האשה שאמרה לבעלה גירשתני וכו'. בפרק האשה שלום (יבמות דף קי"ז) אמרו ה״ד קטטה וכו' ואמרו שם מאי טעמא דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה ע״כ. וכתבו התו' (בד"ה איכא בינייהו) למ״ד משום דמשקרא היתה יראה כ״כ לשקר כיון דרחמא ליה ולמ״ד בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי ע״כ. וא״כ תימה על ה״ה שכתב דקי״ל לחומרא דחיישינן דמשקרא הא קולא היא דלמ״ד משקרא היכא דארגיל הוא ויש קטטה נאמנת משום דיראה לשקר כיון דרחמא ליה ואע״ג דלענין מת על מטתו וקברתיו איכא חומרא למ״ד משקרא דאינה נאמנת ולמ״ד בדדמי הכא ליתא בדדמי דהא אפילו במלחמה אי אמר מת על מטתו נאמנת מ״מ להא הוי קולא וא״כ היכי כתב דקי״ל כמ״ד דמשקרא לחומרא, וכבר הקשה קושיא זו הרב מהר״ר אליה מזרחי ז״ל הביאו הרב מוהר״י בן לב בפסקיו חלק ב'. וכעת שאלות הרב מוהר״ר אליה מזרחי ז״ל אינם אתי אבל נראה משם שהאריך הרב הנזכר וגם הרב מהר״י בן לב ז״ל האריך. ואפי' נאמר דה״ה מפרש בגמרא הפך מדברי התוס' ונאמר דהיכא דארגיל הוא איכא שנאה טפי כיון שהוא נעשה לקטטה ואינה יכולה להנצל הימנו מ״מ קשה דאיך נאמר דלמ״ד משקרא מחמת השנאה ולמ״ד בדדמי לא אמר בדדמי הא כיון דהך שנאה אהני למ״ד דמשקרא לשקר כ״ש דאהני למ״ד בדדמי לומר בדדמי. ונראה לי לומר דה״ה מפרש דארגיל הוא והוי שנאה פורתא ורב חנניא דאמר משום דמשקרא אינו מפרש כפי' ז״ל שפירש מרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו ע״כ, אלא הוא מפרש דכיון דראינו שזו אמרה שקר שאמרה לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני והיא משקרת חיישינן שיאמר ג״כ שקר אחר וכמו שהקשו שם התוס' וא״ת אמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני וכו'. ורב שימי בר אשי סבר דאע״ג דאמרה שקר בענין גירושין בענין המיתה לא תאמר שקר דאם תשקר ותאמר מת למחר יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכמו שכתבו שם התוס' והשתא היכא דארגיל הוא קטטה דאית לה שנאה פורתא למ״ד משום דמשקרא דלאו טעמא משום שנאה אלא דכיון דאמרה שקר פעם אחת תאמר פעם אחרת הכא נמי ולמ״ד בדדמי דטעמיה משום שנאה דלא חייש למאי דאמרה שקר קודם הכא דהוי שנאה פורתא ולא אהניא לומר בדדמי ונאמנת. זהו הפירוש הנראה מדברי רבינו שמפרש בגמרא שכן כתב שזו הוחזקה שקרנית משמע דלאו טעמא משום שנאה אלא משום דאמרה שקר פעם אחרת. ומפני שהבין כן ה״ה כתב דפסק לחומרא. וא״ת אמאי לא קאמר בגמרא אמרה מת על מטתו וקברתיו. וי״ל דחדא מינייהו נקט והך אתי שפיר טפי לפירוש ה״ה דכיון דהך דאמר בגמרא דארגיל הוא הוי ג״כ חומרא למ״ד משקרא הכל הוא אחד. אבל לפי' התוס' קשה קצת דה״ל למינקט אידך דהוי איפכא חומרא למ״ד משקרא ולמ״ד דאמרה בדדמי קולא דכיוצא בזה הקשו התוס' בפרק ד' דע״ז גבי עולה על שלחן מלכים ושמא יש לומר ג״כ לדעתם בדוחק דחדא מינייהו נקט:

בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד. כתב ה"ה בהנהו תלת בעיי חדא הא וחדא אידך דעד אחד דקטטה וחדא אידך דעד אחד דמלחמה דפסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ולקמן בזה הפרק כתב דטעמא הויא משום דבמים שאין להם סוף דאמר אסורה קאמר בגמ' בפירוש דאם נשאת לא תצא כ"ש בהנהו דהוי בעיי דלא איפשיטו. ואין טעם זה לכאורה מספיק דמשום דראה בחדא דאמר בגמרא כן בפירוש לא נלמוד למאי דלא איתמר דא"כ נלמוד לכל מקום שאמר גבי דינים אלו אסורה דאם נשאת לא תצא. והרב"י כתב טעם בטור אה"ע סי' י"ז לכל אלו הבעיות ולבעיא דתנו לי את כתובתי התירוני לינשא שכתב רבינו בפרק י"ו מהלכות אישות דמתירין אותה דטעמא הוי משום דכיון דאתתא מדינא מהימנא לומר מת בעלי אי משום מילתא דעבידא לאיגלויי אי משום חומר וכו' הוי ספיקא דרבנן ולקולא. ואני תמה דא"כ למה בההיא דתנו לי כתובתי פסק דמתירין לכתחלה וכאן פסק דלא תנשא ואם נשאת לא תצא ועוד דהא דמהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי מדרבנן הוא לדעת רבינו כמו שאבאר ב"ה דמדאורייתא בעינן שני עדים וא"כ לא קרו ליה ספקא דרבנן ולקמן אפרש הטעם הנ"ל לדעת רבינו:

וכן אם היתה מלחמה וכו' ואמרה מת בעלי במלחמה. קשה קצת דהרי אמרו בגמ' (דף קי"ד:) איבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם וכו' והקשה רש"י ז"ל ותפשוט בעיא ממתני' דקאמרה שלום בינו לבינה ושלום בעולם דודאי מת בעלי במלחמה קאמרה דאי על מטתו מאי איריא שלום בעולם אפילו מלחמה בעולם אמרינן לעיל כי אמרה מת על מטתו מהימנא אלא ודאי מת במלחמה וכו' ותירץ מתני' דאמרה מת סתמא ואשמעינן מתניתין דהואיל ושלום בעולם אע"ג דלא אמרה מת על מטתו בהדיא מסתמא מת על מטתו קאמרה ובזמן שיש מלחמה בעולם מסתמא מת במלחמה וכו' ע"כ. משמע דמתני' דקאמרה מלחמה בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת אפילו מת סתמא וא"כ אמאי נקט רבינו מת בעלי במלחמה דמשמע דוקא משום דאמרה מת בעלי במלחמה הא מת בעלי סתם לא ועוד דקשיא דיוקא אדיוקא דלמטה קאמר אבל אם מת על מטתו נאמנת משמע הא סתמא לא מהימנא. ועוד קשה במה שאמר ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו לישמעינן רבותא ולימא אפילו אמרה מת וקברתיו סתמא דבמלחמה אינה נאמנת דכן הוא האמת לפי מה שהבין הרב המגיד בדברי רבינו. ואלו הקושיות הם הצעה לתרץ הקושיא הגדולה שהקשו על רבינו על מה שאמר דאפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת ממ"ש בגמרא רעבון גריע ממלחמה וכו' ועיניך הרואות כמה נדחק ה"ה ז"ל דלפי מה שפירש הוא בדברי רבינו מ"ש רעבון גריע ממלחמה היינו בענין אחד דוקא שהוא מת על מטתו אבל בענין אחר גריע מלחמה מרעבון שהוא כענין מת וקברתיו דברעבון מהימנא ובמלחמה לא והלשון אינו מורה כן שאמר רעבון גריע ממלחמה סתמא משמע לכל מילי לכך נ"ל דרבינו סבור דבמלחמה ג"כ אם אמר מת וקברתיו נאמנת ולא אמר רבינו אינה נאמנת אלא כשהזכיר מלחמה דאמר מת במלחמה וקברתיו ולהכי כתב רבינו ברישא דלישנא ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת דהא אפילו לא אמרה אלא מת סתמא אינה נאמנת כדמשמע מסיפא דלישנא דקאמר אבל אם אמרה מת על מטתו דמשמע הא מת סתמא אינה נאמנת אלא מאי דנקט במלחמה הוא משום דבעי למימר אח"כ דאפילו אמרה קברתיו אינה נאמנת והך דינא לא הוי אלא כשהזכיר מלחמה ולכך הזכיר מלחמה ברישא דלישנא והשתא יתיישבו טפי דברי הגמרא אליביה דרעבון גריע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא אפי' שתאמר מת בעלי במלחמה וקברתיו וה"ה ברעבון אם אמרה מת מחמת רעבון וקברתיו לא מהימנא ודלא כדכתב ה"ה בשם הרשב"א דאמר ומשמע אפילו באומרת מת ברעב דאין דעתו של רבינו כן אלא מאי דאמר בגמרא ברעבון דמת וקברתיו מהני היינו כשאמרה מת וקברתיו סתמא וה"ה במלחמה אם אמרה מת וקברתיו סתמא מהני אבל כשאמרה מת במלחמה וקברתיו או מת ברעבון וקברתיו לא מהני לדעת רבינו וגם בזה אפשר להסכים דעת ההלכות. זה נ"ל לדעת רבינו. ויש טעם נכון לזה דכשאומר מת סתמא במלחמה אז תלינן דבמלחמה הוא כדכתב רש"י ז"ל אבל כשאמר מת וקברתיו לא תלינן בהכי אלא אם הזכיר בפירוש מת במלחמה וקברתיו זה נ"ל נכון לדעתו ז"ל עם היות שאין דעתו של ה"ה כן. ועל מ"ש ה"ה כן נראה מן ההלכות בשיטת רבינו וכו' כתב הרב"י בסימן י"ז דאדרבה איכא למידק דברי הרי"ף בהפך דכיון דפשט הרי"ף דטעמא דעד אחד משום דעבידא לאיגלויי כ"ש היא עצמה דלא משקרא כו' ואין זה כ"ש דאי הכי מאי קמבעיא לן בגמרא דעד אחד אי מהימן במלחמה בלא קברתיו הא כיון דהיא אינה נאמנת כל שכן דעד אחד אינו נאמן אלא ודאי דשאני עד אחד שיותר יש להאמינו מהיא עצמה:

היה דבר בעולם וכו'. הגירסא בספרים היא נאמנת וכן היא גי' ה"ה, והר"ן בתשובה הביאה הרב ב"י ז"ל בסימן ה' גורס בדברי רבינו אינה נאמנת:

כבר אמרנו שעכו״ם שהסיח לפי תומו וכו' וכיוצא בדברים אלו וכו'. כשהלשון מוכיח שיאמר מת בקשר דברים קודם אבל אמר מת פלוני מסל״ת לא מהני וכן כתב הר״ן ז״ל בתשובה הביאה הרב ב״י בסימן הנזכר ואמר שם שצריך שיקדים דברים דומיא דמאן איכא בי חסא וכבר תמה הרב הגדול מוהר״י בן לב ז״ל בריש חלק ג' דאדרבא משם משמע בהפך דמאן איכא בי חסא פירושו מי מאנשי ביתו של חסא שישמע דברי ואדרבא זה נראה קצת דמתכוין להעיד והריב״ש ז״ל הביאו בתשובה לראיה לומר שאין צריך שיקדים דברים דהא הכא לא סיפר דברים קודם לכן אדרבא אמר מי מאנשי ביתו של חסא שישמע וכו' עד שמכח קושיא זו פי' הרב הנזכר שאולי הר״ן מפרש מאן איכא בי חסא שרוצה לומר לא נשאר לו לחסא שום זרע ואין מקים יריעותיו עם היות שזה פירוש דחוק הוא ומ״מ כבר נתיישב. אבל מ״מ קשה טובא מההיא דפרק כל הגט (גיטין דף כ"ט:) דהקשו שם לרב יוסף דאמר לא שנו אלא בב״ד של ישראל וכו' מההיא דשמע מב״ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו מקומנטריסין של עכו״ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג וכו' לעולם מת ממש ונהרג ממש דכוותיה גבי עכו״ם אמאי לא הא קי״ל דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימני וכו' והשתא לדעת רבינו והר״ן דס״ל דבלא הקדמת דברים לא מהני קשה דא״כ מאי מקשה התם לא מהני משום דלא הקדים דברים. וי״ל דהתם הכי קא מקשה ודאי דהאי מת והאי נהרג בהקדמת דברים הוא ומסיח לפי תומו הוא דאי לאו מסיח לפי תומו הוא ומש״ה אינו נאמן מאי שנא דנקיט קומנטריסין משום דהם ב״ד של עכו״ם כל עכו״ם נמי שלא יאמר הקדמת דברים ואינו מסיח לפי תומו אינו נאמן אלא ודאי מדנקט קומנטריסין משמע דאע״ג דבכל עכו״ם נאמן הכא אינו נאמן משום דהוו קומנטריסין ולהכי פריך והא קי״ל וכו' ולהכי תירץ דשאני ערכאות עכו״ם משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו והשתא אתי שפיר דנקט קומנטריסין וכן למאי דס״ד יוצא למות יוצא ליהרג קאמר שפיר נקט קומנטריסין להודיענו דהך מיתה והך הריגה הוי בדיני עכו״ם:

כבר הודענו וכו'. כתב ה"ה ואע"ג דקי"ל כתנא קמא וכו'. בסוף יבמות (דף קכ"ב:) תניא מעשה באדם א' שבא להעיד על אשה לפני ר' טרפון ואמר לו בני היאך אתה יודע בעדות אשה זו אמר אני והוא היינו הולכים בדרך ורדף אחרינו גייס ונתלה ביחור של זית ופשחו וכו' לימים חלה ומת והשיא רבי טרפון את אשתו והקשו שם ור' טרפון לא בעי דרישה וחקירה והתניא מעשה באדם אחד שבא לפני רבי טרפון וכו' ודקדק עליו שתים ושלש פעמים וכיון את דבריו ותירצו תנאי היא דתניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ר' עקיבא ור' טרפון אומרים בודקין וקא מפלגי בדר' חנינא דאמר ר' חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומ"ט אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ובמאי קא מפלגי מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי ומר סבר כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי ע"כ. ומשמע דתירצו לקושיא דקשיא דר' טרפון אר"ט דתרי תנאי ואליבא דר"ט וברייתא קמא סברה אליבא דר"ט לא בעי דרישה וחקירה ואידך סברה דבעי דרישה וחקירה והשתא קשה על ה"ה תרתי. חדא למה לא הכריח דכיון דאוקמיה לברייתא קמא דר"ט כמאן דאמר דלא בעינן דרישה וחקירה ומ"מ שאל לו ר"ט בני היאך אתה יודע כו' משמע דצריך לשאול לו כיצד היא ולמה הביא ראיה דאי לא לימא אין בודקין כלל והא ודאי מוכרח הוא. ועוד קשה אמאי לא מייתי ראיה דאפילו למאן דאמר לא בעי דרישה וחקירה היינו משום דכדיני ממונות דמיא ובדיני ממונות אמרינן דבודקין את העדים ומכניסין את הגדול שבהם ואומרים היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר פלוני אמר לי וכו' עד שיאמר אני ראיתי שהלוה וכו' וא"כ כיון דהך הוו כדיני ממונות לכל הפחות צריך לשאול לו היאך הוא כמו בדיני ממונות. וי"ל לקושיא ראשונה דאין זה מוכרח דלעולם אם אמר אדם אני ראיתי שמת אין צריך לשאול יותר ומה ששאל לו ר"ט אליבא דברייתא קמא הוא מפני שהביאו לעד לב"ד ועדיין לא דבר כלום לכך אמר לו מה אתה יודע ומעצמו ספר כל המאורע אבל מנין לו לרבינו דכשאמר ראיתיו שמת ששואלין לו היאך אתה יודע וכו'. ולקושיא שניה י"ל דאע"ג דאמר בגמרא כדיני ממונות דמי אין זה עיקר הטעם לדעת רבינו כמו שנבאר בהלכות: [עוד כ' הרב המגיד] ועוד דאין להקל וכו'. ט"ס יש כאן x וצ"ל ועוד דאין להקל אלא במ"ש חכמים בפירוש כלומר אילו היו חכמים אומרים בפירוש דאין צריך לשאול היאך העדות היינו מקילין אבל כיון שאין מפורש אין מקילין:

נפל לחפירת נחשים וכו' אפי' עמד וברח מעידין עליו שמת שודאי סופו למות. כתב ה"ה ז"ל דמדברי רש"י ז"ל משמע דמעידין עליו והטעם מפני שהוא פי' ביין שכשניתז על האור כבהו ואע"פ וכו' שהיורה וכו' ואפי' הכי הלכה כתנא קמא דמעידין וא"כ הוא הדין במים:

ראוהו צלוב והעוף אוכל בו וכו'. כתב ה"ה ואני אומר שאין נראה כן מן הגמרא מדקתני וכו' וא"ת ולטעמיה דה"ה תקשי ליה מתניתין (דף ק"כ) דאמאי תני אין מעידין על המגוייד סתמא הא אינו כן אלא על מגוייד שידענו שהוא בסכין מלובנת והיה לו לפרש. וי"ל דאיידי דתנא בשאר חלוקות דמתניתין דהיינו צלוב ואידך דהוי בכל גוונא תני סתמא במגוייד אבל בברייתא דלא קאמר אלא מעידין על המגוייד לחוד היה לו לבאר. עוד קשה לדעת המפרש ליפלוג וליתני במגוייד גופיה ולימא מעידין על המגוייד בסכין שאינה מלובנת אבל על מגוייד סתמא אין מעידין ואדתני אין מעידין על הצלוב ליפלוג במגוייד גופיה בשלמא לדעת ה"ה ז"ל דלא בעי למימר אלא מילתא סתמא דהיינו מגוייד סתמא דמעידין וצלוב סתמא אין מעידין ניחא אבל לדעת המפרש הך מגוייד דברייתא פרטי הוא. ושמא יש לומר דאשמעינן רבותא טפי בצלוב דאין מעידין. ומתוך לשון ההלכות וכו'. מ"מ קשה על ה"ה למה לא הביא דברי רבא להודיענו דאם הכהו בסכין שידענו שאינה מלובנת שמעידין עליו. ועוד בס"ד אכתוב לקמן טעם ההלכות ורבינו:

עד אחד אומר ראיתיו וכו'. ראיתי להאריך בלשון זה לכתוב בו כל הפירושים אשר אפשר לפרש בסוגית הגמרא והקושיות אשר עליהם ואח״כ אכתוב כוונת דברי הרי״ף והרמב״ם. גרסינן בגמרא בפ' האשה שלום (יבמות דף קט"ו) איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר ה״נ לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא (כיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא) וכו' ת״ש מעשה בשני תלמידי חכמים עד אומרו וקאמרו סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין ע״כ. ויש לפרש בפירוש השמועה ג' פירושים. הפירוש הראשון דבעיין בלא קברתיו וה״פ בקברתיו פשיטא ליה לבעיין דנאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר אבל היכא דלא קאמר קברתיו דאיכא למימר דאמר העד בדדמי מי אמרינן דהעד נאמן או לא, מי אמרינן טעמא דהאמינוהו רבנן עד אחד בשעת שלום משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ביה העד כלומר ולא יאמר העד בדדמי ואם אינו רואהו העד מת ודאי לא יעיד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר וא״כ ה״נ או דילמא לעולם חיישינן דבשעת שלום יאמר העד בדדמי אלא האי דהאמינוהו רבנן הוא משום דאע״ג דלפעמים הוא יאמר בדדמי שראהו נוטה למות ואומר שמת מ״מ האשה דייקא ומינסבא ולכך האמינוהו רבנן וכשהוא שעת מלחמה לא דייקא דהיא אמרה בדדמי אבל בקברתיו דלא שייך לומר העד בדדמי ודאי דע״א מהימן משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר. וזהו הפירוש שכתב ה״ה להסכים דברי רבינו והלכות וגם הר״ן כתבו בתשובה סימן י' הובאה בב״י סימן י״ז וז״ל וכבר ידעת שיש חולקים על דברי הרי״ף והרמב״ם ז״ל וטעמייהו משום דבעיין דעד אחד במלחמה ליתא משום דחיישינן בעד אחד אמר בדדמי וכו' ע״כ. משמע בהדיא דטעמא דהרי״ף והרמב״ם ז״ל משום דבעיין הוא אם העד יאמר בדדמי אי לא והוא פירוש שדחאוהו התוספות בגמרא כשאמרו אבל אין לפרש וכו' ואע״פ שאפשר לפרש דבריהם באופן אחר ולומר דלעולם בשעת שלום ליכא בדדמי ומ״ש או דילמא טעמא דע״א משום דדייקא ואפילו אמר בדדמי נאמן רוצה לומר היה נאמן אי לאו טעמא דלא דייקא אבל לעולם דכל בדדמי אינו נאמן מטעם דלא דייקא. מ״מ הפירוש הא' נ״ל יותר ונסתלקה קושית הרב הגדול מוהר״י בן לב ז״ל שהקשה בשאלה י״ו בחלק הב' דמאי מהני דקאמר העד קברתיו דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא הכא ודאי לא דייקא דודאי טעמא דעד א' היכא דאמר קברתיו משום דמילתא דעבידא לאיגלויי אבל הכא מבעיא לן אם העד יאמר בדדמי אם לאו. הפירוש הב' דבעיין בקברתיו ובלא קברתיו פשיטא דאינו נאמן ואם נשאת תצא משום דודאי יאמר העד בדדמי ובין שנאמר טעמא משום מילתא דעבידא לאיגלויי ובין שנאמר טעמא דדייקא ומנסבא אינו נאמן דאי טעמא משום דעבידא לאיגלויי לא משקר בלא קברתיו אינו נאמן משום דהעד משמע ליה דלא משקר ויאמר בדדמי ואין להאמינו משום זה הטעם אלא היכא דמשמע ליה דאומר שקר שלא יאמר כן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי אבל כשהוא בדדמי לא ואי טעמא דדייקא ומנסבא ה״נ לא דייקא וא״כ בלא קברתיו פשיטא לן כדקא מבעיא לו בקברתיו דודאי אינו אומר העד בדדמי ואמרינן מי אמרינן טעמא דהאמינוהו רבנן ע״א בשעת שלום הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ה״נ לא משקר או משום דדייקא והכא לא דייקא אבל בלא קברתיו פשיטא ליה דאם נשאת תצא דלא דמי. וא״ת מ״ש ממים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא וי״ל דשאני התם דאין העד אומר בדדמי אלא הוא אומר אמת במה שאומר שטבע שם ושהה עד שתצא נפשו ורק דחיישינן דילמא יצא ולכך משום חששא זו לא אמרינן אם נשאת תצא אבל היכא דקאמר העד בדדמי אם נשאת תצא וטעם זה כתב מהר״י בן לב ז״ל בסוף שאלה י״ז. וזה הפירוש הוא מה שנראה לכאורה שפי' הריב״ש בדעת הרי״ף ולהך פירוש אתי שפיר לישנא דבגמרא דקאמר לא משקר דר״ל שקר ממש כלומר לא ישקר בכונה ממש העד אבל לפירוש קמא דחוק קצת לפרש לא משקר שר״ל לא יאמר בדדמי. הפירוש הג' דבעיין הוא בין שיאמר קברתיו בין שלא יאמר קברתיו ולעולם לא יאמר העד בדדמי אלא בעיין הוא דקאמר טעמא דע״א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ה״נ לא משקר או דילמא טעמא דהאמינוהו רבנן ע״א משום דהיא גופא דייקא והכא לא דייקא, וזהו הפירוש שכתבו התוס' בגמרא והוא הפירוש שהזכיר הר״ן בתשובה הנזכרת בשם החולקים על הרי״ף: ועתה נבא לפרש פשיטות הבעיא ודחייתה לכל הפירושים הנזכרים דלפירוש קמא משמע דהפשיטות כך הוא ת״ש מההיא דשני ת״ח דאפילו היכא דאיכא למימר דהעד יאמר בדדמי אין להאמינו אלא משום מילתא דעבידא לאיגלויי ולא משום דהיא דייקא דהא הכא איכא למימר דהעד אמר בדדמי דדילמא כיון שראה שטבעו כלם ס״ד דכל הני שטבעו הם אלו או שראו שנשברה הספינה ומשמע להו שודאי טבעו ומ״מ האמינוהו כאן חז״ל ובשלמא אי אמרת דטעמא משום מילתא דעבידא לאיגלויי שפיר אבל אי אמרת דטעמא משום דהיא דייקא ומנסבא הכא ודאי לא דייקא דהא מים כמלחמה דמי והאשה אמרה בדדמי דאמרו כלם טבעו ומתו ובכל הני דטבעו איהו פליט ועוד שכיון שרואים שהבעלים לא חזרו והלכו בים ודאי מתו ולא דייקא ודחה הדוחה ותסברא מים שאין להם סוף הוא ואשתו אסורה אלא הכא כגון דאמרו אסקינהו דהוי כקברתיו ובהא לא איבעיא לן דליכא כאן בדדמי לא במיתה ולא בהכרת האנשים שהרי הם אומרים סימנים דעלייהו סמכינן. זה פירוש פשיטות הבעייא ודחייתה לפירוש קמא. או אפשר לומר דודאי העד כשאומר טבע ודאי שאמת כן הוא ולא שייך בדדמי בענין הטביעה אלא המקשה סבור דע״כ הברייתא איירי כשאמרו טבע ומת דאי טבע סתמא אפילו במים שיש להם סוף לא מהני דדילמא לא המתין עד שתצא נפשו אלא ודאי שאמר טבע ומת ואי אמרת דבמלחמה אינו נאמן העד שאומר בדדמי משום דזמנין דמחו ליה בגירא וסבור שמת ולא המתין עד שתצא נפשו ה״נ נימא דאמר מת ולא המתין עד שתצא נפשו ופירוש זה עיקר. ובגמ' דחו דע״כ אמרו אסקינהו. אבל לתרי פירושי בתראי קשה טובא דמשמע דפירוש פשיטות הבעיא הוא דודאי דמה שהאמינוהו רבנן ע״א לא הוי אלא משום דעבידא לאיגלויי דאי משום דדייקא הא הכא לא דייקא איתתא דמים כמלחמה דמו וא״כ קאמרה האשה בדדמי וא״כ לימא דהעד משקר. זהו נראה פירוש הפשיטות. ואתמהה טובא מאי דחה הדוחה דהתם קאמרו דאסקינהו קמן א״כ מאי מהני לן דקאמרו דאסקינהו הא אמרינן דמשקרי כיון דהם כע״א ולא שייך הכא דייקא וכ״ת ה״ק לעולם דמשום איתתא דייקא ומנסבא והכא אע״ג דאיתתא לא דייקא מ״מ כיון דקאמרו סימנים עלייהו סמכינן וכו' ולא סמכינן אעד דאע״ג דלא דייקא מהימנא הא ודאי אינו כלום דמאי אהני מאי דקאמרי סימנין הסימנין לא אהנו אלא שידענו שהאיש שטבע הוא זה אבל במה שאמרו אסקינהו הוא שקר מה שאמרו שאין אנו מאמינים אותן אלא משום דאתתא דייקא ומנסבא והכא לא דייקא והך ודאי קושיא אלימתא היא. עד שאמרתי לתרץ זאת הקושיא דה״ק לעולם דטעמא משום דאיתתא דייקא ומנסבא וכ״ת הכא לא דייקא הכא דייקא ודייקא דכיון דשמעה האשה שאמר לה העד שהעלו לבעלה הא איכא לידע אם מת או חי בשלמא כשלא אמר לה שהעלהו אמרה בדדמי ודאי שלא עלה ומת אבל כיון שדימה שעלה דייקא ומנסבא. וזה הפירוש אני מוכיח אותו מדברי התוס' שכתבו שם בפשיטות הבעייא השתא סלקא דעתיה שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום המים ולכך אמרה בדדמי ע״כ. נראה כוונתם שהרגישו לפי פירוש דלעולם לא יאמר העד בדדמי מה תירצו בגמ' שאני התם דקאמרי אסקינהו וכו' מ״מ אימא דהוא משקר וכמו שהקשיתי וכמו שהקשה ה״ה ז״ל ותירצו התירוץ האמור דמאי דס״ד השתא דאתתא אמרה בדדמי ולא דייקא משום שאמרו הנשים שטבעו ולא העלום אבל לפירוש המסקנא שראו שהעלום אתתא דייקא ודייקא. הנה פירוש דברי השמועה לע״ד: ועתה אני בא לפרש דברי הרי״ף ז״ל. הנה הפירוש הראשון דכתיבנא כתב ה״ה בדברי הרי״ף ורבינו ואיכא לאתמוהי מ״ש הרב מוהר״י בן לב ז״ל דא״כ דבקברתיו פשיטא לן מאי האי דקאמר ומיהו כיון דאמרינן וכו' הא בקברתיו ליכא בעייא ואין צריך פשיטות. אשר לתרץ הקושיא הגדולה הזאת עלה בדעתי לכאורה לומר דכונת הרי״ף הוא דמההיא דדגלת אפשיטא בעיין דלא קברתיו דלא תנשא לכתחילה במים שאין להם סוף דהא התם (דף קכ"א) אמרו אסקוה אגישרא דשביסתנא משמע דוקא משום דאסקוה אבל לא אסקוה לא וזהו שסיים הרי״ף בסוף הלשון ואי לא מסהדי הכי אפילו תרי סהדי לא סמכי עלייהו וכו' כלומר לא סמכינן עלייהו לכתחלה אבל אם נשאת לא תצא דהוי כמים שאין להם סוף ומהך דקאמר הכי בשני ת״ח אסקינהו קמן אין כאן ראיה דהכא הוי דחיה ולעולם אפילו בלא קברתיו תנשא אבל ממאי דקאמר התם אסקוה אגישרא דשביסתנא משמע דבלא קברתיו אינו נאמן לכתחלה ומאי דהביא הרי״ף הך דשני ת״ח לאו לפשיטות הבעייא מייתי ליה דהא בעיין לא אפשיטא מהכא אלא להך מילתא דאסקינהו מהני לכ״ע הביא ראיה משני ת״ח דאפילו הבעיין הודה לו דבאסקינהו סגי ונאמן: אבל שבתי וראה כי פירוש זה א״א להזכירו לא מהטעם שדחאו הרב מוהר״י בן לב ז״ל בשאלה ט״ז דדילמא מעשה שהיה כך היה דזה א״א דהא משמע דלעיקר נקטיה בגמרא דאמרו שם וה״מ דחזוהו בשעתיה נראה בהדיא דצריך שיעלוהו ולא די זה אלא שראוהו מיד אחר העליה א״כ ליכא למימר דמעשה שהיה כך היה. אבל אי איכא למידחי עלה כך הוא דאיכא למידחי דהיכי פשטינן מדנקט התם (אסקוה) הא התם אצטריך אסקוה משום דאי לאו הכי הוי מים שאין להם סוף ואשתו אסורה וכדאמרו הכא ותסברא מים שאין להם סוף הוא ואשתו אסורה לכתחלה אבל לעולם במלחמה בלא קברתיו תנשא לכתחלה וזהו דבר פשוט. ומה מאד תמהתי על הרב הגדול מהר״י בן לב ז״ל איך לא שת לבו אף לזאת. על כן אמרתי ליישב פירוש זה בדברי הרי״ף ז״ל דמאי דקאמר הרי״ף ומיהו כיון דאמרינן וכו' ה״פ הך בעייא איכא לפרושי בחד מתרי גווני או בלא קברתיו ובקברתיו פשיטא ליה או בעיין בכל גוונא ומיהו ממאי דאמרינן בההיא דשני ת״ח דאסקוה מהני וכן בההיא דדגלת משמע דבעיין לא הוי בקברתיו ובקברתיו מהימן דאם לאו הכי אמאי כי אמר אסקוה נאמן הא אתתא לא דייקא ומנסבא ודלמא דהעד משקר אלא ודאי דהבעיין לא איבעיא ליה אלא בלא קברתיו ובקברתיו פשיטא. נמצא שכוונת הרי״ף ז״ל באומרו אלא מיהו הוא להכריח הפירוש דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא מהקושיא עצמה שהכריח ה״ה שהוא דשני ת״ח דקאמר אסקינהו דאי הבעיא בקברתיו מאי דחי דילמא התם נמי משקר וכן הביא ההוא דדגלת. זה נראה ליישב דעת ה״ה בפירוש הא' שפירש בהרי״ף ז״ל עם שהוא קצת דחוק. והפירוש השני שפירש ה״ה בדברי הרי״ף ז״ל שהוא הפירוש השלישי שהזכרתי דבעיין בכל גוונא ותמהתי הרבה דאיך יישב תירוץ הגמ' שאמרו ותסברא וכו' כמו שהקשיתי. ואם נאמר דיתרץ אותו כמו שתירצתי לעיל לדעת התוס' דלעולם טעמא משום דאתתא דייקא ומנסבא והכא דייקא האשה דכיון שאמר לה שהעלוהו דייקא שפיר. קשה טובא א״כ לפ״ז איך כתב הרי״ף ז״ל דאיפשיטא בעיין מההיא דדגלת הא בההיא דדגלת אמרו שם ואסקוה אגשרא דשביסתנא והתם דייקא האשה כיון שאמרו לה שעלה כמו שדחו הכא אבל ע״א במלחמה בלא קברתיו או אפילו בקברתיו לעולם לא מהימן דאתתא לא דייקא. וכן יש לי לתמוה הקושיא הזאת בעצמה על הר״ן ז״ל בתשובה שכתבתי שכתב הפי' הזה בשם החולקים על הרי״ף וכתב דאפשיטא בעיין ואפי' בקברתיו אינו נאמן דאיך יישב תירוץ הגמ' כיון דהעד אינו אומר בדדמי וחיישינן לעד דמשקר אי לאו טעמא דדייקא הא בשאמר נמי אסקינהו נימא דמשקר וא״א ליישב כמו שתירצתי דא״כ איפשיטא בעיין כדכתיבנא. ובאמת שזאת הקושיא גדולה בעיני עד שאמרתי לתרץ קושיא זאת לדעת החולקים על הרי״ף שכתב הר״ן דתירוץ הגמרא כך הוא לעולם דטעמא משום דדייקא ומנסבא וכ״ת הכא לא דייקא דייקא ודייקא דאיירי דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר כלומר הך לאלתר קאי אשעת הטביעה ולא אשעת העלייה כמ״ש התוספות פירוש לאלתר לאחר שהעלום אלא פירוש לאלתר שטבעו וכיון דאמרו דאסקינהו מיד אחר שטבעו אז ודאי האשה דייקא דאמרה כיון דמיד אחר שטבעו עלה אפשר שהוא חי אבל כשהעד אומר שאחר ג' ימים עלה או אחר כן כהנהו עובדי דדגלת וכרמי ואידך דאיתא שם בגמרא אז ודאי האשה לא דייקא דאמרה כיון שהיה במים ג' ימים ודאי שמת וא״כ איפשיטא בעיין מההיא דדגלת דודאי טעמא לאו משום דדייקא ומנסבא דהא התם לא דייקא כיון שאמר העד שהיה במים שלשה ימים ואפילו הכי מהימן דהא (אי) הכא אנן דדחינן בגמרא הבעיא הוא משום דאמרינן אסקוה לאלתר שטבעו אבל התם דשהה במים ג' ימים אין לומר כן. זה נראה ליישב דעת החולקים על הרי״ף ז״ל שאמרו שאיפשיטא בעיין: וליישב דעת ה״ה בפירוש השני נראה לומר דמאי דדחה ותסברא ר״ל תינח דתיפשוט בעיין בקברתיו דהב״ע דאמרי אסקינהו וכו' אבל מ״מ בדלא אמר קברתיו עדיין הבעייא עומדת ועבידנא הצדדים באופן אחר ואומר בקברתיו פשיטא דנאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר כי קא מבעיא לן בלא קברתיו מי אמרינן דטעמא דע״א בשעת שלום נאמן משום מילתא דעבידא לאיגלויי ולא יאמר בדדמי או דילמא אע״פ שיאמר בדדמי משום דדייקא ומנסבא כמו שפירש' בפירוש הראשון. נמצא דמתחלה הבעיין שאל בין בקברתיו בין בלא קברתיו והצדדים הם כאשר כתבתי בפירוש הג' וכשאמר ותסברא חזר לו מהבעיא בכל גוונא ועשה הבעיא בלא קברתיו והצדדים כמו בפירוש הא' שכתבתי. ופירוש דברי הרי״ף הוא כך ולא איפשיטא בעייא בהחלט שהבעיא היתה מתחלה בין בקברתיו בין בלא קברתיו אבל מ״מ בקברתיו מיהא איפשיטא מההיא דקאמר ותסברא ומההיא דדגלת ואע״ג דלא היה צריך לאתויי ההיא דדגלת כיון שהביא הך דשני ת״ח אין חשש בזה. והן אמת אלו השני פירושים שפירש ה״ה בדברי הרי״ף ז״ל הם דחוקים. הפירוש הא' מכח הקושיא שהקשה מהר״י בן לב ז״ל וכבר ראית כמה דחקנו בתירוצה, גם הפירוש השני יש להקשות עליו מה שהקשיתי ומה שתירצתי הוא דחוק קצת על כן הרב הגדול הריב״ש בתשובותיו בחר לו דרך ג' לדעת הרי״ף ורואה אני את דבריו מיושבים על לשון הרי״ף ז״ל והוא דבעיין בקברתיו כמ״ש בפירוש השני אבל צדדי הבעיא אינם כמ״ש באותו הפירוש אלא כך הם בלא קברתיו ודאי דהעד יאמר במלחמה בדדמי ואינו נאמן אבל בקברתיו מי אמרינן טעמא דהאמינוהו רבנן ע״א בשעת שלום משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ולא יאמר בדדמי ה״נ לא יאמר בדדמי דכ״כ הוה בשעת שלום בלא קברתיו כמו בעת מלחמה וקברתיו דאע״ג דאמר קברתיו איכא למימר בדדמי קצת והוא דאפשר שקבר אחר ומפני שנראה לו שמת בעלה של זאת נראה לו שזה שקבר בעלה של זאת הוא דומה למה שאמרו למי שראה הטביעה שבקל יאמר שזה שנטבע הוא שעלה כיון שראה הטביעה אם לא יאמר סימנין ה״נ אפשר דלאחר קבר וסבור שזה הוא מפני דמחו ליה בגירא ורומחא וסבור שהוא מת וא״כ איכא למימר דאיכא בדדמי קצת כמו בשעת שלום דאיכא בדדמי שראהו גוסס ואמר דמת, תדע לך דהא באשה סוברים הרי״ף והרמב״ם ז״ל דבשעת שלום אם אמר מת מהני ואי במלחמה אפי' מת וקברתיו לא מהני וטעמא ודאי משום דאמרה בדדמי וקברה אחר וסבורה שקברה לזה ואע״פ שאפשר לומר באשה טעם אחר מ״מ דעת הריב״ש כן הוא ולהכי קא מבעיא לן אי טעמא דע״א משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא יאמר בדדמי ה״נ לא יאמר בדדמי או דילמא דאפילו דיאמר העד בדדמי נאמן משום דדייקא והכא לא דייקא ופשיט ליה מההיא דשני ת״ח דודאי לאו טעמא משום דדייקא דהא התם לא דייקא משום דמים כמלחמה וא״כ ודאי טעמא הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי, ודחי לעולם דהעד כשאמר קברתיו יאמר בדדמי וטעמא דנאמן משום דדייקא ומנסבא ובמלחמה לא דייקא וכ״ת הא מים כמלחמה דמו ואמאי נאמן לזה תירץ דע״כ מתניתין אינה כפשטה דהא מים שאין להם סוף ומים שאין להם סוף אסורה אלא הכא טעמא דקאמרו סימנין דלאו עלייהו קא סמכינן כלומר לאו טעמא משום דסמכינן אעד דהעד אפילו שיאמר קברתיו אפשר שאחר הוא אבל הכא אי אפשר לומר דהוא אחר דהא קאמרו סימנין ואסימנין סמכינן דודאי מהסימנין ניכר שהוא הוא ואינו אחר וא״כ מהכא לא איפשיטא בעיין כלל בקברתיו דשאני הכא דקאמרו סימנין אבל מההיא דדגלת דלא הוזכר סימנין משמע דבלא סימנין נאמן שמעינן מיניה דלאו טעמא משום דדייקא דאי משום דדייקא הא מים כמלחמה דמי והתם לא דייקא, וזהו שכתב הרי״ף זלה״ה דאיפשיטא בעיין מההיא דדגלת והך דמייתי בב' ת״ח לא מייתי ליה לענין פשיטותא אלא לענין דבעינן אסקינהו קמן. וא״ת לפירוש זה תיקשי ליה לפשטן עצמו כיון דאיהו נמי ס״ל דבלא קברתיו אינו נאמן א״כ כיון דהוא ס״ד דלא קאמר אסקינהו אמאי נאמן בשלא אמר קברתיו. ודוחק הוא לומר דמאי דקאמר ת״ש הוא לפשוט הבעיא דבקברתיו נאמן ועוד חדוש יותר דאפילו בלא קברתיו נאמן הפך סברת הבעיין דפשיטא ליה דבלא קברתיו אינו נאמן דהא מ״ש דבהא דבלא קברתיו אינו נאמן כ״ע מודו. ונ״ל לתרץ דהמקשה ס״ד אסקינהו קמן משום דידע דמים שאין להם סוף אשתו אסורה ועוד דבלא קברתיו ודאי דלא נאמן אלא דלא הוה ס״ד דקאמר סימנין והכי קאמר אי אמרת בשלמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי שפיר דכשאמר מתו ואסקינהו קמן נאמן אלא אי אמרת מת וקברתיו במלחמה לא מהני אמאי מהני הכא כשאמר מת ואסקינהו. וא״ת א״כ דכבר הוה ידע המקשה אסקינהו אמאי קאמר ליה המתרץ ותסברא וכו' הא המקשה לא הוה אמר אלא דנאמן באסקינהו. וי״ל דהכי קאמר ליה ע״כ מתני' לא מצית מוקמית לה כפשטה בלא שום אוקמתא דהא את מודית דצריך לאוקמיה באסקינהו משום דמים שאין להם סוף אשתו אסורה. וא״כ כיון דאתית לאוקמי אוקימתא אנא אוקימנא אוקימתא אחריתי ג״כ דקאמרו סימנין כי היכי דלא עבדת פשיטותא. זה נ״ל ליישב דברי הריב״ש. וכבר הייתי יכול ליישב דבריו ע״ד שפירשתי דברי החולקים על הרי״ף אבל דרך זה נ״ל נכון וישר דמתיישב שפיר לשון הגמרא דקאמר דסמכינן אסימנין ולשון הרי״ף דקאמר דאפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו בלא קברתיו משמע דר״ל דאפילו נשאת תצא כדפירש הריב״ש ז״ל ודרכו דרך ישר בעיני שלא כדברי הרב מהר״י בן לב ז״ל בשאלה הב' שכתב שלא צדקו דבריו ותמה עליו דלמה לא פירש דברי הרי״ף דבעיין בכל גוונא וכבר כתבתי שצריך לדחוק הרבה בפירוש זה גם במ״ש הריב״ש דהרמב״ם ז״ל מפרש כפירוש קמא דה״ה דפירוש זה הדין עמו דפירוש ב' דבכל גוונא מיבעיא כבר כתבתי שהוא פירוש דחוק וכן הפירוש שפירש' בהרי״ף אי אפשר לפרשו בדבריו דא״כ ה״ל למימר בלא קברתיו אם נשאת תצא דלא פסק הרמב״ם ז״ל אם נשאת לא תצא אלא בדבר שהוא בעיא כדכתב שם הריב״ש ז״ל אבל אי פשיטא לן דאמר בדדמי ודאי דאם נשאת תצא. איברא דקשה לפירוש הריב״ש מההיא תשובה דהרי״ף שהזכיר מוהר״י בן לב ז״ל וע״כ נוכל לומר דבלא קברתיו פשיטא ליה לבעיין דלא תנשא לכתחלה וניישב הפשט כמו שיישבו הריב״ש ז״ל להסכים דברי הרי״ף עם דברי אותה התשובה: ומכל מ״ש בדברי הריב״ש יצא לי לתירוץ נאה ומתקבל לדברי הרב שהיה בזמנו של הריב״ש שתמה עליו הרב מהר״י בן לב זלה״ה בשאלה ט״ז במה שאמר דהרי״ף ז״ל במים לא בעי קברתיו וס״ל דאסקינהו לא הוי כקברתיו ולסברא זו הסכים הרב בעל תרומת הדשן וכן נראה שהסכים עמו הגהות מיימוני ז״ל שכתב שהרי״ף לא בעי קברתיו במים והריב״ש הקשה ממה שאמרו בגמרא והא מים כמלחמה דמו והרב מוהר״י בן לב ז״ל תמה עוד שם דהרי״ף ז״ל לא יצא לו דין קברתיו אלא מההיא דבעיא במים אסקינהו ובמ״ש אתי שפיר דהם מפרשים דברי הרי״ף כפירוש הריב״ש ז״ל דבקברתיו איבעיא לן דוקא וממה שראו שהקשה בגמרא (דף קט"ו) והא מים כמלחמה דמו וקשיא להו כיון דהמקשה הוא סבור דבמלחמה בלא קברתיו לא מהני א״כ תקשי ליה למקשה עצמו היאך היה מהני שם בלא קברתיו וכמו שהקשיתי לפירוש זה לעיל והוצרכתי לתרץ דהמקשה הוה ידע אסקינהו קמן וכו' כדפריש'. וכן אלו הרבנים סבורים כן דהמקשה היה יודע אסקינהו וסבור דאע״ג דאיכא למימר במים בדדמי קצת ליכא כ״כ בדדמי כמו במלחמה וקשיא ליה דאע״ג דליכא למימר כאן כ״כ בדדמי מ״מ יש לנו להשוות עד אחד במים בלא קברתיו ואמר אסקינהו כע״א במלחמה בקברתיו וכי היכי דהתם בקברתיו את אמרת דלא מהני ה״נ ע״א במים בלא קברתיו ואסקינהו לא ליהמניה. וזהו שאמר והא מים כמלחמה דמו כלומר דאע״ג דלא הוו ממש כמלחמה מ״מ יש להם דמיון קצת ודי לנו להשוות כאן בלא קברתיו ואסקינהו כי התם דקברתיו. ודחי ליה המתרץ דאין הכי נמי אבל ה״ק אסקינהו וסימנין דאסימנין סמכינן אבל לעולם דבמים אסקינהו לחודיה הוי כמו עד אחד במלחמה וקברתיו דלא מהני וה״נ לא מהני והוא דרך נכון וישר. ויש ראיה לזה קצת ממה שלא אמרו בגמרא והא מים כמלחמה הוו אלא דמו אע״ג דבנשים ג״כ אמר כעד אחד דמיין ולא אמר הויין מ״מ אולי נקט כן אגב דאמר לעיל דמו. ומה שתמה הרב מהר״י בן לב י״ל דאין הכי נמי דמאי דיצא לו להרי״ף ז״ל כן הוא משום דכיון דבמים אסקינהו מהני דה״ה הכא במלחמה קברתיו דזה וזה שוים וכיון דע״א במים אסקינהו מהני בלא סימנין א״כ איפשיטא בעיין בקברתיו דהא אמרינן הכא דכ״כ הוי אסקינהו במים כמו קברתיו במלחמה והוכרחו לפרש כן מפני שלא ראו בהרי״ף שהצריך קברתיו במים. זה נ״ל ליישב דעתם. והרא״ש ז״ל בפסקיו הקשה על הרי״ף ז״ל דאמר דתרי סהדי אמרינן בהו דאמרי בדדמי ממה שאמר בגמרא והא מאה נשים כע״א דמיין. נראה ודאי שהוא מפרש כפירוש קמא שפירש ה״ה ז״ל וכדפירשתי ולכך הקשה לו כיון דטעמא דמקשה הוי משום דהעד אומר בדדמי א״כ למה לי שהן כעד אחד אפילו הם שני עדים יאמרו בדדמי. אבל לפירוש בתרא דה״ה דבעיין בכל גוונא אין כאן קושיא דצדדי הבעיא מעיקרא הם כמו שפירש' בפירוש שלישי דלעולם לא יאמר העד בדדמי אלא משום דמשקר וכיון שכן בתרי לא אמרינן דמשקרי דהא אמרינן דכד אמר ותסברא חזר לו מאלו הצדדים ונעתק אל צדדים אחרים שהם צדדי הפירוש הראשון וכיון שכן הדין עמו לומר ומאה נשים כעד אחד דמיין וקל להבין. זה מה שעלה בדעתי החלושה בכל אלו העניינים וכבר הייתי יכול ליישב דברי ה״ה במה שאמר דבעיין בכל גוונא בין בקברתיו בין בלא קברתיו דהצדדים הם או דילמא משום טעמא דדייקא ומינסבא וכו' ואפילו בקברתיו לא מהימן העד כיון דאמר בדדמי ואיתתא לא דייקא וכמו שפירש' בפירוש הריב״ש ופירוש ההלכה כמו שפירש' בדברי הריב״ש וכן פירוש דברי הרי״ף ז״ל כן אלא שנפרש שבקברתיו לבד איפשיטא אבל בלא קברתיו לא איפשיטא ומאי דאיפשיטא בקברתיו הוא מפני שכאן הזכיר סימנין וכאן לא הזכיר סימנין כמו שמפורש בדברי הריב״ש, יעיין המעיין שיתישב הכל יפה אלא שלא בחרתי בו מפני דכיון דהבעיין עשה הבעייא ואמר אי טעמא משום דעבידא לאגלויי הכל נאמן ואי משום דדייקא אפילו בקברתיו אינו נאמן א״כ השתא דאיפשיטא דבקברתיו נאמן מנין לנו לומר דעדין בעייא בלא קברתיו הא זו בעייא שלא הוזכרה בדברי הבעיין דכיון דקברתיו נאמן א״כ לאו טעמא משום דייקא ואיפשיטא בעיין לגמרי אבל לפי מה שפירש דכשאמר ותסברא חזר לו מהבעייא בכל גוונא ועשה הבעייא באופן אחר שפיר אמרינן דלא איפשיטא בעיין בלא קברתיו דזו היא בעיית הבעיין ודוק: עוד נראה מדברי הרא״ש ז״ל בפסקיו דלא אמרינן דאמר העד בדדמי אלא במים שאין להם סוף אבל במים שיש להם סוף לא שלא כדברי הראב״ד. והטעם לדעתו דבמים שאין להם סוף אומר מיד שראהו העד שטבע הולך לו מפני שאינו יכול לראות אם עולה אם לאו ואינו ממתין שם עד שתצא נפשו אבל במים שיש להם סוף שיכול לראות אם עולה עומד ורואה שם אם עולה ואינו אומר עד שרואה אם עולה. זה נ״ל לדעתו ז״ל שאם נאמר דבמים שאין להם סוף אומר העד בדדמי מפני שאומר שלא ראה שעלה ושמא עלה זה אינו בדדמי דהעד אומר אמת במה שאמר אלא דאנן הוא דחיישינן שמא עלה ואינו נקרא בדדמי אלא כשהוא אומר דבר שאינו מפני שנדמה לו שכן הוא, ועם זאת הסברא של הרא״ש ז״ל דבמים שאין להם סוף אומר העד בדדמי יש לתת טעם לרבינו למה פסק באלו הבעיות לא תנשא ואם נשאת לא תצא משום דאיהו ס״ל דאלו הבעיות לא הוי אלא לענין לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאת לא תצא דסמכינן אטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר דהא מים שאין להם סוף דאיכא לומר דהעד אומר בדדמי ואיתתא לא דייקא ואפילו הכי אמרינן אם נשאת לא תצא אלא ודאי דסמכינן אטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי בדיעבד ולהכי בעד אחד דקטטה נמי סמכינן בדיעבד אטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי והשתא אתי שפיר שרבינו הזכיר לקמן האי טעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי דהא הך טעמא הוי עיקר ומהני בדיעבד ואע״ג דאיבעיא לן בגמרא אי טעמא משום דדייקא היינו לענין לכתחלה. ולהכי פסק רבינו בבעיין לחומרא דלכתחלה לא תנשא ובההיא דהחזיקה מלחמה בעולם פסק רבינו ג״כ דלכתחלה לא תנשא ובההיא ודאי צריך לתת טעם למה פסק דבשלמא בהני תרי איכא הך טעמא דכתיבנא אבל בהך קשה ונראה שלזה כשהביא הטור בהני תלת בעיות לדברי הרמב״ם ז״ל דקאמר דלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא לא כתב מחלוקת אביו אלא בהך דהחזיקה וכו' משום דמשמע ליה דאביו לא פליג אאידך תרי כדכתיבנא אבל לרבינו יש לתת טעם דמשמע ליה דההיא נמי לענין לכתחלה אבעייא לן דומיא דאידך דמלחמה וכן בקטטה דהא ודאי בדיעבד מהני ואמרי מה לי לשקר אע״ג דהחזיקה בדדמי דומיא דשכיר דשכרו שלא בעדים דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי שכרך אע״ג דאיכא למימר בדדמי דב״ה טרוד בפועלים וכדהקשו שם התוס' וכיון שכן ודאי דלכתחלה מיהו אבעיא לן דמחמרינן בענין איסורא או לא. זהו הנ״ל לתת טעם לרבינו לאלו הבעיות אבל זה הוא שלא כדברי הרשב״א שמדבריו נראה דבמים שאין להם סוף לא שייך לומר העד בדדמי אלא אנן הוא דחיישינן ולהכי אמרינן דאם נשאת לא תצא ובלא קברתיו דמלחמה אמרינן דתצא כמ״ש למעלה אבל מ״ש כאן הוא לפי המובן מדברי הרא״ש ז״ל עיין שם: עוד כתב ה״ה כאן ואדרבה נראה מתוך דבריו דבב' עדים וכו'. קשה מאין משמע לו כן מדברי רבינו אי משום שאמר כאן רבינו מילתיה בעד אחד משמע דדוקא בעד אחד אינו נאמן אבל בשני עדים נאמן זה אינו כלום דהא קאמר וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה וכו' והתם ודאי לא שני לן בין עד אחד לשני עדים דבמים שאין להם סוף אין החששא דפסול לכתחלה משום דהעד אמר בדדמי אלא משום דאנן חיישינן שמא יצא ממקום אחר הא מחמרינן וכיון שכן מה לי תרי וכמ״ש שם ה״ה וכיון שכן אמאי נקט התם אחד לאשמועינן אפילו בתרי אלא ודאי דאין זה הכרח דלא נקט רבינו עד אחד אלא להודיענו דאפילו הכי אם נשאת לא תצא. וי״ל דהך חלוקה דוכן האשה שהעיד לה עד אחד שכתב רבינו לכאורה נראה דהיא חלוקה מיותרת שכבר אמורה לעיל במה שאמר או שטבע בים הגדול ומת וכו' אלא שנראה שרבינו הודיענו כן דאע״פ שלא אמר כאן כמו שאמר לעיל שמת אלא שאמר לא עלה לחוד מ״מ אם נשאת לא תצא. והשתא אתי שפיר דנקט רבינו ז״ל מילתיה בעד אחד דכיון דהך חלוקה לא איצטריך אלא לומר דאם נשאת לא תצא דלאשמועינן דלכתחלה לא תנשא כבר הודיענו במה שאמר שמי שהעיד שטבע בים הגדול ומת שלכתחילה לא תנשא אלא ודאי כל עיקר של רבינו לא אתא אלא להודיענו דבדיעבד לא תצא וכיון שכן שפיר נקט ע״א דאפילו הכי אם נשאת לא תצא אבל בחלוקה דלעיל שבא להודיענו ג״כ דלכתחלה לא תנשא היה לו להודיענו זה אפילו בשני עדים. אי נמי דמשמע ליה לה״ה ז״ל מדלא ערב רבינו הך חלוקה וכן האשה שהעיד לה ע״א עם החלוקות הנזכרות ולימא ע״א שאמר ראיתיו וכו' או שטבע במים שאין להם סוף ולא עלה וכו' א״כ ודאי מדפלגינהו בתרי בכה״ג יש לומר דתרי דיני הוו דהך בבא קמא אי הוו בשני עדים תנשא לכתחלה דלא אמרינן בדדמי ואי אמרי מת במים שאין להם סוף אמרינן ודאי שראוהו שעלה מת דאי לא לא אמרינן בדדמי אבל בבבא בתרייתא דמעיד שלא עלה אפילו תרי לא מהני דאנן חיישינן דילמא עלה ממקום אחר וכיון שהם מחולקים בהך דינא לכך חלקם בתרי בבי. והרב מהר״י בן לב ז״ל שם בשאלה ט״ז בח״ב כתב דהך חלוקה דוכן שהעיד לה ע״א הודיענו ענין אחר ע״ש ומ״ש אני נ״ל עיקר. עוד כתב ה״ה ומתבאר מדבריו ג״כ שמים שאין להם סוף וכו'. ביאור דבריו דאע״ג דכי אמרינן אם נשאת לא תצא היינו כשמעיד ששהה עד שתצא נפשו וזה לא העיד בפירוש כן כשאמר שטבע בים הגדול ומת אמרינן דהך מת ר״ל ששהה שם עד שתצא נפשו דחזקה על העד שאינו מעיד שמת אם לא שהה שם עד שתצא נפשו דלא חיישינן דאמר בדדמי ולא שהה שם עד שתצא נפשו:

אע"פ שיש להם סימנים בגופו (ובכליו) וכו'. נראה מכאן מדברי ה"ה דפסק רבינו סימנים דרבנן וכ"כ הרב ב"י בסימן י"ז והאריך שם לבאר כן והרי בהל' גזלה ואבדה פסק דסימנין דאורייתא כדכתב שם ה"ה גבי מ"ש שם הסימנין המובהקין דסומכין עליהם דין תורה בכ"מ כתב שם ה"ה דהיא בעיא ולא איפשיטא ופסק דסימנין דאורייתא וזה סותר למה שכתב כאן וכבר הקשיתי קושיא זאת בפ"ג וצ"ע:

ואם שהה ביבשה וכו'. לפי מה שמפרש רבינו דאפילו אחר שעה מעידין עליו אם לא ראו שנתפח, קשה למה תלו הדבר בגמרא (דף ק"כ) כשראוהו בשעתו היה לו לומר והוא שראוהו שלא נתפח דבזה הדבר תלוי דאם לא נתפח ודאי אפילו אחר שעה מעידין עליו ואם נתפח אפילו קודם שעה אין מעידין עליו. וי"ל דאפילו אם נתפח קודם שעה לא מקרי תפוח ואינו משתנה בשביל כך ולזה תלו הדבר בראייה בשעה כלומר שאפילו שנתפח קצת אין זה שנוי. עוד אמרו בגמרא כשתירצו שאני מיא דצמתי הקשו שם והא אמרת מיא מרזו מכה ה"מ היכא דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה מצמת צמתי משמע משם דאם יש בו מכה תשתנה במים וא"כ קשה על רבינו למה לא הזכיר דין זה. וחשבתי לתרץ זה דאולי סובר רבינו דהך הוי דלא כהלכתא מפני שלא תירץ בגמרא שאני מיא דמרזו מכה אלא אליבא דאביי דאמר ל"ק הא ר"ש בן אלעזר הא רבנן אבל אנן דקי"ל כרבא דאוקי מתני' בסכין מלובנת לית לן להך תירוצא ולא אמרו בגמרא חילוק זה אלא מכח קושיא דהא אמרן דמיא מרזו מכה וא"כ אנן דלית לן הך תירוצא אית לן דאפילו דאיכא מכה אינו משתנה. אבל נ"ל עוד דרך אחר ולתרץ למה לא הזכיר רבינו לעיל גבי ראוהו צלוב דהוא דין דמגוייד כמו שתמה עליו ה"ה וכן תמהתי לעיל על ההלכות דלמה לא הזכיר ההיא דרבא אפילו לפי דברי ה"ה. ונ"ל לומר דההלכות ורבינו פוסקים כאביי דמתרץ הא ר"ש בן אלעזר הא רבנן וטעמייהו דכיון דסתמא דגמרא מקשי והא אמרת מיא מרזו מכה והך תירוצא לא נאמר אלא לפי דברי אביי משמע דקי"ל כוותיה בהא ולהכי ההלכות לא כתבו אלא המשנה כפשטה דכיון דפוסקים כאביי לא צריכי לאתויי יותר וכן הביאו הך דה"מ דאיכא מכה אבל ליכא מכה לא. ורבינו ז"ל ג"כ כתב המשנה כפשטה והזכיר דין מגוייד במה שאמר אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים שזהו דין מגוייד כמ"ש הרב בית יוסף ז"ל. וא"ת מ"מ למה לא הזכיר רבינו דין דה"מ דאיכא מכה. ויש לומר דכיון דהזכיר רבינו דמן הארכובה ולמעלה תנשא ודאי דאמרינן דשאני במים בין היכא דאיכא מכה להיכא דליכא מכה דאם לא כן אמאי תנשא כשהוא מגוייד מן הארכובה ולמעלה אלא ודאי משום דמיא מרזו מכה וכיון דמיא מרזו מכה ודאי דשאני לן בין איכא מכה להיכא דליכא מכה ומכל מקום בהא דמכה לפי זה הרבה סתם רבינו הדברים יותר מדאי וצריך עיון והטור הזכיר הך דמכה שם בפירוש עיין שם בסימן י"ז:

ראו אחד עומד מרחוק כו' והרי נשכו נחש כו'. בפ' האשה בתרא (יבמות דף קכ"ב) הזכירו במשנה שני מעשיות. האחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו. והשני מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו ועל הא דקאמר ולא מצאו שם אדם הקשו בגמרא וליחוש דלמא שד הוא דבהך שד הוא דאיכא לאקשויי הך קושיא אבל בההיא דמצא ולא הכירוהו ליכא לאקשויי הך קושיא, וא״כ רבינו היה לו להזכיר דין זה דלא מצאו שם אדם דמשיאין את אשתו הוא רבותא אע״ג דאיכא למיחש שמא שד הוא וכבר תמה ע״ז ה״ה והרב בית יוסף בסימן י״ז תירץ דסבירא ליה כסברת הגאון דאנן לא בקיאינן בבבואה ולכך סתם רבינו לומר דהיכא דלא מצאו שם אדם לא מהני דחיישינן שמא שד הוא וזה סותר למ״ש בהלכות גירושין סימן קמ״א גבי מ״ש רבינו בפ' ב' דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע וכו' והקשו שם בגמרא בפ' התקבל כי הני קושיי וכתב שם הרב בית יוסף ז״ל דרבינו פסק שם כתנא דבי רבי ישמעאל וסובר דלא צריכינן בבואה ולא בבואה דבבואה. ועוד אני תמה למה שפירש שם דברי רבינו דמה שאמר שם הרי אלו יכתבו ויתנו והוא שידעו אותו ע״כ צריך לפרש לפי דבריו דאין פירוש והוא שידעו כמו שפירש שם ההגהה דר״ל שידעו שהוא אדם והיינו דאמרו בגמרא דחזו ליה בבואה אלא שידעו אותו כלומר שיאמר שהוא פלוני בן פלוני וידעו שהוא כן ועל כן קשה דהך חלוקה ודאי הוי רבותא גדולה דס״ד דניחוש לשד וכדהקשו שם בגמרא על הך חלוקה וליחוש שמא שד הוא וכו' וא״כ היכי קאמר שם רבינו אע״פ שהעלוהו ולא הכירוהו מאי אע״פ הוא זה הא כיון שהשמיענו בהלכות ולא מצאו שם אדם דמהני אע״פ דלא חזו שום בבואה כלל ואע״ג דאיכא למיחש דילמא שד הוא כל שכן לשעלוהו ולא הכירוהו ומאי אע״פ הוי זה. גם בדברי ה״ה קשה דאיך קאמר דרבינו לא הזכיר דין זה הא בפ' ג' כתב וכן מי שהיה מושלך בבור וכו' ובמה שאמר רבינו והוא שידעו אותו מאי מפרש ה״ה אי מפרש שידעו אותו שהוא אדם וחזו ליה בבואה הא כבר הזכיר דין זה ואי מפרש כפירוש הבית יוסף הא ג״כ הזכירו ופסק כתנא דבי רבי ישמעאל ואי מפרש והוא שידעו אותו שהוא אדם כפירוש ההגהה אלא שצריך שיעלוהו ולא סמכינן אבבואה דהשתא אנן לא בקיאינן בבבואה כדכתב הרב בית יוסף א״כ הרי הזכירו. ואולי שהוא מפרש והוא שידעו אותו כפירוש הבית יוסף כלומר שידעו שזה פלוני בן פלוני אבל לא הזכיר שם רבינו אם צריך שיעלוהו אם לאו דאפשר שצריך שיעלוהו. ומ״ש אע״פ שהעלוהו ולא הכירוהו ר״ל לא מבעיא כשהעלוהו והכירוהו אלא אפי' לא הכירוהו אבל אם לא העלוהו כלל אלא הלכו ולא מצאו שם אדם לא הזכיר רבינו דמהני. זה נ״ל ליישב דעת ה״ה ז״ל ועדיין צ״ע:

ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני. כך היא גירסתנו ומהר"י קולון נראה דגורס בדברי רבינו שהוא פלוני בן פלוני וממקום פלוני אבל בפירוש גירסתנו יש לומר דבכל אחד מהני דאי אמר פלוני בן פלוני הא במתני' במעשה הצלמון משמע דמהני ואי אמר פלוני ממקום פלוני גם בתוספתא משמע דמהני הביאה לקמן ה"ה דאמר שם עד שמזכיר שמו ושם עירו:

בא אחד ואמר אמרו לי בית דין וכו'. בכאן נפל מחלוקת בין הרא"ש ז"ל ובין הרב מהר"י קולון דהרא"ש ז"ל מפרש דברי רבינו דלא בעי אלא הזכרת שמו ושם אביו לבד וזה שאמר יצחק בן מיכאל ולדידיה אתי שפיר מ"ש רבינו לעיל ואמר שהוא פלוני בן פלוני וכו' וכן מה שאמר לקמן מצאו כתוב בשטר פלוני בן פלוני מת דמשמע דבהא לחודיה מהני אבל הרב מהר"י קולון סובר דפירוש דברי רבינו הם דבעינן שמו ושם אביו ושם עירו ומה שאמר כשתלך למקום פלוני הרי זה נמי שהזכיר שם עירו דכבר אמרו לו בית דין אמור כן כשתלך שם דהוא מאותה העיר וכבר האריך מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו חלק ג' עיין שם. ולדעת הרא"ש שנראה יותר מבואר בדברי רבינו קשה קצת דמאין יצא לו לרבינו דבשמו ושם אביו סגי הא אי אמרו בגמרא (דף קט"ו:) דמהני הוא משום דהזכירו שם עירו ואמר יצחק ריש גלותא וכו' הוה קאזיל מקורטובא לאספמיא ובדקו ולא מצאו שיצא שם אלא זה. והא דהקשה הרא"ש ז"ל בתשובותיו וכי סגרו כל שערי קורטובא והעמידו שומרים על הדרכים וידעו שלא יצא משם אלא זה, קשה לי דהא כי האי גוונא שנינו בתוספתא אבל אם אמרו אחד יצא מעיר פלונית מפשפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו והביאה ה"ה לקמן וכן הזכירו רבינו והא נמי דכוותה היא דמפשפשין בקורטובא אם יצא אחר משם. ואמרתי ליישב דעת רבינו ז"ל דהוציא זה דשמו ושם אביו סגי מההיא עובדא דצלמון דלא הזכירו שם העיר אלא שמו ושם אביו והא ודאי יש לדחות דשם ג"כ הזכירו שם עירו אלא דמתניתין נחית לאשמועינן הך דינא ולכך לא האריך וכמ"ש שם מוהר"י בן לב בתשובה הנזכרת. ותדע לך שכן הוא דאי לא תקשי ליה לאביי מההיא עובדא דצלמון דאמאי השיאו את אשתו ניחוש שמא איכא יוסף בן שמעון אחר לאביי דחייש לתרי יצחק אע"ג דלא הוחזקו והוה להו למבדק בכל המקומות בשכיחי שיירתא לשם אי איכא יוסף בן שמעון אחר אלא מאי אמרת דלאביי אין הכי נמי אלא דמתני' לא נחית להאי דינא הכא נמי נימא הכי. וי"ל דמ"מ כל היכא דמצינן למימר דמתני' דייקא אמרינן וא"כ אמרינן דבדוקא נקטיה פלוני בן פלוני ולכך קאמר רבינו דפלוני בן פלוני סגי ומאי דהזכירו בגמרא דהוה קא אזיל מקורטובא לאספמיא לאו דוקא אלא הודיענו כל הענין כאשר הוא. כתב ה"ה ז"ל כאן ואני אומר שאף דהוחזקו אם ידוע וכו' וכן מוכרח בגמרא, מה שהוצרך ה"ה לומר שזה מוכרח בגמרא משום דלא נימא כי בהוחזקו דאיכא תרי הכי נמי אפשר דאיכא אחר אע"ג דאנן לא ידענו ליה לכך אמר דכשידענו שהאחר קיים סגי:

יצא עכו"ם וישראל מעמנו וכו'. הרב בית יוסף כתב תשובה שכתב שם בסימן י"ז על דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל והרי זה שאמרו דבעינן קברתיו בעד אחד וגבי עכו"ם המסיח לפי תומו וכו', הוא ז"ל הבין במה שאמר שם בע"א המעיד מת ביבשה ועל כן תמה דלא אמר כן הרמב"ם אלא גבי עכו"ם המסיח לפי תומו אבל בעד אחד ביבשה דאומר מת לא בעינן קברתיו וכתב שאולי לא אמר כן הרשב"א אלא על הרז"ה. ואני אומר חלילה לו להרז"ה שיאמר דבעד אחד שיאמר מת ביבשה בעינן קברתיו דהא לא הצריכו קברתיו בגמרא גבי עד אלא גבי רעבון אבל בעלמא לא ולדברי הרשב"א ז"ל בכאן בע"א במלחמה או עכו"ם מסל"ת במלחמה קברתיו להרי"ף ולהרמב"ם וכתב שראוי לחוש להרי"ף ולהרמב"ם אבל בעכו"ם מסל"ת מת ביבשה זה הדעת הוא להרמב"ם לבדו ומעולם לא כתבו הריב"ש והרשב"א והר"ן שראוי לחוש להרי"ף והרמב"ם בזה דהרי"ף לא אמר כן אלא הרמב"ם לבדו ואין לחוש לו וכן מבואר בתשובת מהר"י בן לב חלק ב' שאלה י"ג כתב שם תשובת הרשב"א זו בענין עד אחד במלחמה במים וכן דברי הריב"ש ובשאלה י"ב כתב דבענין עכו"ם מסל"ת דבעינן קברתיו אין לחוש להרמב"ם דדעת יחידי הוא. כתב ה"ה לתת טעם לדברי רבינו והטעם שבלא הזכרת השם די משא"כ בשאר המקומות וכו'. אין להקשות א"כ ישראל שאמר שיצא אחד מעמנו ולא הזכיר שם שכתב מחפשין הא ניחא שם כיון שלא הצריכו שם דתבעי קברתיו. וי"ל דמ"מ ישראל שאני ולא אמרו כן אלא בעכו"ם מסל"ת דגרע טפי והוא פשוט:

מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני וכו'. כתב הרב המגיד וכן מוכיח בהלכות בפרק מי שאחזו ע"כ. וטעמו שהביא שם הא דאמר בגמרא בודקין אותו בעדויות ואמרו שם בעדות אשה אקילו בה. וא"ת למה כתב על זה שמוכיח כן בהלכות הא גמרא ערוכה היא בפרק מי שאחזו וכן יש לתמוה על בעל הטורים שכתב שדעת הרא"ש לפסוק לחומרא דלא תנשא דהא בגמרא אמרו דבדעת אשה נאמן מי שנשתתק. וי"ל דשאני מי שנשתתק דהשתא מעיד על זה ואפילו שמעיד בכתב אקילו ביה רבנן אבל כשמצאו כתוב בשטר איש פלוני מת לא ידענו שזה שכתבו כאן בתורת עדות כתבו ואפשר שמשטה הוא כיון שלא ידענו שאמרו בתורת עדות. וא"ת אם כן איך כתב הרב המגיד שכן מוכיח בהלכות בפ' מי שאחזו מדהביא הך הא שאני ושאני כדפרישית. וי"ל דע"כ ההלכות לא סבירא להו האי חילוק דא"כ כשהביא הך ירושלמי אמאי לא פסק הלכה כמאן אלא ודאי שסמך על מ"ש במי שאחזו וס"ל דאין חילוק:

ואין בודקין עדי אשה וכו'. קשה דהא הבאתי למעלה מחלוקת זה ובגמרא (דף קכ"ב:) אמרו שם דטעמא משום דכיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא ולמה לא כתב רבינו טעם זה אלא שכתב שהטעם משום עיגונא דאקילו רבנן. ועוד קשה שכתב אחר כך אל יקשה בעיניך מפי עד ומפי כתב ובלי דרישה וחקירה, ותירץ שמשום שהוא דבר עשוי להגלות לפיכך הקילו חכמים ואמרו שנאמן עד אחד ובלי דרישה וחקירה משמע דהיכא דליכא טעמא דעבידא לאיגלויי צריך דרישה וחקירה ומהטעם האמור בגמרא משמע דבכל דיני גיטין וקדושין לא בעי דרישה וחקירה וכמו שכתב הנמוקי יוסף מפני שכיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא. ולא מצאתי תירוץ לזאת הקושיא אם לא שנאמר דסבירא ליה לרבינו דהך דאמרו בגמרא כדיני ממונות דמיא לאו עיקר הטעם הוא דהא כתובה ליכא טעמא דתנעול דלת דהא בפ' הנזקין אמרו דכתובת אשה בזיבורית ולא בבינונית משום דיותר משהאיש רוצה לישא וכו' וליכא טעמא דנעילת דלת וא"כ כיון דהכא ליתא טעמא דנעילת דלת בדין הוא דצריך דרישה וחקירה אלא שבגמרא אמרו דאין צריך דרישה וחקירה משום דכדיני ממונות דמיא הוא משום דאקילו רבנן משום דהוי עיגונא דאיתתא והיא מילתא דעבידא לאיגלויי ומפני כן בכל מקום דליכא טעמא דעבידא לאיגלויי בעינן דרישה וחקירה זה נ"ל ועדיין צ"ע:

אל יקשה בעיניך וכו'. בריש האשה רבה שאלו בגמרא (דף פ"ז:) אלמא עד אחד נאמן מדאורייתא מנ"ל ואמר במסקנא (דף פ"ח) אר"ז מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה לא ליחמיר ולא ליקיל משום עיגונא (דאיתתא) הקילו בה רבנן וכתבו שם התוספות (בד"ה מתוך) נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין. וקשה בדברי רבינו דמריש לישניה ומסיפיה משמע דהסכים לדברי ר"י שכן כתב בריש לישניה אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים וכו' ובסופיה אמר ג"כ לפיכך הקילו חכמים וכו' ובאמצע לישניה משמע איפכא דהוי מן התורה שכן כתב שלא הקפידה תורה וכו' וכן חזר ואמר לא הקפידה תורה עליו. ונ"ל ליישב לשונו דודאי מדרבנן הוא נאמן אלא שהקשה הקושיא שהקשו התוס' ואל יקשה בעיניך איך עקרו חכמים דבר מן התורה ותירץ שלא הקפידה תורה וכו' כלומר לא הקפידה תורה שלא נעקור ממנה אלא בדבר שאינו עשוי להגלות אבל בדבר עשוי להגלות אע"פ שמן התורה צריך שני עדים מ"מ כשנעקור הדבר לא הקפידה התורה על עקירתו כיון שהוא הגון להאמין וכמו שכתבו התוס'. זה נ"ל ליישב דעת רבינו והאל יתברך יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות: סליקו להו הלכות גירושין בס"ד