כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר וכו'. קשה דהיל"ל דהיינו דוקא מיא דאברא ולא אבר כדאמרינן בגמרא (דף י"ט) והרב ב"י ז"ל סי' קכ"ד כתב דרבינו סובר דרב פליג עליה דשמואל בפירוש הברייתא ואפילו נאמר כן לדעת הרי"ף לדעת רבינו קשה לאומרו משום דפסק כמאן דאמר ברוק וטעמא דסבירא ליה דלא פליגי כל הני אהדדי וכדכתב הרב בית יוסף עצמו בסימן ק"ל ובשלמא להרי"ף שלא הביא אלא דברי רב לבד אפשר לומר כן. וי"ל שרבינו מפרש הפך מפירוש הרא"ש ושאר המפרשים דאברא עדיף ממיא דאברא ומאי דאמר שמואל דרושמין באבר היינו מיא דאברא כלומר ששרו בו האבר ואינן רושמין כל כך ולכך סתם כאן וכתב באבר כשר דמשמעות אבר הוי אבר ממש. והרב המגיד כתב דמדתני כתבו משמע ליה לרבינו דהוי בדיעבד וא"ת גבי איסור הנאה דאמר שם כתבו על איסור הנאה כשר למה כתב רבינו דלכתחלה כותבין באיסור הנאה היה לו לומר דלכתחלה אין כותבין אלא בדיעבד. ויש לומר מהתם משמע דהוי אפילו לכתחילה משום דהא טעמא פירוש בגמרא דנתינה לא משמע אלא נתינת גט ומהך טעמא אפילו לכתחילה הוי. אי נמי הך הכרח שכתב כאן הרב המגיד דמדאמר כתבו משמע דלכתחילה לא יכתוב הוא מוסמך עם הכרח אחר האמור בלשון האחר דבגמרא לא אמרו לאתויי הא משמע דהכא הוי בדיעבד דוקא ולכך לא אמרינן דמתניתין הביא הא:

כבר נהגו כל עם ישראל לכתוב הגט לשון ארמי וכו'. כבר כתבתי למעלה דה"ה סובר בדברי רבינו דהוא פסק כר' יהודה ובפירוש המשנה הסכים רבינו לזה שכתב שם ר' יהודה אומר אף על פי שגוף הגט הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתב בו ודין דיהוי ליכי מינאי והלכה כר' יהודה ע"כ. משמע דס"ל דר' יהודה צריך מדרבנן קאמר דקאמר אע"פ שגופו של גט משמע דר"ל אע"ג דמן התורה גופו של גט הוא כך מ"מ מדרבנן צ"ל כן והלכה כר' יהודה ויש הוכחה לפירוש זה של רבינו מדהזכיר ר' יהודה ספר תירוכין וכו' וכל זה הלשון מדרבנן הוא ועל פי' זה פסק כר' יהודה ויסכימו דברי ה"ה ולא יחלוק רבינו עם מ"ש למעלה וגופו של גט וכו':

כשיכתוב הגט בלשון הזה ובנוסח זה כו'. כתב ה"ה ואף מדברי רבינו נראה כן שכל שמשמען ווי"ן לא ידעתי מאין הוציאו זה דהרי רבינו הזכיר אריכת ווי"ן כדאמרו בגמרא משמע שיאריך דוקא:

ולא יכתוב לימהך ביו"ד כו'. הרב ב"י ז"ל כתב דטעות נפל כאן. ואפשר ליישב הגי' דרבינו מפרש דמה שאמר בגמרא דמשמע לי מהך פירוש לי שחוק דנחליף הה"א לח' ונאמר שהוא שחוק כדרך אותיות אחה"ע שמתחלפות וזה הפירוש היינו מפני שא"א לפרש פירוש אחר כיון שהם שתי תיבות ולהכי רבינו לא הזכיר דלא יכתוב למחך בחי"ת דכל שכן דהוא משמע שחוק ובגמרא לא הזכירו כן לפ' לשון לי מהך דפירושו חוכא ולכך הזכירו בגמרא ולא לכתוב למחך מלשון כי חוכא, אבל רבינו שהזכיר דמשמע לי שחוק א"צ עוד: ואח"כ כתב דאפילו אמר לסופר לכתוב סתם כיון דאתי בעל ומערער סגי לפיסולא. ונ"ל לתרץ דמ"ש תחלה דבעינן תרתי היינו כדי שאם נשאת תצא אבל בחדא לא תנשא אבל אם נשאת לא תצא וזהו שכתב לבסוף דבחדא לא תנשא לכתחלה כלומר ואם נשאת לא תצא וכן מבואר לקמן בדברי רבינו נסים דבתרתי אם נשאת תצא שכתב היכא שכתב הגט הבעל עצמו וניסת וערער הבעל תצא משמע דתרתי בעינן ובדברי רבינו האיי שהביא ה"ה לסיוע לא הוזכר אלא אחד דאיכא חדא לא תנשא לכתחלה ובדברי רבינו נסים הוזכר דהיכא דאיכא תרתי אם נשאת תצא באופן שעם דברי רב האיי והר"ן הביא ראיה לכל מה שאמרו רבוותא. עוד כתב ה"ה ז"ל ואם עדים מצויים כו' כלומר ולא יועיל אח"כ ערעור דבעל כיון שט"ס היה כדכתב הר"ן בלשון שהזכיר ה"ה:

בד"א כשהיה הגט וכו'. לשון הירושלמי שהביא ה"ה ולאו כמקורע הוא. פי' הוא דע"כ הגט אינו כתוב בעלה זית אחד אלא בעלי זיתים הרבה דבעלה זית אחד אינו יכול לכתוב כל לשון הגט וא"כ הוי כמקורע ואמאי כשר ותירצו דאפילו אינו כותב אלא אני פלוני מגרש וכו' כשר מדאורייתא ולזה אמר דעל עלה של זית כשר כלומר הוי גט כשר מדאורייתא:

חמשה שכתבו גט אחד לה' נשותיהן וכו' ה"ז גט כשר וינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה. כתב ה"ה מן הסוגיא נראה שהן שוין וקשה דמהיכא משמע ליה כן מן הסוגיא דהא בגמרא (דף פ"ז) אם דמו לא דמו אלא זמן אחד לכולן לההיא דשאלת שלום אבל כשכתב זמנים לכל אחד ואחד אינה מגורשת כלל. ויש לומר דמעיקרא אסיק אדעתיה בגמרא דפירוש וזמן אחד לכולן ר"ל שאע"פ שכתב גט מפני עצמו לכל אחד ואחד כיון שהם ביום אחד סגי זמן לכל אחד ואחד משמע ליה דהוי זמנים חלוקים דעל כן הקשו שם דהוי כדכתב ביום ונחתם וכו' ואם כן חזר דין זמן לכולן לפי סברת המקשה כמו זמן לכל אחד ואחד לפי האמת וכיון דלפי סברת המקשה מדמי ליה לההיא דשאלת שלום משמע דהוי דומיא דהתם והוי ספק מגורשת וכי תימא הכי פריך כיון דהתם בשאלת שלום בגט הוי ספק הכא אמרינן כיון דהוי גט אכל אחד ואחד אע"פ שהזמן אחד ואינו גט כלל זה אינו דהא בגמרא לא קאמר אלא ליחוש דילמא כי חתמו סהדי אבתרא וכו' ולשון ליחוש משמע ספק וכי תימא א"כ אמאי מייתי ה"ה ראיה מההיא דמדמה הגמרא הך לההיא דשאלת שלום ובההיא דשאלת שלום קאמר חיישינן הוה ליה לאיתויי ראיה מדקאמרה הגמרא ליחוש דילמא כי חתמו וכו' דלשון חששא משמע ספק. ויש לומר דזה אינו ראיה כ"כ דדילמא מאן דקאמר ניחוש ר"ל לכל הפחות ניחוש מיהא ולהגדיל הקושיא אמר כן אבל לפי האמת אינו גט כלל אבל השתא דדמה לההיא דעדים החתומים ושם אמרו חיישינן דמשמע דהוי ספק הכי נמי הוי ספק במגילה אחת זה בצד זה אם יש שם שני עדים נקראים בסוף גט זה ושני עדים בסוף גט זה הרי זה כשר וכל שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת וכו':

כתב שני גיטין בשני דפין וכו'. שם בפ' המגרש (גיטין דף פ"ז) שני גיטין שכתבן זה בצד זה וכו' והקשו בגמרא וליתכשר האי בראובן והאי בבן יעקב דתנן בן איש פלוני וכו' ותירצו דכתב ראובן בן אקמא וכו'. עוד הקשו וליתכשר האי בראובן בן וליתכשר האי ביעקב עד דהא תנן איש פלוני עד כשר וכו' ותירצו דלא כתב עד וכו' והיוצא מן הסוגיא זו דבין שכתוב יעקב עד לבד או בן יעקב עד לבד סגי ולפי זה הוקשה לנו למעלה למה לא הזכיר רבינו לעיל כלל מכל זה אלא אמר סתם שיחתום פלוני בן פלוני עד דבלאו הכי לא סגי. ועוד נמשך לנו קושיא אחרת כאן על מ״ש רבינו היו שם ב' עדים ובלבד וכו' אם יצא מתחת יד זה וכו' ואמאי לא פירש דהיינו דוקא כשכתב בקמא ראובן בן אבל לקמא ראובן ובשני בן פלוני עד תרוייהו כשרים, ועוד דהיה לו לפרש דאפילו כדכתב ראובן בן פלוני לקמא אי כתב בבתרא יעקב עד סגי ותרוייהו כשרים אלא צריך דלא ליכתוב עד אבתרא כדאמרו שם בגמרא. ונ״ל לתרץ לכל זה לדעת רבינו דהוא סובר דכל סוגיא זו לא נאמרה אלא קודם התקנה שהתקינו שיהו העדים מפרשים שמותיהם בגט כדאמרו בהשולח בברייתא ובגמרא הקשו לדין המשנה קודם התקנה השנויה בברייתא והוא דאפילו לא חתם אלא בן פלוני עד או פלוני כשר דהוא מפרש העדים מפרשים שמותיהם כפירוש הטור וכמו שכתבתי למעלה דמעיקרא היה חותם אני ראובן חתמתי עד אחר כך התקינו שיהיו חותמים אני ראובן בן יעקב חתמתי עד ולכך ודאי לדין השנוי בברייתא אין כאן שום קושיא דודאי לא מתכשר אלא בראובן בן יעקב עד דוקא ולא הקשו בגמרא אלא בדין המשנה שהוא קודם התקנה שהקשו גם כן ממשנה בבן פלוני עד שהוא קודם התקנה ולכך סתם רבינו ולא פירש אלא כתב למעלה צריך שיכתוב פלוני בן פלוני עד וכאן אינו כשר אלא הראשון לבד אע״פ שלא כתוב שם אלא ראובן לבד ובשני בן יעקב עד בבן יעקב עד לא מתכשר וכי תימא א״כ ראובן קמא אמאי מתכשר וי״ל דודאי בן יעקב עד אראובן קמא קאי ואע״ג דאינו כתוב שם כיון דעיקר השם כתוב שם סגי דומה למ״ש התוספות בפרק המגרש דאע״ג (דכתבו) [דלא כתבו] ראובן עד מ״מ מתכשר ראובן קמא משום עד בתרא דקאי נמי אקמא. זה נ״ל לדעת רבינו. אבל הטור בסימן ק״ל סבירא ליה שסוגיא זו נאמרה אפילו אחר התקנה ששם כתב דדינים אלו כתב יוסף עד או בן יעקב עד וכו' ומיהו אם היו שני גיטין בשני דפין זה בצד זה וחתם הראשון יוסף לבד וחתם השני בן יעקב תחת השני כשר שעד שכתב בשני הוא חוזר גם כן על הראשון וכו' ואע״ג שלא כתב שאפילו אם כתב בראשון ראובן בן ובשני יעקב עד לבד דשניהם כשרים י״ל דזה אינו אלא לפי מה שהיו נוהגים לחתום היונים שהיו חותמים ראובן בן ר״ל בנו של ראובן כדכתב רש״י אבל עתה נשתקע יוני מן העולם לא כתבם ולא לשונם וא״כ השתא אין לומר שחתמו בלשון יוני ולכך פסול, זה נ״ל לדעת הטור ז״ל ומה מאד תמהתי על הרב בית יוסף שם בסימן ק״ל גבי דין כתב שני גיטין בשני דפין וכו' דתמה על הטור דלמה לא ביאר דהא דלא מכשרינן אלא חד מינייהו דוקא כדכתב ראובן בן אאחד ויעקב אאידך אבל אי כתב ראובן אאחד ובן יעקב אאידך שניהם כשרים. ולא ידעתי מקום לתמיהא זו דהרי כתב הדבר רבינו בפירוש כאן אע״פ שלא כתבו שם מה בכך:

כתב שני גיטין בב' דפין וכו'. כתב ה"ה שלא הוצרך רבינו להזכיר כאן שבעדי מסירה כולן כשרים לפי שהוא נכלל במה שיתבאר בסמוך. ולא ידעתי היכן לא הזכירו דהא בכל אלו הדינים ראיתי שהזכיר רבינו שאם נמסר בעדי מסירה כשר וגם בדין זה של כתב שני גיטין בשני דפין זה בצד זה וכו' ראיתי שכתב בסוף שהעדים שחתמו בראש הדף של גט או מצדו או מאחריו אינו גט ואם נמסר לה בעדים כשר. וכי תימא שה"ה גרסתו בדברי רבינו העדים שחתמו וכו' והוא חלוקה אחרת וכ"נ מהלשון האחר שתפס העדים שחתמו וכו' ולכך תמה כאן שהיה לו לומר שאם נמסר מגורשת, דבר זה אין לו שחר דאם כן למה כתב שהרי כלל במה שיתבאר בסמוך הרי בפירוש כתבו בסמוך דהא דין זה דהעדים חתומים בראש הדף הוא ואחר כך כתב שהעדים שחתמו בראש הדף שאם נמסר בעדים כשר וא"כ אין לומר בזה לשון נכלל כיון דכבר כתבו בפירוש. ואולי שום גירסא אחרת היה לו לה"ה בדברי רבינו שלא היה מזכיר עדי מסירה בכולן וצ"ע: