Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ופעם אחת דחקה השעה את הציבור בבית שני וכו'. בעדיות פרק ו' ר' יהודה בן בבא העיד כו' ועל תמיד של שחר שקרב בד' שעות ומכאן אמרו בריש תפלת השחר דהלכה כר' יהודה דאמר תמיד עד ארבע שעות ותו לא ומפני כן כתב הר"א ז"ל בפירושיו דהאי עדות מפי השמועה העיד ולא מפי מעשה שאם ראה תמיד שקרב בארבע שעות מאי סהדותיה דילמא כי אשתהי נמי עד חמש או עד שש הכי מקרבי ליה ע"כ. כלומר והיכי דייקא עד ארבע שעות קרב ולא יותר. אבל רבינו ז"ל בפירוש המשנה פירש שזה היה מעשה והביא הירושלמי ונראה לתרץ לקושית הר"א ז"ל שהעדות היה שאמרו באותו העת שעד ארבע שעות היו יכולים להקריבו מפני שהיו מגומגמים אם יכולים להקריב בארבע שעות ואמרו שעד אותו זמן יכולים להקריבו:
לפי שאסור להקריב קרבן כו'. קשה דמה טעם הוא שאסור להקריב קודם תמיד של שחר לשיאחר שתי שעות בשלמא מה שכתב שאין יכולין להקריב אחר תמיד של בין הערבים הוא טעם נכון שלא היו יכולים להקריב נדרים ונדבות ולכך הוצרכו לאחר אבל שלא יוכל להקריב קודם תמיד של שחר מה טעם לאיחור תמיד של בין הערבים הרי יכול להקריב אחר תמיד של שחר מה שהוא רוצה. ועוד קשה מ"ש חוץ מקרבן פסח לבדו שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות דמשמע כוונתו דכן בפסח אינו קרב אלא אחר חצות דכתיב ביה בין הערבים כדכתב בריש הלכות קרבן פסח אם כן אם לא היו יכולים לשחוט אחר תמיד של בין הערבים היו צריכים ישראל לשחוט פסחיהן בשתי שעות שהוא אחר שש שעות ומחצה שהוא נקרא בין הערבים עד שיקרב תמיד של בין הערבים וזה א"א ולכך אמר שיכולים לשחוט הפסח אחר תמיד של בין הערבים ולזה קשה דבברייתא לא אמרו בפרק תמיד נשחט טעם זה אלא מפני שראוי לאחר פסח מפני שנאמר בפסח בערב ובין הערבים מה שאין כן בתמיד שלא נאמר אלא בערב ומטעם זה קודמין קטורת ונרות לפסח וכדפסק רבינו ז"ל בריש הלכות קרבן פסח ואע"ג דבדיעבד אם הקריבו קודם תמיד של שחר כשר וכדפסק רבינו שם מ"מ כבר כתב רש"י ז"ל שם דהך טעם דיאוחר פסח מפני שנאמר בו בערב ובין הערבים לא סגי אלא להביאו לכתחילה אחר תמיד ומ"מ עיקר הטעם זה הוא ולא הטעם של רבינו ז"ל שאם כטעמו של רבינו ז"ל אפילו לכתחילה היו יכולים להקריב קודם התמיד והיה להם לרבנן לתקן שיקריבו פסחיהן בין קודם התמיד בין אחר התמיד של בין הערבים מפני שאי אפשר שישראל יקריבו פסחיהן בזמן מועט בשתי שעות אלא ודאי אין הטעם אלא דראוי לאחר מפני שנאמר בו בערב ובין הערבים וזה הטעם הוא לקדימת הקטורת ונרות ואם כן מנא ליה לרבינו ז"ל טעם זה. וצ"ע אבל סמ"ג ז"ל במ"ע סימן ק"ץ כתב טעם הגמרא כדכתיבנא:
ערבי פסחים בין בחול בין בשבת וכו'. בריש תמיד נשחט (דף נ"ח) ת"ר כסדורו בחול כך סדורו בשבת וכו' ואיפליגו בפירושה דהך ברייתא דאביי סבר דר"ע ור' ישמעאל פליגי בערב פסח שחל בשבת דר' ישמעאל סבר דקרב בשבע ומחצה ור"ע סבר דקרב בשש ומחצה וטעמו של ר' ישמעאל משום דמוספין קודמין לבזיכין וטעמו של ר"ע משום דבזיכין קודמין למוספין ורבא אקשי לאביי ופירש הברייתא דר' ישמעאל סבר דבשבת ערב הפסח קרב בשמונה ומחצה ור' עקיבא סבר דקרב בשבע ומחצה ומתני' דבין בחול בין בשבת ר"ע והדר אקשי רבה בר עולא לרבא ופירש דבשבתות דעלמא שאינם ערב הפסח פליגי דר' ישמעאל סבר בשבתות דעלמא קרב בשמנה ומחצה ור"ע סבר קרב בשבע ומחצה אבל בשבת ערב הפסח כ"ע מודו דהוו בשבע ומחצה מפני הפסחים הרבים הנשחטים ומתני' דבין בחול בין בשבת דברי הכל ושם האריכו בביאור טעם כל אחד ואחד. והשתא רבינו ז"ל נראה דלא פסק כאביי חדא דלר"ע בשבת ערב הפסח קרב בשש ומחצה ומתני' דבין בחול בין בשבת אתיא כר' ישמעאל ורבינו ז"ל פסק דבין בחול בין בשבת קרב בשבע ומחצה ולא היה לו לפסוק כר' ישמעאל לגבי ר"ע ועוד דלא היה לו לפסוק כאביי לגבי רבא ולא פסק כרבה בר עולא דאם כן לא היה לו לסתום ולומר דבכל השנה קרב בשמונה ומחצה ומשמע אפילו בשבתות דהיה לו לפסוק כר"ע לגבי ר' ישמעאל ולומר דבשבת בשאר ימות השנה קרב בשבע ומחצה. אלא נראה דפסק כרבא ובשאר שבתות דעלמא לא פליגי דקרב בשמונה ומחצה משום גזירה שבת אטו חול אע"ג דבשבת ליכא נדרים ונדבות כדאמרינן לר' ישמעאל אליבא דרבה בר עולא אלא שיש לדקדק דכיון דרבה בר עולא דחי לרבא ואמר התם מתקיף לה רבה בר עולא וכו' אלא אמר רבה בר עולא וכו' משמע דנדחו לפי המסקנא דברי רבא והיה לו לפסוק כרבה בר עולא. וי"ל דכיון דבתר הכי מהדר גמרא ליישב דברי אביי ודברי רבא דאקשי להו בתר הכי מברייתות ושני אליבא דידהו משמע דלא נדחו דבריהם ואע"ג דלשון הברייתא דחוק לפירושם אין ראוי בשביל כך לדחות פירושם בברייתא וכיון שלא נדחו דבריהם פסק כרבא דהוא מאריה דגמרא טפי יותר מרבה בר עולא:
איברים של תמיד דוחים את הטומאה כו'. כתב סמ"ג ז"ל בעשין ק"ץ כך אמר רבא אליבא דרב הונא בפ"ד דיומא (דף מ"ז) ורב חסדא חולק ואומר כי אף סופו דוחה שבת, אמנם בלא משלה האור מבעוד יום הכל מודים שאין דוחין שבת כדאמרינן ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט. ור"י פירש דבמערכה דבין הערבים שהוקטרו עליה הכל מודים שדוחה את השבת ומהפכין בהם כל הלילה לא נחלקו אלא לעשות להם בשבת מערכה שניה ע"כ. ושם בפ"ד דיומא האריכו בתוס' ז"ל ע"ש:
אבל אין קריבין בלילי יום הכפורים וכו'. תימה דבסוכה פ' החליל (דף נ"ד) אמרינן דכי מקלע יו"ט ראשון של חג בערב שבת מידחי דחינן ליה מ"ט כיון דאקלע יו"ט ראשון של חג להיות בערב שבת יוה"כ אימת הוי בחד בשבת הלכך דחינן ליה והקשו ומי דחינן ליה והתנן חלבי שבת קריבין ביוה"כ כו'. עוד הקשו מברייתא דאמרה יוה"כ שחל להיות בע"ש לא תוקעין ובמוצאי שבת לא היו מבדילין וכו' דמשמע מינייהו דיוה"כ חל להיות באחד בשבת ותירצו דאתו כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה וכו', ומבואר הוא שאין הלכה כאחרים כדמשמע בפ"ב דערכין גבי מתניתין דאין פוחתין מד' חדשים מעוברים בשנה וכו' דמשמע דפליג סתם משנה על אחרים ופסקה רבינו ז"ל בהלכות קידוש החדש פי"ח וכיון שכן איך פסק רבינו ז"ל דאין קרב ביוה"כ דזה אי אפשר לדידן דקי"ל כרבנן שיבא יוה"כ ושבת יחד ואי משום הא לא קשיא כולי האי דכוונת רבינו ז"ל לומר שאפילו שלא ידחוהו ב"ד ויארעו שניהן יחד אין קריבין ביוה"כ. אבל קשה דבסוף פ"ה מהלכות שבת פסק ביוה"כ שחל להיות בע"ש וכו' שחל להיות במוצאי שבת וכו' תוקעין ולא מבדילין ואיך פסק שם דין זה דאי אפשר אלא אליבא דאחרים דלרבנן לא יבואו שבת ויוה"כ יחד. ועוד תימה על ה"ה ז"ל שכתב ורבינו ז"ל לא איירי אלא בזמן שמקדשין על פי הראיה אבל בזמננו שאין מקדשין על פי הראיה אין יוה"כ חל לעולם לא בערב שבת ולא במוצאי שבת דהא מכח סוגיא שהבאתי משמע דאפילו בזמן שמקדשין ע"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו יוה"כ ושבת יחד ואע"ג דרש"י ז"ל בפרק תמיד נשחט (דף נ"ח) גבי בשני בשבת כתב ואית דאמרי יומא קמא דשבתא דחזי לארבסר נקט וחד בשבת לא חזי לארבסר דלא בד"ו פסח ולאו מילתא היא שהרי ע"פ הראיה היו מקדשין דמשמע דכשהיה ע"פ הראיה לא היו שם כללים דלא בד"ו פסח ולא אד"ו ר"ה כבר הקשו שם התוס' ז"ל לרש"י ז"ל. ועוד דע"כ לא קאמר רש"י ז"ל אלא בכלל דלא בד"ו פסח אבל בלא אד"ו ר"ה שהוא כדי שלא יבאו שבת ויום כפור יחד מודה רש"י ז"ל דאפילו בזמן שמקדשין ע"פ הראיה היה כך דאיך יוכל רש"י ז"ל להכחיש סוגיא דפרק החליל וכן כתב המפרש בפ"ז מהלכות קידוש החדש וז"ל ודע שהנראה מדברי רבינו ז"ל שיש בידם קבלה שכל החדשים סומכים בהם על הראיה אבל בחדש תשרי כד איקלע ביומי אד"ו דחו ליה ואפילו בזמן שהיה המקדש קיים והסנהדרין בירושלים וכו' והכריח שם הדבר מכח הסוגיא שהבאתי הרי שכתב שבענין לא אד"ו ר"ה לבד היה כלל זה אפילו בזמן שהיה המקדש קיים וכן אפשר לומר שרש"י ז"ל יסבור כן אבל הא שכתב הרב המגיד ז"ל דכלל זה דלא אד"ו ר"ה לא הוי בזמן הראיה וכן רבינו ז"ל שכתב להני דינים דאתו כאחרים צ"ע:
ויהיו מוכנים קודם הקרבה בד' ימים וכו'. בסוף פ"ב דערכין (דף י"ג:) פירש"י ז"ל תרי פירושי לפירושא קמא הוי ד' ימים עם יום השחיטה ולפירוש בתרא הוי ד' ימים לבד מיום השחיטה והכריח רש"י ז"ל כפירוש בתרא דהוי דומיא דפסח ולפירוש בתרא שמונה היו מתחילה ונוטלין שנים ובו ביום נותנים שנים אחרים כדי שיהיו שמונה, ורבינו ז"ל כתב לשונו כלשון הגמרא ואין בדבריו הכרח:
בכוס של זהב. פ"ג דתמיד (דף ל') וריש פרק גיד הנשה איפליגו רבא ושמואל דרבא אמר גוזמא קאמר ושמואל אמר דוקא קאמר כוס של זהב משום דאין עניות במקום עשירות ופסק רבינו כשמואל דדייקא מתני' כוותיה דדוקא קאמר:
ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינין כו'. במשנה שם פרק ד' דתמיד (דף ל':) לא היו כופתין את הטלה אלא מעקידין אותו מי שזכו באיברים אוחזין בו וכך היה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב והשוחט עומד במזרח ופניו למערב כו' ובגמרא (דף ל"א:) תנא יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם וכתב המפרש שלא היו כופתין אותו ארבע רגלים יחד אלא יד ורגל לחוד ויד ורגל לחוד כעקידת יצחק בן אברהם וכן כתב סמ"ג בעשין קצ"ב אלא מעקידין אותו יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם, ורבינו ז"ל אם מפרש כן קשה למה לא כתב כן אלא משמע שלא היו עוקדין אותו כלל אלא בידיהן אוחזין אותו כדי שלא ישמט. ואפשר שהוא מפרש דהכי קאמר לא היו כופתין אותו ומה היא הכפיתה שלא היו עושין כעקידת יצחק בן אברהם שהיה עוקד הידים והרגלים יחד לא היו עושין כן ומפרש כעקידת יצחק ללא היו כופתין ולא להיו מעקידין אותו. ואפשר ג"כ שזהו פירש"י ז"ל בחומש שכתב בפרשת וירא שעקידת יצחק בן אברהם היה ידים ורגלים יחד ואם כפירוש המפרש אינו כן ואם מפרש כדפרישית דקאי למאי דאמר לא היו כופתין אתי שפיר ודוחק. אח"כ מצאתי לרבינו ז"ל שכתב בפירוש המשנה אבל היו אוחזין ידיו ורגליו לבד והוא מה שאמר עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם ע"כ. נראה שמפרש עקידת יד ורגל ר"ל אחיזה בידו וברגל וכמו שכתב כאן. ומ"מ יש לתמוה על רבינו ז"ל למה לא הזכיר שמי שזכה באיברים הוא שאוחז בידיו ומסייע דהיינו אחד מארבעה פייסות שהוא הפייס הרביעי שהזכיר רבינו ז"ל בפ"ד שמוליך איברים למזבח וזהו שאמר במשנה מי שזכה באיברים אוחז וגם יש לתמוה שלא הזכיר השוחט שעומד במזרח ופניו למערב וכל זה הזכיר סמ"ג ז"ל בעשין קצ"ב. ומ"ש ראשו לדרום ופניו למערב. בפ"ג דיומא פרק אמר להם הממונה (דף ל"ו) אמרו כן גבי פר כהן גדול ואמרו היכי משכחת לה בעוקם את ראשו והקשו ונוקמיה אמר אביי שמא ירביץ גללים ע"כ. ואפשר שזהו הטעם כאן גם כן. ומה שפסק רבינו ז"ל כמ"ד מהלך בחקי המינין אע"ג דהוי מילתא דרבנן והיה לו לפסוק לקולא ולא לחומרא כדכתב הבכ"מ ז"ל מ"מ משום דלדעתו המשנה כוללת שלא היו כופתין אותו כלל אבל למ"ד משום בזיון קדשים היו יכולים לכופתו בשיראי. ועל מה שפירש הראב"ד ז"ל דבזיון קדשים ר"ל שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום קשה דא"כ אפילו כפיתה בשיראי נמי יפרכס ויטיל מום ואיך אמרו שם דאיכא בינייהו דכפתיה בשיראי דמשמע דלמ"ד בזיון קדשים ליכא הא לפירוש הר"א ז"ל איכא: