כל מקום שאמרנו בחבור זה שהגט בטל וכו'. כתב ה"ה וכבר דקדקתי בזה במקומות שנ"ל וכו' כלומר דיש מקומות שכתב רבינו פסול ויש לדון עליהם דאמאי כתב פסול ספק מגורשת הם ותירצו כפי הנראה לו ז"ל:

ואם היה בעלה כהן וכו'. הקשה ה״ה מההיא דבפרק המגרש (גיטין דף פ"ב) ותירץ כפירוש ראשון דלפי שטתו של ר״א השיבו בגמרא. וא״ת למה ליה לתרץ כן נימא דר״י סבור דר״א וכולהו סברי דהך דרשא הוי מקראי ולא הוי אסמכתא ור' ינאי פליג עליה ורבינו פסק כר' ינאי דרביה דר״י הוה וכ״ת א״כ מנא ליה לרבינו דר' ינאי פליג עליה בהא השתא נמי נימא מנא ליה לרבינו דרבנן פליגי עליה דר״א בהא וכפי שטתו השיבו בגמרא אלא מאי אמרת דמסברא משמע ליה דהוי אסמכתא ה״נ נימא הכי ואמאי הוצרך ה״ה לומר דרבנן לדבריו דר״א קאמר. וי״ל משום דהנראה מפשט ההלכה הוא דורבנן לא קאמר ליה ר״י אלא הגמרא קאמר ליה ואי ר' ינאי דסבר דהוי אסמכתא ק״ל מה הקשה גמרא לר״י ורבנן נימא דסברי הוי אסמכתא כר' ינאי אלא ודאי דמשמע ליה לגמרא דליכא מאן דפליג בהא דהוי דרשה גמורה ולכך הוצרך ה״ה לתרץ מה שתירץ ומ״מ ההיא דפרק האשה רבה (יבמות דף צ"ד) דאמר ר״י אמר רב הוה ליה לר״א בן מתיא למדרש מרגניתא וכו' קשה דאי הוי אסמכתא מה הקשה לו לר״ת הא ר״א לא רצה לדרוש אלא דרשה גמורה ולא אסמכתא:

ואינו צריך לחדש הנשואין וכו'. כתב הרב המגיד הטעם שאין מברכין על הספקות. ולשון אינו צריך קשה לזה דמשמע הא רוצה מברך ואינו כן דאינו יכול לברך וי"ל דלא אמר אינו צריך אלא בעבור החלוקות האחרות:

[כל מי שנשאת וכו'] . כתב ה״ה והיקש זה שהקישן רבינו פשוט הוא וכ״נ מן הגמרא. וכבר כתבתי לעיל שלא ידעתי איך הוא היקש זה. ונ״ל שהוא ממה שהקשו בפרק האשה רבה (יבמות דף צ"א) גבי אשה מי אמרינן מאי ה״ל למעבד ת״ש שינה שמו ושמה וכו' כלומר ואמאי לא אמרינן התם מאי ה״ל למעבד ותירצו איבעי ליה לאקרויי גיטא הרי שהשוו בגמרא נשאת בגט פסול לשמעה שמת:

וכן הדין באשה וכו'. כתב ה"ה לשון הירושלמי עוד היא באלין קנסיא כלומר מ"מ אין כאן טעם ברור וכדכתב ה"ה בפרק י"א מ"מ ראוי לתת לה כל אלו הקנסות שהוא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה:

הרי שנתקדשה ואחר כך בא בעלה וכו' כיון שלא נשאת יאמרו תנאי היה וכו'. וא״ת הא בגמרא בפרק האשה רבה (יבמות דף פ"ט) לא אמרו טעם זה אלא אמר שם רישא דעבדה איסורא קנסוה רבנן סיפא דלא עבדה איסורא לא קנסוה רבנן וא״כ אמאי לא נקט רבינו הטעם האמור בגמרא. וי״ל דרבינו מפרש מה שאמרו שם בגמרא אלא סיפא קדושי טעות הוו רישא נמי אמרי נישואי טעות הוו. ותירצו קנסוה רבנן והקשו סיפא נמי ליקנסוה וכו' כמו שמפרש התוס' ז״ל דאמרי נשואי טעות ר״ל שסבורה שמת בעלה ולא מת כמו שזה האמת והקשו שם התוס' לימא טעמא דסיפא משום קדושי טעות דכהן ונמצא לוי ולא יוכל להקשות מרישא דאין תנאי בנישואין ותירצו דקדושי טעות לא שכיחי דלא חיישינן לשמא יתלו בקדושי טעות ור״ע לחודיה הוא דחייש להכי לקמן בפרקין גבי ר״ע מוסיף אשת אח וכו' הרי נראה דלר״ע לא צריך לשנויי הני תירוצי אלא טעמא דסיפא משום קדושי טעות מרישא אין להקשות דאין תנאי בנישואין וא״כ רבינו כתב טעם זה משום דאנן קי״ל כר״ע כדפסק רבינו לקמן בבא המתחלת וכן הדין באחין וכו' ולכך כתב טעם זה. או אפשר דמפרש כפירוש רש״י דטעמא דסיפא משום דקדושי טעות דתנאי היה בקדושין. וכ״ת א״כ מה הקשו בגמרא רישא נמי הא אין תנאי בנישואין כמו שהקשו לו התוס'. וי״ל דרש״י ז״ל יתרץ דלא אמרו כן בגמרא אלא לרווחא דמילתא דאפי' תאמר יש תנאי בנישואין רישא עבדה איסורא וכו' אבל לפי האמת דהוצרכו לתרץ אליבא דר״ע דאין תנאי בנישואין כדאמרינן לקמן לא בעינן הך תירוצא דעבדה איסורא ולכך אנן דקי״ל כר״ע מתרצינן סיפא יש תנאי בקידושין ורישא אין תנאי בנישואין ולכך כתב רבינו טעם זה שהוא אמר לר״ע דקי״ל כוותיה:

ואין [לה כתובה] . כתב הרב המגיד וכן הנדוניא, ט"ס הוא וצ"ל ודין הנדוניא ופירושו כך ודין הנדוניא שהוא נכסי צאן ברזל או נכסי מלוג שכל זה נקרא נדוניא כמו שכתב רבינו (בפי"ז) [בפט"ז] מהלכות אישות וזהו אמרו וכנזכר שם ולא בלאות כלומר המשנה ביארה הדין במה שאמרה ולא בלאות. או אפשר דמה שאמר כנזכר שם ומבואר ר"ל ודין הנדוניא שהיא נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל הוא כמו שנזכר שם ומבואר שם במשנה במה שאמרה ולא בלאות ולפי זה מתיישב לשון ומבואר ולא בלאות דלפירוש קמא צ"ל מבואר בלא וי"ו.

עוד כתב ה״ה בלשון המתחיל וכן הדין באחין וכו' ומ״ש רבינו ושמע שמתה הוא בעדים כלומר בתרי עדים דלישא אחותה צריך ב' עדים כמבואר לקמן בהל' יבום וחליצה. ומ״ש בסוף הלשון בין ששמעו ע״פ עדים בין בעד אחד וכו' כדעת ההלכות. לא קאי מ״ש כדעת ההלכות אעיקר דינא דהדין פשוט הוא בגמ' פ' האשה רבה דאמרו שם ואע״ג דאזול אשתו וגיסו כו' אלא אמאי דאמר בין בשני עדים בין בעד אחד דההלכות פסקו כן ודלא כמ״ד בגמרא דכשהוא ע״פ שני עדים מאי הוה ליה למעבד שם בפרק האשה רבה (יבמות דף צ"א:):

המוציא את אשתו משום שם רע וכו'. כתב ה"ה דפסק רבינו כתרי לישני. והטעם דבכולהו איכא חומרא וקולא, דבלישנא קמא טעמא משום קלקולא אי אמר משום נדר אני מוציאך מצי מקלקל ואי לא לא מצי מקלקל לה ואיכא חומרא שצריך לומר לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר ומשום נדר לא יחזיר וכדסיימו בברייתא (דף מ"ה מ"ו) המסייעא ללישנא קמא לפיכך אומרים לו הוי יודע וכו' דאי לא אמרינן ליה הכי אע"ג דלא יחזיר איכא קלקולא דאיהו טעי ולא ידע דלא יחזיר ולכך איכא קלקולא, וללישנא בתרא דהוי טעמא משום פריצותא איכא חומרא דאע"ג דלא אמר משום נדר וכו' לא יחזיר משום פריצותא ואיכא קולא דלא בעינן למימר ליה הוי יודע שהמוציא את אשתו כו' כיון דטעמא משום פריצותא. ורבינו פסק כחומרי דתרי לישני, כלישנא קמא דצריך שיאמרו לו ודע שאין אתה מחזירה לעולם ואי לא איכא למיחש לקלקולא וללישנא בתרא דפריצותא דאע"ג דלא אמר משום נדר וכו' לא יחזיר ולכך כתב רבינו שני הטעמים. ואחר טעם קלקולא כתב לפיכך אומרים לו וכו' כלומר להכי אהני הך טעמא: עוד כתב ה"ה ונ"ל שהביאו לפירוש זה סוגיין וכו' דמקשה התם למימרא דר"י חייש וכו' דמשמע בהדיא דחיישינן לקלקולא ואחר כן כתב דאם איתא דללישנא קמא בלחוד אתיא הוה להו לפרושי כי מקשו התם מדרבנן אדרבנן וכו' ה"ל למימר כי מקשה התם למימרא דר"י חייש וכו' כדקאמר מעיקרא. וי"ל דכדקאמר מעיקרא למימרא דר"י וכו' אין קושיא אמאי לא קאמרה הכי הניחא דקושיא דר"י חייש כאן לקלקולא ולעיל לא חייש לכולה לישני איתא ולכך לא קאמר הניחא אבל קושיא דרבנן אדרבנן לא שייך אלא למ"ד משום קלקולא לחוד. אבל מה שהכריח מעיקרא ה"ה ממאי דקאמר למימרא וכו' לאו משום דלא קאמר הניחא אלא משום דמשמע דמתחלה רצה להקשות לר"י ורבנן כיון דאמר והא איפכא שמעינן להו והך קושיא לתרוייהו לא הוי אלא ללישנא דקלקולא לבד אע"ג דקושיא דר"י משמע דלכלהו לישני הוי מ"מ קושיא דתרוייהו אתי ללישנא דקלקולא וא"כ משמע דסוגיא אתא כמאן דאמר קלקולא אבל דמודה מ"ד פריצותא למ"ד קלקולא מדלא קאמר הניחא זה אינו יכול להוכיח משום די"ל דלא קאמר משום קושיא דר"י דאיתא לכולהו כדפריש' דלכך הכריח מההיא דמקשה רבנן אדרבנן. עוד כתב ה"ה וז"ל דהא מתניתין סתמא מיתניא כלומר וכ"ת מאי מקשי ללישנא דפריצותא הא ליכא קילקולא אלא בדאמר לה ונימא דמתניתין איירי בדלא אמר לה וליכא קלקולא לזה אמר דהא מתניתין סתמא מיתניא ומשמע אפילו בדאמר לה דאיכא קילקולא. וכ"ת למה לו להכריח דסתמא מיתניא הא ע"כ בדאמר לה דהא ללישנא דפריצותא נמי צריך שיאמר לה משום נדר אני מוציאך כדי ליסרה. וי"ל דמ"מ אם לא אמר אין כאן עיכובא ואינו מוכרח דאיירי בדאמר לה לכך הכריח משום דמתני' סתמא מיתניא:

וכן המוציא את אשתו משום אילונית וכו'. דין האילונית וכו' והקושיות הנופלות בלשון זה כתבם הרב"י בסי' י' בטור אה"ע. ועוד יש להקשות במה שאמר וזהו שבגמ' לא הזכירו והוא שאמר לה גבי אילונית דהא בהדיא אמרו בגמרא (דף מ"ו:) והכא במאי עסקינן בדלא כפליה לתנאיה משמע דכבר אמר לה משום אילונית וכו' וא"כ היכי קאמר דלא הזכירו. גם הקושיא גדולה על כולן היא דכיון דהוא פסק כר"מ דבעינן תנאי כפול היה לו להזכירו וכמו שכתב כן הטור בסימן י' ולא לפסוק כר"י. וכ"ת דר"י לא פליג אר"מ בתנאי כפול אלא דסבר דמשום לעז לחודיה לא יחזיר ומתניתין דקאמר לא יחזיר חייש ללעז כר"י א"כ מהו זה שאמר מאן חכמים ר"מ דבעינן תנאי כפול הא אין עסק לר"מ בהא דכולי עלמא מודו דבעי תנאי כפול אלא דהך רבנן לא חיישי ללעז ורבנן דלעיל חיישי ללעז ותרי רבנן הוו וא"כ למה אמר מאן חכמים ר"מ וכו'. ונראה לי לומר דאמרינן בהאומר (קדושין דף ס"א) במתניתין ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו' ופי' רבינו בפירוש המשנה וז"ל וזהו הנקרא תנאי כפול והוא מחוייב אפילו אמר ע"מ כמו באלו הבבות הנקדמות אר"מ שצריך ג"כ תנאי כפול ואין הלכה כר"מ ע"כ. משמע דס"ל לרבינו דר"מ פליג אמשניות דלעיל דקאמר ע"מ שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת כו' וכתב דאין הלכה כר"מ בע"מ משום דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו ובמעכשיו לא בעינן תנאי כפול ור"מ סבר דאע"ג דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דבהא לא פליג ר"מ כדכתב הרא"ש בפרק מי שאחזו דהרמב"ן הקשה על רבינו וההלכות שסוברין דבמעכשיו לא בעינן תנאי כפול דהא ר"מ אית ליה תנאי כפול בעל מנת ובודאי אית ליה לר"מ דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כדמשמע בתוספתא דתניא התם ע"מ שתשמשי וכו' והכרח שם דר"מ סבר דע"מ כאומר מעכשיו. וא"כ י"ל לדעת רבינו וההלכות דר"מ אע"ג דס"ל דאומר ע"מ כאומר מעכשיו בעינן תנאי כפול ולית הלכתא כר"מ בהא וא"כ השתא מצינן למימר דמאי דקאמר גמרא מאן חכמים ר"מ הוא משום דהא באומר משום איילונית אני מוציאך לא גרע מגילוי דעתא אע"ג דלא הוי גילוי דעת מעליא כמ"ש התוס' בד"ה דאי אמר לה וכו' מ"מ רבינו סבור דגילוי דעתא מעליא היא וא"כ ר"מ דסבר דבעינן תנאי כפול אפילו באומר מעכשיו הוא הדין בגילוי דעתא בעינן תנאי כפול כיון דהוא החמיר כ"כ בתנאי כפול דאפילו במעכשיו בעינן תנאי כפול ה"ה בגילוי דעתא דלא עדיף מתנאי דמעכשיו דקאמר ר"מ דבעינן תנאי כפול אבל לרבנן דבע"מ לא בעינן תנאי כפול ה"ה בגילוי דעתא דסגי ולא בעינן תנאי כפול ואנן כיון דלא קי"ל כר"מ בע"מ ולכך הכא לא בעינן תנאי כפול וזהו שאמר מאן חכמים ר"מ דבעי תנאי כפול אפילו בע"מ שהוא מעכשיו ולכך הכא לא סגי אלא בתנאי כפול ומה שאמר הכא במאי עסקינן בדלא כפליה לתנאיה לא דלר' יהודה אצטריך שיאמר משום איילונית אני מוציאך דבלאו הכי סתמו כפירושו מדלא אמרו כאן בגמרא והוא שיאמר משום אילונית אני מוציאך וכו' כדאמרו לעיל אלא מאי דנקט הכא לא כפליה לתנאיה הוא להודיעך כחו דר"מ דאע"ג דאמר משום אילונית אני מוציאך כיון דלא כפליה אינו תנאי דלא עדיף ממעכשיו נמצא השתא דלדידן דקי"ל דלא כר"מ בע"מ הכא לא בעינן תנאי כפול אלא בגילוי מילתא סגי ואם נאמר דהך אינו אלא לעז כדכתבו המפרשים גם אפשר ליישב דעת רבינו ולומר דה"ק מאן חכמים ר"מ וכיון דר"מ בעי אפילו במעכשיו תנאי כפול כיון דהוא החמיר כ"כ בתנאי הכא אפילו לעז לא הוי דליכא כפל תנאי ולא הוי גילוי דעתא מעליא אבל לרבנן דלא החמירו כל כך בתנאי כפול אהני לן הך גילוי דעתא אע"ג דלא הוי מעליא לענין לעז כיון דהם הקלו בתנאים. ועם זה יתיישבו דברי הרב המגיד מאי דקאמר מתוך כך פסק הלכה כרבי יהודה משום דלית הלכתא כרבי מאיר בעל מנת כדפרישית, וגם מה שכתב שלא הזכירו בגמרא והוא שאמר לה אתי שפיר כדפרישית וכל דבריו באו על נכון. גם יש ליישב דברי הרי"ף שהביא שתי המשניות כפשטן לא הביא אלא במשנה מהמוציא משום שם רע ההיא דוהוא שאמר לה משום נדר אני מוציאך וכו' דבמשנה ראשונה הביאה סתם וקאמר דלא יחזיר וקאמר והוא שאמר משום דאיכא למיחש לקלקולא והמשנה האחרת כתבה כצורתה משום דאיהו פליג על רבינו ולא ס"ל באילונית סתמא כפירושה אלא דהגמרא מוקי באילונית בדאמר דומיא דמתני' דלעיל כדקאמר דלא כפליה לתנאיה ולית הלכתא כחכמים משום דגמרא משמע ליה דכולהו מתני' בחד גוונא איירי וכולהו בדאמר והשתא הרי"ף ז"ל לא הוצרך להביא דבר דאי לאוקמי מתניתין בדאמר ולית הלכתא כחכמים הא כבר ידענו כן ממתניתין דלעיל שאמר שם והוא שאמר ומשמע דהלכתא כת"ק דלא יחזיר אע"ג דלא כפליה לכך כתבה בצורתה לומר דאי לא אמר הלכה כחכמים וזה דוחק לדעת הרי"ף אבל דברי רבינו באו על נכון. והרב הגדול מוהררי"ק בסימן י"ג כתב דהא דאמר רבא במסקנא לאו הלכה היא וכתב שם שמי שהגיעו לפרש כן הוא מכח הב' קושיות. האחת למה כשאמר בגמרא למימרא דר' יהודה חייש לקלקולא וכו' ובתר הכי אמר אלמא רבנן חיישי לקלקולא ור' יהודה לא חייש לקלקולא. ועוד אביי דשני דר' יהודה אדר' יהודה ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא ראה דאיכא לאקשויי דרבנן אדרבנן. ונ"ל לתרוצי לדעת המפרשים משום דמעיקרא מקשי לגמרא והא איפכא שמעינן להו כלומר לכולהו לישני קשיא למ"ד חייש לקלקולא קשיא מתרוייהו וזה שאמר והא איפכא שמעינן ואפילו ללישנא דפריצותא לפחות קשיא דר' יהודה אדר' יהודה וזהו שאמר אלמא ר' יהודה לא חייש כלומר לפחות זה קשיא לכל הלשונות וכי שני אביי דרבי יהודה אדר' יהודה תירץ כן ללישנא דפריצותא דתפסו עיקר וליכא קושיא דרבנן אדרבנן ואקשי ליה רבא דמ"מ קשיא דרבנן אדרבנן ללישנא דקלקולא וע"כ צריך לתרץ לכל הלשונות. זה נ"ל לתרץ לדעת המפרשים אע"פ שלפי מ"ש ה"ה לעיל ואפשר שהוא מפרש דלישנא בתרא מוסיף אי אפשר לתרץ כן מ"מ לפי' הראשון ולשאר המפרשים יתורצו אלו הקושיות באופן זה. ומ"מ אני אומר שהרב דחק בפי' והוא דחה דברי ה"ה מכח הקושיות אשר לע"ד תירצתי אותם וגם רבינו בפירוש המשנה הסכים למ"ש ה"ה שכתב שם כבר ביארו בגמרא מאן חכמים ר"מ דמצריך תנאי כפול כמו שיתבאר אח"כ לפיכך כל זמן שלא אמר לה הריני מגרשך מפני שאת אילונית ואילו לא היית אילונית [לא] הייתי מגרשך לא חיישינן לקלקולא והלכה כר"י ע"כ. הרי מפרש דמ"ש בגמרא מאן חכמים וכו' קושטא דמילתא הוא ומ"מ כתב הלכה כר' יהודה וא"כ נראה שדבריו מוסכמים עם דברי ה"ה וע"כ צריך לתרץ דברי ה"ה כדי שיתורצו ג"כ דבריו בפירוש המשנה דאם יפלו דברי ה"ה גם הם יפלו:

ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה. זה יצא לו לרבינו ממה שאמרו ביבמות בגמרא כדכתב ה״ה דאמר שם (דף ק"ט) תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים וכו' בחליצה ובהבאת שלום וכו' ופירשו שם בחליצה כאבא שאול דתניא א״ש אומר הכונס את יבמתו לשם נוי וכו'. והשתא דברי רבינו מתמיהין דבפרק החולץ (יבמות דף ל"ט:) אמרו דאבא שאול סבר מצות חליצה קודמת דאמרו שם דבראשונה וכו' אמרו מצות חליצה קודמת וכו' אמר רמי בר חמא וכו' חזרו לומר מצות יבום קודמת והקשו שם אראשונה ותירצו דמעיקרא סבר לה כאבא שאול וא״כ לרבינו נראה דפסק בריש הלכות יבום וחליצה דמצות יבום קודמת איך פסק בהא כבר קפרא דאתי כאבא שאול והוי מזכה שטרא לבי תרי. גם דין זה האמור כאן איני יודע מה קשר יש לו כאן בהלכות יבום וחליצה ובדיני מיאון היה לו להזכירו, וזה אינו קושיא כ״כ אבל הקושיא הראשונה עצומה אצלי לא ידעתי להולמה:

המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים וכו'. כתב ה"ה למד כן מסוגיא דפרק מי שאחזו דההיא אוקימתא דקאמרה בנתן לה כספים אדחיא לה. וא"ת אי אידחיא לה מנא לך למינקט להך גיסא ולומר דחוששין אדרבא זיל לאידך גיסא ולומר דאין חוששין. וי"ל דאדרבא לחומרא נקטינן וחוששין ועוד דמתני' דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי סתמא מיתניא ומשמע אפילו שנתן לה מעות:

מי שהוחזקה אשת איש וכו'. הראב״ד ז״ל כתב בהשגות דדוקא שבאו שני הקולות ביחד וכשאמרו בגמרא (דף פ"א) מ״ט קול ושוברו עמו הוא שיצא ביחד הקול מקודשת ומגורשת וזהו שאמרו בגמרא מקודשת ומגורשת הרי זו מגורשת כלומר שיצאו שני הקולות ביחד. ואיכא למידק לכאורה דפרק י״ז מהלכות איסורי ביאה על מ״ש שם רבינו יצא שמה בעיר שנתקדשה ונתגרשה מן הקידושין חוששין לה כתב שם הראב״ד ז״ל מ״מ אמת הוא דאם הוחזק קול בב״ד שאסורה לכהן משמע דמודה לזה שם דבכל קול היוצא בב״ד חוששין לו אע״פ שיצא אחר קול הקדושין וכאן כתב דלא חיישינן אלא כשבאו שניהם יחד. וי״ל דמ״ש שם זהו כשבאו שניהם יחד וסמך לו על מ״ש כאן אי נמי מה שאמר כאן שצריך שיצאו שניהם יחד הוא להתירה לעלמא מחמת הקידושין אבל לחומרא לאוסרה לכהן אע״ג דלא יצא הקול של גירושין יחד עם הקול של קידושין חיישינן ובהכי מתרצה קושיא אחרת דאיכא בדברי הראב״ד ז״ל דנתבאר בפרק ט' מהלכות אישות והוא בפרק המגרש דכשיצא קול שנתקדשה לפלוני ואחר ימים יצא קול אחר שפלוני קידשה אחר אותו הפלוני צריכה גט מזה ומזה והא התם דהימנינן לנו לקול בתרא להצריכה גט אע״ג דלא יצא יחד עם הקול הראשון א״כ הכא נמי נימא הכי דאי אמרת התם אין קול שני מכחיש לראשון אדרבא הכא אינו מכחיש יותר דאפשר שקידשה ואח״כ גירשה אלא ודאי להתירה לעלמא לא אמרינן הכי אלא לחוש לו בלבד ולהכי כשיצא קול שהיא מגורשת אפי' אחר כמה ימים חיישינן ליה ואסרינן לה אכהן. עוד כתב ה״ה היכא דיצא קול אחר הנישואין דלא אסרינן לה אהך כהן ואם מת נאסרת לכהן שני דלגבי דידיה הוי קלא קמי הנישואין. וא״ת א״כ כשהקשו בגמרא דכי יצא שמה בעיר מגורשת ואסרינן לה אגברא אמאי לא תירצו דהיא נאסרת לגבי הכהן השני ולה״ק דמגורשת וכה״ג תירצו בגמרא בפ' הזורק (גיטין דף פ"א) גבי כתב לה גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו שלח להו תצא והקשו שם תצא והאמר רב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן וכו' ותירצו מאי תצא נמי תצא משני. וי״ל דזה דוחק ועדיפא מינה קא משני:

ואין ראוי לאדם וכו'. זה כדברי ב"ה כדכתב הרב ב"י דשנאה משמע ע"י שום דבר שתעשה לו. ומ"ש בגמרא (דף צ':) רב יהודה אומר אם שנאתה שלח היינו כב"ה ולא כר"ע כדפרישית דאין שנאה אלא אם עשתה לו דבר כדפרישית. זה נ"ל לדעת רבינו:

אשה רעה בדעותיה וכו'. כאן כתב רבינו הדין הנזכר שם בברייתא במ"ש ושאינה צנועה וכו' וכמ"ש ה"ה שם ברייתא. (ונ"ל טעמא דהם סוברים דהך בברייתא) וכו' וקשה אמאי לא הביא הפסוק שהביאו שם בברייתא גבי מה שאמר שם שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וכו' זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה וכו'. גם על הטור בסימן קי"ט תמה הרב ב"י למה הביא פסוק זה של גרש לץ ולא הביא הפסוק האמור בברייתא דאתיא כב"ש דאי כב"ה מהיכא נפקא ליה מצוה אי מושלחה שאמר הכתוב כי מצא בה ערות דבר א"כ אפילו הקדיחה לו תבשילו נמי הוי מצוה לגרשה דהא ושלחה אכולא מילתא קאי. וכן קשה ממ"ש אח"כ הכתוב קראו אחר לומר שאין זה וכו' ואי אדבר קאי אמאי קאמר הכי דהא אינו אלא הקדיחה לו תבשילו וכבר הוקשה לבעלי התוספות קושיא זו ואמרו אפילו כב"ה מיתוקמא ואערוה קאי אבל רבינו והטור לא סבירא להו הכי אלא הך ברייתא כבית שמאי מיתוקמא ולהכי מייתו להו מההיא קרא דגרש לץ ויצא מדון שאמר שם רבא (דף ס"ג) אשה רעה ר"ל רעה בדעותיה כדמשמע שם היכי דמי אשה רעה וכו' וכל שכן אשה שאינה צנועה וכשרה ולהכי נפקי ליה מהך קרא: