ואם לא נתקיים וכו'. קשה לי לדעת רבינו כיון דלדעתו היכא דהבעל מערער מן התורה אינו גט א"כ מה תירצו בגמרא בריש פ"ק (דף ב':) על הא דהקשו ליבעי תרי מדאורייתא לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך קיום ומשום עיגונא דאיתתא אקילו בה רבנן הא כיון דהא דאצרכו רבנן למימר בפני נכתב ובפני נחתם הוא כי היכי דלא ליתי בעל ולערער א"כ כשיבא בעל ויערער למה אין ערעורו ערעור ואנו סומכין על דברי עד אחד שאמר בפני נכתב ובפני נחתם הא כיון דמן התורה אינו גט כשמערער והעד אחד שאמר בפני נכתב אינו נאמן מן התורה אמאי האמינוהו רבנן בדבר שהוא מן התורה וכ"ת טעמא משום מה שתירץ אח"כ כיון דאמר מר וכו' נותנו בפני שנים מידק דייק ולכך האמינוהו, הא ליתא דלא אמרו כן בגמרא אלא אחר שאמר דמדאורייתא לא בעי קיום ומשום שהקשו האי קולא הוא הצריכו לומר כן אבל אי מדאורייתא בעי קיום לא הוה סגי טעמא דמידק דייק דהאי טעמא לא מהני בדבר שהוא מן התורה תדע לך דלא קאמר בגמרא אלא ועוד מאי קס"ד דמתרץ דתירץ מדאורייתא לא בעי קיום ועוד קשה קושיא זו במה שאמר בפרק המביא בפלוגתא דשליח בפני כמה נותנו לה דפליגי דמ"ד בפני שנים ס"ל שליח נעשה עד ומ"ד בפני שלשה ס"ל אין שליח נעשה עד והקשו והא קי"ל בדרבנן שליח נעשה עד ותירצו דכ"ע בדרבנן שליח נעשה עד, וקשה דלדעת רבינו הא דאצרכו לומר בפני נכתב הוא משום ערעורו של בעל ואם יבא בעל ויערער מן התורה אינו גט ואם כן לא הוי דבר זה דרבנן אלא כדבר דאורייתא דהא הצריכו לומר כן משום ערעורו של בעל וקושיות אלו ג"כ איתנהו לדעת המפרשים דקאמרי ספק מגורשת כשיערער הבעל ומ"מ הא הוי ספק בדבר של תורה ואמאי קאמר בגמרא מדאורייתא לא בעי קיום וכן נמי מאי דקאמר בדרבנן שליח נעשה עד אלא שלדעת רבינו קשה יותר אבל לפי המובן מפשט הסוגיא דאפילו דאתי הבעל ויערער מן התורה הוי גט אלא דרבנן הוא דפסלוהו משום חששא ואתי שפיר הכל אבל לדעת רבינו והמפרשים צ"ע:

אבד הגט ה"ז ספק מגורשת וכו'. כתב ה"ה וכתב הרמב"ן ז"ל וכו'. אין להקשות דא"כ לוקמה בגמרא אידי ואידי בארץ הא דאמר בפני נכתב כו' הא דלא אמר כו' די"ל דגמרא שני אורחא דמילתא ובארץ אין דרך לאומרו ובח"ל דרך לאומרו:

שליח שהביא גט ממקום למקום בח"ל וכו'. מה שהסכים ה"ה דברי רבינו עם דברי ר"ת בקצת כלומר דסובר החילוק דהשתא ניידי אבל דוקא ממקום למקום קשה קצת דא"כ אפילו בא"י נמי השתא אמאי לא בעינן בפני נכתב ובפני נחתם דהא בכל המקומות ניידי בין בא"י בין בחו"ל ועוד דלא היה לו לרבינו לכתוב הדין סתם משום דהשתא בזמן הזה ניידי דאין דרכו של רבינו אלא לכתוב הדין הנהוג בכל הזמנים והיה לו להזכיר חילוק זה בדבריו אי ניידי או לא ניידי: עוד כתב ה"ה ופסק רבינו כחכמים וכו'. קשה דלרבא דקי"ל כוותיה קאמר בגמ' דחכמים מפרשים לת"ק והיכי קאמר פסק דאין כאן מחלוקת. וי"ל דקאמר פסק משום דבגמרא לא קאמר דחכמים מפרשים לת"ק אלא כדי לדחות לימא כתנאי אבל אם המשנה כפשטה משמע דפליגי ולכך קאמר פסק:

ואפילו היו שמות עדיו וכו'. בפרק המביא קמא (גיטין דף י"א) אמרו בעא מיניה ר״ל מר' יוחנן עדים החתומים על הגט ושמותם כשמות עכו״ם מהו א״ל לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו ודוקא לוקוס ולוס דלא שכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו וכו' איתיביה גיטין הבאים ממדינת הים והעדים חתומים עליהם אע״פ ששמותיהם כשמות העכו״ם כשרים מפני שרוב ישראל שבח״ל שמותיהם כשמות העכו״ם התם כדקתני טעמא וכו' איכא דאמר כי מתניתא בעא מיניה ופשט ליה ממתניתא ע״כ. ופירש״י כי מתניתא בעא מיניה גיטין הבאין ממדה״י ושמותיהן כשמות עכו״ם וכו' ע״כ. והשתא קשה לדעת רבינו דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא היכי דבאין מא״י הם פסולים דלישנא קמא בפירוש אמרו אין בידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו וכל השאר הם פסולים מפני דדוקא בחו״ל הוא כשר משום שרוב ישראל שבחו״ל שמותיהם כשמות העכו״ם אבל בא״י לא. וללישנא בתרא לא בעא מיניה אלא כי מתניתא גיטין הבאין ממדינת הים דוקא אבל שבא״י ודאי פסולים שאין שמותיהם כשמות עכו״ם וא״כ רבינו דאיירי אפילו בגיטין הבאין מא״י שכ״כ בתחלת דבריו שליח שהביא גט ממקום למקום בחו״ל או מא״י לחו״ל או מחו״ל לא״י אח״כ כתב ואפילו היו שמותיהן כשמות עכו״ם וכו' משמע דאכולהו קאי לא אתי לא כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא. וי״ל דהתוס' פי' דקס״ד דמקשה כלישנא קמא דהא דקתני שרוב ישראל שבח״ל שמותיהן כשמות עכו״ם לא להכשיר במדה״י קא אתי אלא נותן טעם לדבר דרגילות הוא דמסקי ישראל בשמות עכו״ם וסובר רבינו דמאי דקאמר בגמ' בלישנא בתרא איכא דאמרי כי מתניתא בעא מיניה לאו כדפירש״י ז״ל דבעא בגיטין הבאין ממדה״י דוקא אלא ה״ק אפילו דבעא מיניה בגיטין באין מא״י ה״ל כי מתניתא דמאי דנקט במתניתא שרוב ישראל שבח״ל לאו דוקא ח״ל אלא טעמא יהיב למילתיה משום דרגילות הוא כמו דהוה ס״ד דהמקשה ללישנא קמא ופסק רבינו כלישנא בתרא והשתא ניחא נמי דפסק רבינו כת״ק דמתני' דפסיל עדים החתומים על הגט אפילו שמות מובהקים דללישנא קמא דר' יוחנן הוא פסיק כר' אליעזר דהא קאמר לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו ולא ה״ל לרבינו למיפסק דלא כר' יוחנן אלא משום דללישנא בתרא לא א״ר יוחנן אלא כשרין כי מתניתא ורבינו פסק כלישנא בתרא כדכתבינן לכך פסק בההיא דעדי עכו״ם כת״ק:

שיטה אחת בפניו וכו'. מדלא פירש רבינו מה היא השיטה נראה שפירש כפי' התוס' שהוא בכל שיטה אע"פ שאין נראה כן מדברי ה"ה ז"ל שהביא פי' רש"י על רבינו ז"ל:

נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו'. משמע מדברי רבינו דאלם שכותב בפני נכתב ובפני נחתם פסול וטעמא ביאר הרב מוהר״י קארו ז״ל. וקשה דא״כ אמאי לא תני במתניתין ס״פ המביא תניין (גיטין דף כ"ג) אלם כיון דבמתני' ג״כ בחו״ל קא מיירי דהא סומא לא איירי אלא דוקא בחוץ לארץ לימא אלם ג״כ דבחוץ לארץ אינו מביא משום דאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' בשלמא אי אית ליה תקנתא בכתב ידו ניחא דהא יכול להביא ויכתוב בכתב ידו בפני נכתב וכו' אבל אי לית ליה תקנתא קשיא וכ״ת תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר ועוד דחוץ קתני ועוד בגמרא דייק אמאי תני נכרי ולא תני עבד וכו' וצ״ע:

כל העושה שליח כו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב"א דשליח קבלה אינו עושה שליח תחתיו וכו' (עיין במגיד משנה) וא"ת לדעת רבינו דגריס בריש פרק השולח (גיטין דף ל"ב:) גופיה מי בטלה ויצא לו מכאן מה שכתב בפרק ששי דאם ביטל הגט מלהיות גט בפירוש דהגט בטל א"כ צ"ל לדעתו דגט הולכה לא הוי מעשה אלא מילי ומשום הכי דבור מבטל דבור וכמו שכתבו שם התוספות בריש פרק השולח דאי תני מעשה לא אתי דבור ומבטל מעשה אלא ודאי דהוי דבור כמו שתירץ ריש לקיש בגמרא אם כן לדעתו קשה דאמאי שליח הולכה ממנה אחר תחתיו הא הוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח. וי"ל דנהי דהוי דבור דכל כמה דלא הגיע ליד האשה לא הוי מעשה כמו שאמרו בגמרא אבל מ"מ לא הוי דבור גמור לומר דהוי מילי ולא מימסרן:

במה דברים אמורים בשהתנה כו' ועוד שהעדים חתומים על הגט הרי הן וכו'. [ק"ל] דא"כ משום דעדים החתומים וכו' וכי היכי דשליח נאמן ה"נ האשה א"כ ליהוי כשליח ודוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ אמאי אינה צריכה. וי"ל דמכל מקום שאני הכא דאין אשה מקלקלת על עצמה וכ"ת אם כן מאי לשון ועוד דמשמע טעמא אחרינא הא כולא חדא מילתא היא י"ל דטעמא קמא קאמר דהוי חששא מעליא הך דמזוייף הכא לא חיישינן משום דאין אשה מקלקלת והשתא קאמר דאפילו תאמר דטעמא משום דאין אשה מקלקלא לא סגי מכל מקום כיון דהך חששא לא הוי אלא דרבנן סגי הך טעמא דאין אשה מקלקלא. ועל מה שכתב הרב המגיד ז"ל בשם הרשב"א בכל האוקימתות צריכה לומר בפני נכתב ונחתם וכו' וקשה דלמה הוצרך הרב המגיד ז"ל לכתוב כן בשם הרשב"א הא ודאי הוא מוכרח כן כיון דהוא בא ליישב מתניתין דאמרה ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב כו' ודאי דצריך שנאמר שבכל האוקימתות צ"ל כן דאם לא כן איך תירץ מה שהקשה:

במה דברים אמורים בשהתנה עליה הבעל תנאי וכו'. על מ"ש הראב"ד על רבינו דיתקיים בחותמיו קשה עליו סוגיא דשמעתא (דף כ"ו) דאמר אשה מכי מטא לידה גיטא מגרשא. גם מה שהקשה הרב המגיד לדעתו היאך תהיה נאמנת לומר בפני נכתב ובפני נחתם קשה דלדעת רבינו למה היא צריכה לומר כן אם היא נאמנת בלא שתאמר בפני נכתב יש לנו להאמינה משום דהאשה אינה מקלקלת על עצמה וכיון שהיא מביאה את גיטה אין יכול הבעל לערער ואם היא אינה נאמנת אפילו שתאמר בפני נכתב כשעשאה שליח לא תהיה נאמנת דהיא נוגעת בדבר וכמו שהקשה הרב המגיד לדעת הראב"ד. אלא שיש לומר לדעת רבינו דנהי דלא היתה צריכה לומר בפני נכתב וכו' אלא משום דכל שליח צריך לומר כן והיא גם כן שליח לא פלוג רבנן בשליחות וכמו שאמרו בפירקא קמא שלא תחלוק בשליחות ולדעת הראב"ד הוי איפכא דלא היה לנו להאמינה כשהיא תאמר בפני נכתב משום דהיא נוגעת בדבר אלא משום דבכל שליח האמינוהו רבנן משום עיגונא ג"כ האמינוה כשהיא שליח אבל כשהיא לא היתה שליח ודאי שצריך להתקיים בחותמיו לדעתו מה שאמרו בגמרא אשה מכי מטי גיטא לידה כו' הוי פירוש הפך מדברי רבינו דלמה היא נאמנת כשתאמר בפני נכתב כו' כיון דמכי מטי לידה מגרשא לא הויא שליח וצריך שיתקיים בחותמיו והיא אינה נאמנת דבשלמא אם היתה שליח האמינוה רבנן משום דלא פלוג רבנן אבל כיון דאינה שליח לא היה לנו להאמינה כשתאמר בפני נכתב וכו' ותירצו דהיא הויא שליח נמצא דלדעת הראב"ד ז"ל כשתהיה שליח אף על פי שלא היה ראוי להאמינה משום דהיא אינה נאמנת על עצמה האמינוה רבנן משום דהאמינו לכל שליח והצריכוה לומר בפני נכתב וכו' אבל כשהיא לא תהיה שליח צריך שיתקיים בחותמיו כדי שלא יבא בעל ויערער כי היכי דחיישינן בכל גט דעלמא דילמא אתי בעל ומערער אבל אם לא הוה חיישינן לערעורו של בעל מדינא לא הוה צריך וזהו שכתב בפרק י"ג יתקיים בחותמיו אף על פי שלא קרא עליו ערער. ומה מאד תמהתי על הרב מהר"י ן' לב ז"ל שכתב בחלק ב' מפסקיו בפסק ראשון דהראב"ד אית ליה דאפילו לא אתי בעל ומערער אנן חיישינן לזיופא ולכך צ"ל בפני נכתב וכו' דאין כן דעת הראב"ד כמו שכתבתי אלא טעמא הוא משום דחיישינן לערעורו דבעל דאם לא קאמר כן בארץ ישראל אמאי אינו צריך לומר בפני נכתב וכו' נחוש לזיופא אלא ודאי דלא חיישינן. ומה שכתב הרמב"ן ולא וכו' פירוש דבריו כך הוא דהתם חיישינן לקלקולא דילמא אתי בעל ומערער ה"נ ניחוש דילמא ימצא הדבר שקר דלא מת והבעל קיים וק"ל. וא"ת כיון דבין לדעת רבינו בין לדעת הראב"ד ז"ל לא תחלוק בשליחות א"כ בפירקא קמא כשהקשו והא אשה דלא שכיחא ותנן אין אשה עצמה מביאה גיטה וכו' ותירצו שלא תחלוק בשליחות מאי ס"ד דמקשה הא איהו נמי אית ליה שלא תחלוק בשליחות. וי"ל דמאי דקשיא ליה הוא משום דהוא תירץ דיש לחלק באמר פקח ונתחרש מילתא דלא שכיחא א"כ משמע דלית ליה לא תחלוק בשליחות לכך הקשה לו ותירץ שלא תחלוק בשליחות כלומר בשליחות דיכול כדכתבו שם התוספות. עוד כתב הרב המגיד ועוד שהרי האשה שאמרה גירשתני וכו' קשה דשאני התם דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וה"נ אמרי' בממון דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ואם כן שוים הם איסור וממון:

שאם נחוש לדברים אלו וכו'. קשה מה ראיה מייתי מבעל לאשה ושליח דשאני בעל דאמרינן בפרק המביא קמא בעל שהביא גיטו אין צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם וכתבו רבינו לעיל בפרק שני הבעל שהביא בידו גט חתום וכו' ופירשו בגמרא טעמא דהשתא מינקט נקט ליה בידיה וערעורי קא מערער עליה וא"כ מה ראיה מייתי משם הא איכא טעמא לחלק כדאמרו בגמרא. וי"ל דנהי דהבעל אינו מערער מכל מקום אף על גב דאיהו שתיק אנן מי שתקינן ואנן הוה לן למיחש אלא ודאי טעמא דלא חיישינן הוא משום דהעמד הגט על חזקתו וליכא למיחש אלא לערעור דבעל משום לעז וכיון דבעל נקיט ליה בידיה לא יערער ויוציא לעז. והשתא מייתי שפיר רבינו דכיון דבבעל אנן לא חיישינן ודאי דאין ראוי לחוש מן הדין אלא משום לעז. וזו היא ראייתו של רבינו ז"ל דלא הוי חששא גמורה ולכך אין לחוש כאן. והרא"ש ז"ל בהשגות הצריך קיום אפילו בלא ערעור ובערעור הבעל דברי הכל צריך קיום וכי תימא אמאי אינה נאמנת אשה עצמה בשיערער הבעל והיא תאמר שהוא גט כשר דהא אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ואמאי צריך קיום. וי"ל דשאני התם דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל הכא מעיזה דאיכא גט דמסייע לה: (בדפוה"ק נדפס לעיל בסוף פ"ו) כתב הרב המגיד ובירושלמי אמרו על משנה זו הגע עצמך וכו'. נראה דהביאו הרב המגיד להכריח פירוש רבינו ולדחות פירוש שאר המפרשים שפירשו שכשאמר בגמ' אשה מכי מטי גיטא לידה מיגרשא איירי כשנתקיים הגט ולא פריך אלא דאמאי אינה מגורשת משעה שהגיע לידה מדקאמר מביאה משמע עד שיביאנו בבית דין אינה מגורשת וכו' ובלשון הירושלמי הוא דוחק לפרש כן שאמרו הגע עצמך שעשת עשר שנים במדי ונשאת כלומר דנשאת שם במדי אחר שגירשה וישבה עשר שנים גרושה מי אמרת תצא והא מתניתין בגט שאינו מקויים דאף על פי שהם מפרשים הקושיא בנתקיים הגט מכל מקום המשנה אי אפשר לפרשה אלא בלא קיום הגט דאי לא כן למה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כיון דעל מתני' קאמרו הגע עצמך וכו' משמע בדברי רבינו שאין צריך קיום האשה המביאה את גיטה: