא שהוא בינם לבין עצמם הוא מפני שהוא כמו שנזכר בגמרא שנזכר יציאת מצרים ברבית בתולה מעותיו בעכו"ם כמי שחושב שהקב"ה אינו משגיח בדבריו אבל מי שעושה בפרהסיא אינו משום דאינו מאמין בהשגחה שבפרהסיא הוא עושה:

אסור לאדם להלוות בניו וכו'. מדברי רבינו נראה שפירוש להלוות כמו ללוות והוא פורע להם רבית ואין נראה כן מדברי הגמרא שהרי אמר שם (דף ע"ה) כדי להטעימם טעם ריבית ופירש"י ז"ל שידעו כמה מצטער ומיצר הנותנו ואם הם המלוים במה ידעו וכ"ת שהוא יצטער לפניהם וידאג בדבר זה אינו נראה מפשט הגמ' לכן נראה שפירוש רבינו ז"ל להיותו הוא מלוה להם ומ"ש אע"פ שאינו מקפיד ומתנה נותן להם ירצה אע"פ שכשהוא מלוה להם המעות הוא נותנם להם במתנה גמורה ואח"כ מה שנותנין לו הוא ג"כ מתנה גמורה זה אפשר ליישב לדעת רבינו ז"ל:

ת"ח שהלוו זה את זה וכו'. מדברי רבינו ז"ל נראה דדוקא כשלא אמר בשעת נתינה שהוא בשביל מעותיו שהרי כתב שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה א"כ מה הפרש יש בין ת"ח לע"ה שהרי הוא כתב בפ"ח שהלוקח ד' סאין בסלע וכן השער ונתן לו את המעות וכשבא לגבות את החיטין לאחר זמן מוסיף לו במדה ונותן לו יותר ה"ז מותר שהרי ברצונו הוסיף לו א"כ נראה שאפילו לעם הארץ מותר וי"ל דשאני התם דהוי מקח וממכר וכן חילק נמוקי יוסף שם בתירוץ קושיא אחרת אי נמי ששם כיון שפירש לו הנותן המעות שאינו לוקח ממנו כי אם ד' סאין בסלע וכך הוא השער מותר דודאי אינך מתנה יהיב ליה והראשון עיקר:

בכמה הדעת טועה וכו'. דע לך שרבינו חולק על רש"י ודעתו כדעת ההלכות עמוד על דבריהם ופירוש דברי רבינו באחד ובשנים כלומר אם המנהג למנות לאחד ולשנים ומ"ש שמא מנה חמשה חמשה ולא הזכיר אחד או שנים הוא לפי שנראה לו שברור הוא שבכך מונין ומשום שבגמרא לא אמרו אלא עשורייתא וחמשייתא שבימיהם לא היו מונין אלא כן מש"ה כתב רבינו ז"ל הטעם בהם. ודע דס"ל לרבינו דדוקא חד עשרה וחד ה' או חד שנים או חד חד אבל שתי פעמים אין דרך לטעות וכ"כ בהלכות ומוכרח הוא בדברי רבינו דאל"כ אפילו שלא יבא לשום מנין נימא דטעה הרבה פעמים אחד אחד והוי בכדי שהדעת טועה אלא ודאי הדבר כמ"ש ופשוט הוא:

המלוה את חבירו על המטבע וכו' אבל אם הוסיפו לו יותר וכו'. רבינו מפרש מאי דאמרו בגמרא עד עשרה במנינה כפירוש ההלכות והתוספות ז"ל והיפך רש"י ז"ל:

המלוה את חבירו על המטבע כו'. מלשון שכתב ה"ה גבי המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו משמע דמפרש דמאי דנקט על המטבע הוא משום דאם היה אומר מלוה סתם הוה משמע דוקא מלוה מעות אבל לא אם מכר פירות וקצץ מעות לכך נקט על המטבע דמשמע הן שמכר פירות הן שנתן מעות דעתו על המטבע והכריח כן מן ההלכות דהכוונה דכל מי שחייב מעות לחבירו אבל מלשון שכתב כאן גבי המלוה את חבירו על המטבע ונפסל משמע דאית ליה דנקט על המטבע דלא הלוהו פירות לשלם פירות אלא דמים שכן כתב כאן ואמרם על המטבע שלא היתה הלואת פירות לשלם לו פירות. וקשה טובא למה פירש בחדא מימרא מאי דלא פירש באידך ולא פירש תרווייהו בחד גוונא. ועוד שכתב כמו שפירשתי למעלה והדברים הם חלוקים. ותו דמאי שפירש גבי מטבע ונפסל משמע לכאורה דאין לו מובן דאפילו דלימא המלוה סתם ולא הוה קאמר על המטבע לא ס"ד דאיירי שהלוה לשלם לו פירות וא"כ איך הוה קאמר נותן לו מטבע היוצא אם פירות התנה לתת לו. ונראה לומר דודאי על המטבע לא אתא אלא לומר דאע"פ שמכר פירות וקצץ דמים ולא נתן מעות כדמשמע בלישנא קמא דה"ה ז"ל ומאי דקאמר למטה שלא היתה הלואת פירות כוונתו לתת טעם ולומר דה"ק כיון דזה לא קצץ לתת לו פירות אלא דמים ודאי דעל סמך המטבע דיוצא היה כוונתו והוא הטעם לפי שפירש בלשון ראשון והוצרכתי לכתוב כל זה מפני שראיתי להרב"י ז"ל בסוף הלכות מלוה על המשכון בח"מ כשהעתיק לשון הרב המגיד ז"ל הרכיב שני הלשונות של שתי מימרות וכתב לאפוקי אם היתה הלואת פירות דמשמע דאית ליה דעל המטבע הוצרך למעוטי כן ואינו כדכתיבנא:

המלוה את חבירו על המטבע ונפסל וכו'. בגמרא אסקינן בפירוש אין מלכיות מקפידות כלל אפילו שאין לו דרך לשם וכשמלכיות לא בחשי ואי משכחי קפדי אז אם יש לו דרך אין ואם לא לא אבל כשמלכיות מקפידות טובא אפילו שיש לו שם דרך לא החילוקים אלו מבוארים בגמרא וכתבם הטור ז"ל בח"מ סי' ע"ד. ויש תימה על רבינו וגם על ה"ה שלא הזכירו כלל מהחילוקים אלו ואפשר שהם ז"ל מפרשים דבמה שתירץ ר' זירא כאן בזמן שיד ישראל תקיפה וכו' יתורצו כל הקושיות שלמעלה ולא צריכנא לתירוץ מלכיות מקפידות ומה שלא אמר אלא הוא מפני שאנו לא תירצנו תירוץ אחר לקושיא לשנאמר אלא וה"פ דההיא דאחרונים דומיא דראשונים מחללין הוא כשיד ישראל תקיפה על האומות ואז כיון שהתקינו שיהיו המעות יוצאות א"כ מיקרי דאית ליה אורחא להתם לפי שצריך לילך לירושלים ושם יוצאות וכי תימא א"כ אמאי אין מחללין על מעות של מלכים הראשונים היינו לפי שהמעות של מלכים הראשונים אינם עוברים בשום מקום ולהכי אין מחללין עליהן לפי שאף בירושלים אינם עוברים לפי שעיקר התקנה היא כמ"ש התוס' ז"ל דטעמא מפורש בשקלים שהיו מביאים לירושלים שקלים מכל המקומות ובודאי דהוא שעובר שם אבל אם לא היה עובר שם בזמן זה בשום מקום כגון מעות מלכים הראשונים לא סמכינן אמאי דתקנו וזה מילתא דמסתבר הוא א"כ הרי שכתב רבינו כהוגן אבל זה הפירוש אינו עולה בשום ענין שהרי הכרח הגמ' לחילוק דמלכיות דהא קתני מיהת אין מחללין על מעות של כאן והם בבבל ואע"ג דאית ליה אורחא למיזל שם ואין לזה שום תירוץ אלא שמלכיות מקפידות וא"כ היה לו לרבינו לומר דבשמלכיות מקפידות אע"ג דאית ליה אורחא לא ואע"פ שאפשר לדחוק ולומר דכיון שמלכיות מקפידות ובחשי מסתכן האדם אם ימצאו בידו ואין צורך לרבינו להזכירו דכיון דדבר סכנה הוא פשיטא עכ"ז זה הדרך הוא דחוק לאומרו דלקושיא האחת של מעות אחרונים יתורץ בדברי ר' זירא ולקושיא האחרת של כאן והם בבבל אנו צריכים לתירוץ מלכיות מקפידות וצ"ע:

הורו מקצת הגאונים וכו'. כתב ה"ה ז"ל ואפילו בתלמיד חכם דקדקנו למעלה כו'. קשה דבתלמיד חכם הא אמר לעיל שלא פירש בהדיא בתורת מתנה ולהכי כשמתנה ברבית לא מהני אבל כשפירש בהדיא בתורת מתנה לעולם דמהני אפילו דאינו ת"ח וכי תימא ת"ח סתמו כפירושו דודאי יהיב מתנה כדאמר בגמרא (דף ע"ה) מידע ידעי איסור רבית ומתנה יהבי להדדי מ"מ אין זה כ"ש בכל אדם דכיון דכל אדם הוי מפרש בתורת מתנה וכאן הוי סתמא די לן דנילף מילתא בהוא הדין ולא בכ"ש. וי"ל דמ"מ ת"ח סתמו עדיף מפירושו של עם הארץ דודאי איהו יהיב מתנה מלב ונפש משום דידע איסור רבית מה שאין כן בעם הארץ דאע"ג דאומר בפיו אין כן בלבו:

יראה לי שאין הוראה זו נכונה וכו'. מה שהקשה להם רבינו ז"ל ממה שאמרו חכמים הגזלנים ומלוי ברבית אין מקבלין מהם מכלל שהמחילה מועלת אינה קושיא כ"כ דנימא דהחכמים הם שהפקיעו מעות הלוה ונתנום למלוה וכמה פעמים מצינו חכמים שהפקיעו מעות בשביל שום תקנה וכמו שמצינו כאן מבואר בדין רבית במה דאמרינן לפנינו שנכסי יתומים מותר ליתן אותם לאיש נאמן קרוב לשכר וכו' דאמרינן התם ויהבינן להו ניהליה בבי דינא ופירש"י ז"ל בפני ב"ד שיש להם כח להפקיר נכסי המקבל וכו'. כתב ה"ה ז"ל דלא נחלק רבינו ז"ל על הגאונים במה שעתיד ליקח וקשה דא"כ לעיל כשאמר אסור להלוות בניו ובני ביתו וכו' לפי שאינו מקפיד ומתנה וכו' ומאי איכפת לן דליהוי מתנה הא אינה מועלת מתנה במה שעתיד ליקח. ויש לומר דשאני בניו ובני ביתו דודאי יהיב בתורת מתנה גמורה ואינו מקפיד והוי כבני חבורה שאינם מקפידים זה לזה:

נכסי יתומים וכו' לאדם נאמן שיש לו נכסים טובים וכו'. רבינו ז"ל לא כתב כאן שאר התנאים לאיש הזה וכתבם בהלכות נחלות ששם מקומם וגם אלו התנאים שכתב כאן אין להם ענין לדינים אלו: