Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
לא דבר הכתוב בשור אלא בהווה וכו'. כתב הרב ב"י בסוף סימן שפ"ט דנפקא ליה מדאמרינן בפ' הפרה א"כ למה נאמר שור אלא שדבר הכתוב בהווה ומייתי לה בגמרא מדכתיב כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים וכיון שכן בנזקי שור דכתיב לשון בעלים דרשינן ליה כל דאית ליה בעלים:
על כלים גדולים. בפ"ק דב"ק איתא במימרא דר"א תלתא לישני בלישנא קמא קאמר דמתניתין דולא לרבוץ הוי בגדולים אבל בקטנים אורחיה הוא ובלישנא מציעא קאמר דאפילו פכים קטנים לאו אורחייהו ובלישנא בתרא אמר איכא דרמי לה מרמי תנן ולא לרבוץ וכו' והתניא ולמעך את האדם וכו' ואת הכלים הא א"ר אלעזר כאן בפכים גדולים כאן בפכים קטנים והיינו כלישנא קמא וכיון דבלישנא בתרא קאמר כלישנא קמא פסק רבינו הכי אבל הרא"ש כתב בפסקיו דהרי"ף לא הביא זה בהלכות משום דפסק כלישנא מציעא דאית ליה דההוא לישנא בתרא מקרי משום דלישנא בתרא מהדר למימר לישנא קמא בגוונא אחרינא וכיון דאמרה הגמרא ראשון לאו בתרא מיקרי אלא קמא ומציעא נקרא בתרא. נמצא לפי זה דהגירסא לרבינו ולהרי"ף אחד הוא אלא דפליגי הי מיקרי לישנא בתרא למפסק כוותיה ואין אנו צריכים לע"ד בזה למ"ש הרב בעל כ"מ דיש חלוף גרסאות בין רבינו והרי"ף דהרי"ף גריס כגירסא דידן ולהכי לדידיה הוי לישנא בתרא דאינו מחלק בין גדולים לקטנים ולכך פסק כוותיה אבל רבינו וה"ה גרסי בלישנא קמא מאי דגרסי' אנן בלישנא מציעא וכל זה הוצרך הרב בעל כ"מ לומר משום דמשמע ליה דעכ"פ לישנא מציעא בגמרא לישנא בתרא מיקרי דלישנא בתרא מהדר אלישנא קמא ואינו כן דבהא פליגי דרבינו וה"ה קרו לישנא בתרא איכא דרמי לה מרמי כדכתיבנא:
או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהם חייב נזק שלם וכו'. רבינו משמע דפליג על ר"י דבכל מיני היזק שיזיקו משלמים נזק שלם אבל ר"י אית ליה דדוקא במידי דאורחיה אבל במידי דלאו אורחיה כגון ארי שטרף ואכל אינו משלם אלא חצי נזק וכל זה כתב הטור ח"מ סימן שפ"ט ובאמת שבגמרא משמע כדברי ר"י שאמרו שם ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב דרס ואכל פטור כיון דאורחיה למדרס הוה ליה כמו שאכלה פירות וירקות דהוי ליה שן ברה"ר ופטור טרף לאו אורחיה ואמר שם דכי אמרו טרף לאו אורחיה כגון שטרפה לאכול מיד אבל טרף להניח אורחיה הוא וא"כ משמע מדברי שמואל דהיכא דטרף לאכול דהוא משונה ומשלם חצי נזק וחייב בר"ה משמע דלא הוה מועד בכל. אלא שראיתי לרבינו שפסק דלא כשמואל שכתב לקמן בפ"ג חיה שנכנסה לרשות הניזק וטרפה ואכלה בהמה וכו' וכתב שם ה"ה פסק רבינו כפשטה ולא חש לדשמואל כלומר דלשמואל מוקמינן לה לצדדין שטרפה להניח או דרסה משלם נזק שלם ורבינו כתב ברייתא כפשטה ולא חש לדשמואל ומ"מ צריך טעם למה דלא מצינו בגמרא מי שיחלוק לדשמואל ולמה פסק דלא כוותיה ואפשר משום דבגמרא פריך ליה ומשמע ליה לרבינו דשני שינויי דחיקי לכך פסק דלא כוותיה ואין זה מספיק אבל בהא דקאמר דרס ואכל בר"ה דפטור פסקינן כוותיה דלא מקשה עליה בגמרא בהא ולכך כתב ה"ה דלענין חלוק הרשויות אם עשה מעשה רגל פטור בר"ה משום הא דקאמר שמואל דרס ואכל בר"ה פטור ואם עשה מעשה קרן דהיינו מידי דלאו אורחיה כתב דחייב בר"ה אלא שמועדים מתחלתן כלומר משלמים נזק שלם אפילו הקרן. ואיכא למידק מנא ליה הא דכיון דחייב בר"ה ראוי הוא שישלם בתחלה חצי נזק. וי"ל דמשמע ליה משום דקאמר שמואל טרף ואכל חייב ומשמע ליה דחייב היינו נזק שלם דלא כרש"י דאמר ח"נ ואע"ג דלית הלכתא כוותיה דשמואל בהא דקאמר דטרף לאו אורחיה היינו משום דמפרש ברייתא דוכן חיה כפשטה דמשמע מינה דאפילו טרף הוי אורחיה אבל מ"מ עיקר המימרא דאמר שמואל דבמידי דלאו אורחיה משלם נזק שלם לא דחינן למלתיה וקי"ל הכי ומפני כך כתב ה"ה מ"ש:
באוכף שעליה וכו'. גם צריך דרך הלוכה באלו ואע"ג דהברייתא לא קאמרה הכי אלא גבי גופה ושערה כבר כתב הרב"י בח"מ סימן ש"כ בשם הרשב"א דדוקא בגופה צ"ל כן אבל בהני לא איצטריך כלומר דודאי אורחא דמלתא בדרך הלוכו הוא אבל בגופה אפשר שתעשה בכוונה לכך הוצרך לומר שתהיה דרך הלוכה ולא בכוונה ורבינו נמשך אחר לשון הברייתא אלא שכתב גבי חמור במשאו בשעת הלוכו אעפ"י שלא הזכירו בברייתא בשעת הלוכו ולפי הטעם שכתבנו דלא צריך למימר הכי אלא גבי גופו לא היה צריך רבינו להזכיר אלא דגבי חמור דהוי חלוקה אחריתי רצה רבינו לבאר יותר: