כל השיעורים וכו'. ערלה פ"ב (מ"ד) כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו' אסור. ומה שאמר שאוסר במין במינו אפילו באלף אבל בשאינו מינו צריך שיעור לבטלו נתבאר שם במשנה ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו כלומר דמה שאמרו שהם חמורים היינו דוקא במין במינו ובמה שאמרו שהן להקל ולהחמיר במין בשאינו מינו ופירשו במין במינו כיצד שאור של חטין וכו' ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות ובין שאין בו לעלות וכו' אסור מין בשאינו מינו כיצד כגון גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנ"ט בין שיש בהם לעלות בק"א ובין שאין בהם לעלות בק"א אסור אין בהם בנ"ט בין שיש בהם לעלות בק"א ובין שאין בהם לעלות בק"א מותר:

דבר חשוב וכו'. פ״ג דערלה (מ"ו) מי שהיו לו חבילי תלתן וכו' ופסק כר״ע דאמר שבעה דברים דהלכתא כוותיה מחבירו וסבור רבינו דה״ה חתיכה וגיד מדמנאן בפרק גיד הנשה שהבאתיה למעלה בפרק ט״ו וכי תימא האי חתיכה הוי כל שדרכו הא כבר הקשו בגמרא בפרק גיד הנשה (חולין דף ק') ותבטל ברובה הניחא למ״ד כל שדרכו לימנות אלא למ״ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר ותירצו שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים ע״כ. וסובר רבינו דהך טעמא מהני אפילו לר״ע דאמר אינו מקדש אלא ז' דברים בלבד וכן גיד טעמו הוי משום בריה. וא״ת א״כ אמאי פסק רבינו בהלכות פסולי המוקדשין פרק ששי דחתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאות טהורות עולה. כבר תירצו התוספות דכל דבר הראוי להתכבד אם יהיה מתבטל חשיב ולא בטיל אבל בערלה אפילו תתבטל בחטאות טהורות התם אינה ראויה אלא לכהנים ולא חשיבא דכהנים אינם מחזיקים טובה זה לזה. והוקשה להרב ב״י בדברי רבינו בסימן ק״י דלדבריו למה לא מנה ר״ע חתיכה וגיד ולא ידעתי מקום לקושיא זו דהתם לא איירי אלא בדברים דשייכי בערלה ובכלאי הכרם שכן אמרו שם הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם וחתיכה וגיד לא שייכי בערלה ולהכי לא מנינהו. אבל איכא טובא דלא בטילי ולא מנינהו כגון שור הנסקל וכל הני דמתני' ואין להקשות בכלם אמאי לא מנינהו מטעמא דפרישית דלא שייכי בערלה וזה נראה לי דבר פשוט:

וכן גיד הנשה וכו'. מ"ש דהגיד מגביהו והשאר מותר אל יקשה עליך דהגיד שומנו נאסר דכאן איירי רבינו בגיד בלבד בלא שומן ואע"ג דלעיל כתב ירך שנתבשל בגידה דאסורה שכן כתב למעלה דקא צלי כאשר כתבתי לעיל י"ל דהתם ודאי סתמא דמילתא כיון דצלאה לירך כלה בלי נקור כלל ודאי דהשומן של גיד ג"כ יש בה אבל הכא שהוא הגיד לבד איכא למימר דבהוא לבדו בלא שומנו איירי:

נפל רמון וכו'. כל זה בפרק התערובת (זבחים דף ע"ד) וכבר ביארתיו הלכות עכו״ם:

נתפצעו אגוזים אלו וכו'. פ"ג דערלה (מ"ח) במשנה וכתב רבינו שנתפצעו כלן וכן בחתיכת נבלה כל החתיכות כלן דאם לא כן כיון שנשארה אחת יש להחמיר ולומר זו היא של איסור ואין לה בטול ולכך צריך שיתפצעו כלן וידוכו כלן:

וה״ה לחתיכת וכו'. כל אלו שמנה כאן רבינו הם משנה בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע"ד) אלו אסורין ואוסרין בכל שהן. וכתב הר״א ז״ל בהשגות על מה שאמר רבינו פטר חמור באלף חמורים כלם אסורים בהנייה דכיון דאנן קי״ל כר״א וכרשב״ג דיוליך הנאה לים המלח (וכדפסק רבינו בפרק זה) השאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו ע״כ. ובאמת הדין כן הוא שהרי חביות סתומות היא אחד ממה שמנו במתניתין וכתב רבינו לקמן דבהולכת הנאה לים המלח סגי אע״ג דהוי דבר חשוב ואם כן הוא הדין לאינך. ויש לדחוק מה שאמר רבינו כולן אסורין בהנאה ר״ל כל זמן שלא הוליך הנאה לים המלח ומכל מקום צ״ע:

שאור של כלאי הכרם וכו'. משנה שם (ערלה פ"ב מי"ד) ופסק כחכמים דאמרי אסור לזרים ומותר לכהנים:

(יד-טו)

תבלין שהם שנים או שלשה שמות וכו'. משנה שם (פ"ב מ"י) תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד וכו' (עיין בכ"מ) ובגמ' דע״ז פ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ס"ו) איפליגו רבא ואביי גבי חמרא חדתא בעינבי דאביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא דהוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו ורבא אמר בנ״ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד (והוה ליה מין בשאינו מינו וכו') וגבי חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי נמי איפליגו אביי אמר בנ״ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ״ט ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו וכל מין במינו במשהו אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד או מין שלשה אסורין ומצטרפין ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויין למתק בהן את הקדרה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כוליה חד טעמא הוא אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר״מ היא דתניא ר' יהודה אומר משום ר' מאיר מניין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ע״כ. ופירש״י שנים או שלשה שמות (והן מין אחד) כגון פלפל לבן פלפל שחור ופלפל ארוך או מינים שלשה ושלשה שמות אסורין ומצטרפין אם נפלו לקדרה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותבלו והן של איסור מצטרפין לאוסרה, והתוס' הקשו על פירוש זה דבמס' ערלה קתני ר״ש אומר בין שלשה מינין והם שם אחד ולדבריו היכי משכחת לה ולכך פירשו ששמות ר״ל איסורין כל אחד שהוא מג' איסורים כלומר שזה ערלה וזה כלאי הכרם וזה תרומה או מינים שלשה והם שם אחד כלומר הכל ערלה או כלאי הכרם או תרומה. רבינו נראה שמפרש כפירוש רש״י ז״ל דשם ר״ל פלפל לבן שחור ארוך אבל הוא מפרש שמה שאמר או ממין ג' ר״ל מינים שלשה ושם אחד ולא כדמפרש רש״י ז״ל שר״ל או שלשה מינים ושלשה שמות וכ״נ מדבריו בפירוש המשנה וקשה טובא דכיון דהוא פסק כרבא כדכתב לקמן גבי חמרא חדתא בעינבי בנ״ט כרבא שכ״כ לקמן בין שהיה היין ישן בין שהיה היין חדש אם נותן טעם הרי אלו אסורות בהנאה וכן גבי חלא דחמרא וחלא דשכרא פסק כרבא דאמר יי״נ שהחמיץ נפל לתוכו חומץ וכו' אוסר בכל שהו ששניהן חומץ הן א״כ משמע דס״ל דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא כרבא וא״כ כיון דלרבא מוקמינן בגמ' הא מתני' דקאמרה דג' שמות מצטרפין כר״מ דהוי דלא כהלכתא שכן הוא ז״ל פסק דלא כר״מ בפרק שני מהלכות אלו אם כן איך פסק כאן דשלשה שמות מצטרפין והוא דלא כרבא. וע״ק מ״ש גבי שאור של חטין ושל שעורין כו' אם היה טעם שניהם וכו' דלמה לי טעמא הא זה אינו אלא לאביי אבל לרבא בתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא. וע״ק מ״ש אע״פ שכל אחד מהן שם בפ״ע הואיל והן מין אחד דהא לרבא לא איכפת לן מין אחד דהא חמרא חדתא בעינבי משמע מין אחד ולא אזלינן אלא בתר שמא א״כ דבריו נראים כסותרים והם דלא כאביי ודלא כרבא. וע״ק לי בסוגית ההלכה לפי פירוש רבינו ורש״י ז״ל דלדבריהם דשמות ר״ל פלפל לבן וארוך ואינו ר״ל איסורין א״כ רבא דמוקי מתניתין כר״מ דכל איסורין שבתורה מצטרפין אתיא דלא כמאן דהא כר״מ ודאי לא אתי וכר״ש נמי דאמר בין מין אחד ושלשה שמות בין שם אחד ושלשה מינין אינן מצטרפין א״כ לדידיה לא אזלינן בתר שמא ור״ש ודאי כרבנן ס״ל דאין מצטרפין כל איסורין שבתורה דהא לקמן גבי שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ס״ל דמותר אפילו לזרים משום דכיון שהם משני איסורים אחד מערלה ואחד מכלאי הכרם אין מצטרפין ואפילו תאמר דס״ל כר״מ ולסברתו של ר״מ אומר כן כ״ש דקשה לן טפי דאפילו לסברת ר״מ דמחמיר בהצטרפות קאמר ר״ש דלא מצטרף בשם אחד כ״ש לרבנן וא״כ מניין לו לרבא לומר דבשם אחד מצטרפין כיון דלא מצינו סברתו בהני תרי תנאי מי הורה לו סברא שלישית דבשם אחד מצטרפין שאינה מפורשת בשום תנא בשלמא לאביי ניחא דאתא כת״ק וכחזקיה דאמר הכא במיני מתיקה אלא לרבא קשיא וקושיא זו נראית חזקה בעיני. ולקושית הראשונות היה אפשר לומר בתחלת הדעת דהוא ז״ל היה פוסק כרבא והוא סובר דרבא ס״ל דבהני שלשה שמות ומין אחד הם מצטרפין מפני דלא דמי לחמרא חדתא בעינבי דהתם השמות הם מחולקים לגמרי שזה נקרא ענבים וזה נקרא יין אבל הכא הכל נקרא כרפס אלא שהשם לווי הוא שמחלקם שזה כרפס של נהר וזה של אפר וזה של גנה וכיון דשם כרפס כולל לכלם והוא מין אחד א״כ י״ל ודאי דמצטרפין אפילו לרבא בהני שלשה שמות והם מין אחד ומה שהקשו לרבא בגמ' הוא מן החלוקה האחרת שאמרו במשנה או מין שלשה אסורין ומפרש רבינו כפירוש רש״י ז״ל שר״ל מין שלשה ושלשה שמות ולהכי תיקשי לרבא דכיון דהוי שלשה שמות ושלשה מינים קשה ליה והך הוא דמוקי כר״מ אבל רישא דשנים ושלשה שמות והן מין אחד אתי כרבנן ורבינו ז״ל לכך לא הזכיר דין שלשה מינים ושלשה שמות ובזה הוה א״ש כל הקושיות שהקשינו חוץ מקושיא דמ״ש אם היה טעם שניהם שוים וכן הקושיא דרבא אתי דלא כמאן אבל מ״מ קשה לי על זה הפירוש דכיון דהגמרא מוקי הך מתני' אליבא דרבא כר״מ נימא דרישא דקאמרה שנים ושלשה שמות מצטרפין הוא אליבא דר״מ דס״ל דמצטרפין ומנין לו לרבינו ז״ל לפרש דבשנים ושלשה שמות מודו רבנן ולחלק בהני חלוקים ללא דבר. לכך נ״ל דרבינו מפרש או מין שלשה דמתניתין שר״ל או מינים שלשה ושם אחד ודלא כרש״י ז״ל כמ״ש למעלה וכן פירש הוא ז״ל בפירוש המשנה והוקשה לו בסוגית הגמרא דרבא אתי דלא כמאן וכמו שהקשיתי למעלה לכך מפרש הוא ז״ל דרבא ודאי יתרץ מתני' כותיה והוא מחלק בין שלשה שמות דהכא לחמרא חדתא בעינבי כדפרישית דכאן אין השם מחולק לגמרי וכיון שהם מין אחד ואין השם מחלקם בדין הוא שמצטרפין ומ״ש בגמרא הא מני ר״מ הכי פירושו המקשה הקשה דתיקשי מחזקיה לרבא דהא מדהוצרך חזקיה לאוקומי מתניתין כשהוא טעמם שוה משמע דס״ל דהך מין שלשה דקאמרה מתניתין ר״ל מין שלשה ושלשה שמות דאי שם אחד למה לי טעמא דלרבא ודאי לא בעי אלא שמא לחוד אלא ודאי דס״ל דמתניתין איירי בשלשה מינים ושלשה שמות ומש״ה קאמר דבמיני מתיקה עסקינן דבתר טעמא אזלינן ולדידך רבא דאמרת דבתר שמא אזלינן מאי אהני לן טעמא הא הך שמא לחוד והך שמא לחוד ותירץ רבא ואמר מאי דאמרי אנא הוא לרבנן ושפיר מתוקמא מתניתין כרבנן וכדכתב רבינו דיש לחלק בין שם זה לשם דלעיל ומאי דקאמר חזקיה הכא במיני מתיקה דאזיל בתר טעמא וס״ל דמתני' איירי במינים שלשה ושלשה שמות הוא משום דס״ל לחזקיה כר״מ ובעינן לאוקומי מתניתין כותיה לכך מוקי לה הכי דאפילו דליכא שמא בטעמא לחוד סגי אבל אליבא דרבנן ס״ל לחזקיה כותיה דבתר שמא אזלינן ואנא דס״ל כרבנן שפיר מתוקמא מתניתין כוותיה וכדכתב רבינו וחזקיה אי מוקים לה הכי משום דס״ל כר״מ ובעו לאוקומה כר״מ אבל אם הוא ס״ל כרבנן ה״ה דהוה מוקים לה כרבנן והשתא א״ש דרבא א״ש כרבנן ומ״ש רבינו אם היה טעם שניהם שוה אינו ענין כלל למחלוקת אביי ורבא אלא ענין אחר דהוקשה לו דשאור המחמיץ אינו אוסר אלא כשהוא מין במינו אבל בשאינו מינו הוא בנ״ט וכמו שנתבאר למעלה בראש פרק זה ולכך הוקשה לו כשנפל חמרא דחיטי ודשערי תוך עיסה של חיטין אפילו שתאמר שהם מצטרפין ונעשה השאור של חיטין ושל שעורין אחד מכל מקום מאי חזית דשדית ליה אחיטין ותאמר דהוי מין במינו ולא בטיל ואמאי לא שדינן ליה אשעורים או לפחות נאמר דזה וזה גורם וכיון דמינו ושאינו מינו גורם מותר ועולה בק״א כדקי״ל בשאור של חולין ושל תרומה ואין בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ דמשום דמותר דזוז״ג דאע״ג דחד שאור לגבי שאור חבריה הוי מין אחד שהם מצטרפים מ״מ לגבי העיסה לא הוו מין אחד שאין שם השאור של שעורים מצרפו לעיסה כלל ונאמר דהוי מין בשאינו מינו ובטיל באחד ומאה לזה אמר רבינו ז״ל לתרץ הקושיא הזאת דהטעם יברר זה דאם היה טעם השעורים כחיטים בעיסה של חטים נעשה הכל שאור של חיטים כיון שהשם אחד והטעם מכריע לצד החיטים וכן איפכא ולזה כתב רבינו ומצטרף לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חטין וכו' ואם היה ענין זה למחלוקת אביי ורבא למה לי שתהיה העיסה של חיטין היה די שיאמר שיהיה טעמם שוה דבתר טעמא אזלינן ומש״ה מצטרף א״ו אינו ענין כלל ועיקר אל הדבר כמו שפירשתי ובחלא דחמרא וחלא דשכרא לקמן לא הזכיר רבינו טעם שוה מפני דהתם איירי דנפל זה לתוך זה וכן חמרא דחיטי וחמרא דשערי דאמרי בגמרא איירי דנפל זה לתוך זה ולהכי כיון שהשם מצרפם נאסר דחד לגבי חבריה מין במינו מיקרי ואין גורם לאסור לדבר שאינו מינו. וזה נ״ל נכון וברור בדעתו ז״ל. ובהשגות שכתוב על מה שאמר רבינו אע״פ שכל אחד שם בפני עצמו וכו' זה אינו כלום וכו'. בתחלה השיג על רבינו כפי הנחתו שמפרש השם ר״ל שם ממש כפירוש רש״י ז״ל דאיך קרא לזה שם בפני עצמו דהרי זה דומה לחמירא דחיטי וחמירא דשערי דהכל שם אחד ורבינו יתרץ דהתם בין לדחיטי בין לדשערי מיקרי שאור סתמא אבל הכא לא מיקרי כרפס סתמא אלא בשם לווי לזה של נהר ולזה של אפר וכיון דמיקרי בלווי לכך לא הוי הכל שם אחד. ועוד השיג על רבינו וביטל הנחתו ואמר דהך שמות רוצה לומר איסורין כפירוש התוס' ז״ל ואינו ר״ל שם ממש כפירוש רש״י ז״ל. ומה שאמר רבינו כיצד שאור של חיטין וכו' הוא פירוש למה שאמרו וכן לחמץ ואע״ג דהזכיר תחלה תבלין לא הזכיר הא כיצד בתבלין משום דלא משכחת לה שם שלשה מינין בשם אחד אלא בדוחק וכדהקשו התוס' לרש״י ז״ל וכאן הוי יותר מרויח:

עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור וכו'. בפרק שני דערלה שאור של חולין שנפל לתוך עיסה והחמיצה וכו' ונתבאר בפרק השוכר את הפועל (ע"ז דף ס"ח) דאע"ג דנותן טעם לפגם מותר הכא שאני שראוי לחמע בה עיסות אחרות וכן יש לומר בתבלין שראוי לתבל בה קדרות אחרות:

התרומה מעלה את הערלה וכו'. שם בפרק שני דערלה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה ואח"כ נפלו ג' קבין ערלה וג' קבין כלאי הכרם זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה ע"כ. ואמרו שם בירושלמי אר"א לית כאן לתוך ק' אלא לתוך צ"ט ע"כ. ומפרש רבינו ז"ל שם בפירוש המשנה דה"ק כיצד כגון סאה של תרומה שנפלה לתוך צ"ט ואח"כ נפלה שם חצי סאה של ערלה והתרומה נצטרפה עם החולין לבטל את הערלה כלומר החצי סאה ונראה שיהיה הכל מותר לכהנים אבל לזרים אסור מחמת התרומה שנפלה כולה נאסר וכמו שכתב הרב רבינו שמשון ז"ל ולפי דברי רבינו הדמיון שהביאו במשנה כיצד סאה תרומה שנפלה וכו' אינו אלא דמיון לתרומה מעלה את הערלה אבל לערלה מעלה את התרומה צריך אתה להקיש מכאן ולעשות דמיון אחר והדמיון א"א להיות דומה לדמיון שנעשה בתרומה כלומר צ"ט סאה חולין ואח"כ של ערלה ואחר כך נפלה סאה של תרומה שהסאה של ערלה מצטרפת לבטל את התרומה דזה אי אפשר דכיון דנאסר הצ"ט מחמת הסאה של ערלה שנתערב בהם ונאסרו בהנאה איך יבטלו התרומה וכמו שכתב ה"ר שמשון ז"ל ובשלמא בתרומה אמרינן שסאה של תרומה מצטרפת מפני שלא נאסר מפני התרומה אלא לזרים אבל לא לכהנים ולהכי מצטרפת לבטל הערלה להתירה לכהנים אבל בערלה אי אפשר לומר לכך שנה רבינו המשל בערלה מעלה את התרומה ושם משל אחר ואמר כיצד סאה של ערלה וכו' דהשתא אתי שפיר דכיון דהערלה נתבטלה ולא אסרה בהנאה לתערובתה תוכל להצטרף לבטל הסאה של תרומה. והיה יכול רבינו לשום משל אחר יותר קטן במספר והוא חצי סאה של ערלה שנפל לתוך מאה סאה של חולין ואח"כ נפלו שם סאה ועוד של תרומה דהשתא החצי סאה של ערלה שנתבטלה במאה של חולין מבטלת אותו ועוד של תרומה שיש שם באותה חצי סאה מאה חלקים של אותו ועוד ואותו ועוד הוא ממאה שבהם והיה המשל הזה דומה למשל ששמו במשנה האחרת הערלה מעלה את הכלאים וכו' כיצד סאה של ערלה שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד וכבר השיגו הראב"ד ז"ל בהשגות על רבינו בזה אלא שרבינו דרך דרך סלולה ולקח חשבון יותר ברור אע"פ שהוא גדול יותר והטעם שאין הדבר פשוט שבאותן שלשה קבין של ערלה יהיו שם מאה ועוד שכבר אפשר שיהיו שם חמשים ועוד או מאתים ועוד וכפי אשר נשער הועוד כך יהיה משוער השלשה קבין אבל כאשר הניח סאה של תרומה והעירוב מאה סאה של ערלה הנה שם חשבון ברור שהוא מאה חלקים, וכן עשה רבינו בדין המשנה האחרת של הערלה מעלה את הכלאים וכו' דרך בחשבון זה מפני שהוא יותר נכון וברור כאמור. ונסתלקה מכאן השגתו של הראב"ד ז"ל. ומה שאמר כאן רבינו סאה של תרומה שנפלה לצ"ט אע"פ שבמשנה אמרה למאה מפני שבירושלמי אמרו לית כאן מאה כאשר הבאתי למעלה והוא מוכרח ודאי שאם היה שם מאה למה ליצטרף הערלה לבטל את התרומה הרי היא מבוטלת במאה של חולין. זה נראה נכון ביישוב דעת רבינו ז"ל. וראיתי להרב רבינו עובדיה שפירש בפירוש המשנה שדמיון סאה של תרומה שנפלה וכו' הוא דמיון לשני הענינים ר"ל לתרומה מעלה את הערלה ולערלה מעלה את התרומה ודחק עצמו דאתי מתני' כמאן דאמר תרומה מתבטלת במאה ועוד ולכך בהצטרף הערלה עם החולין תתבטל התרומה שיש שם מאה ועוד. ועוד פירש פירוש אחר שמה שאמר מתני' למאה ר"ל לצ"ט וחצי והחצי של ערלה משלים למאה והשתא בהצטרפות הערלה תתבטל התרומה, וכל זה הוא דוחק והעיקר כפי' רבינו ז"ל:

וכן הערלה מעלה את הכלאים וכו'. שם במשנה הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה של ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זו היא שהערלה וכו'. וגם בפירוש המשנה פירש הרב ר"ע שדמיון כיצד סאה ערלה וכו' הוא לשני הענינים ר"ל לערלה מעלה את הכלאים וכלאים מעלה את הערלה ופי' שמאתים שאמרו רוצה לומר קצ"ט וכפשט לשון הירושלמי שאמרו כאן אמר ר' אלעזר לא לתוך מאתים אלא לתוך מאה וצ"ט ופירש שמה שאמרו כאן והערלה את הערלה ר"ל שאחד נטע רבעי ואחד ערלה כדי שיהא שני איסורים שאין איסור אחד מעלה לאיסורו אפילו דהך מתני' אתא כמ"ד דתרומה עולה בק"א ועוד כאשר מבואר שם בפירושו וכל זה הוא דוחק גדול דמוקי מתני' דלא כהלכתא ועוד דמוקי שני מיני ערלה. על כן מה נכבד פירוש רבינו שהוא מפרש שהך כיצד שאמרו סאת ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה ועוד של כלאי הכרם אינו אלא דמיון לערלה מעלה את הכלאים אבל לא לכלאים מעלה את הערלה אלא שאם תרצה לשום משל על זה תשים המשל בהפך שנפל סאה של כלאי הכרם ואח"כ סאה של ערלה ופירוש המשנה כך סאה ערלה שנפלה למאתים ממש ונתבטלה ואח"כ נפלה שם ועוד של ערלה דוגמתה ולא נטע רבעי כמו שפירש הרב ר' עובדיה או של כלאי הכרם אותה הסאה של ערלה שנתבטלה מבטל הועוד שהם מאתים חלקים ממנו ורבינו לקח החשבון יותר גדול מפני שזה החשבון יותר ברור כדפירשנו ואע"פ שבירושלמי אמרו דהך מאתים דמתניתין ר"ל קצ"ט סובר רבינו שאין פירוש הירושלמי כך דזה אי אפשר דהא בהתערבות הסאה של ערלה נאסר הכל בהנאה ואם כן איך יבטל אחר כך התרומה וכמו שהקשה הרב רבינו שמשון עד שמכח קושיא זאת כתב שיש טעות בירושלמי ורבינו מיישב שם בפירוש המשנה ואומר דה"ק דלעולם דנפל למאתים ממש ופי' היה כך לולי הסאה של ערלה שחשבנו אותה ואמרנו שהיה מעלה לכלאי הכרם לא היה אפשר שתעלה סאה ועוד של כלאי הכרם במאתים של חולין לפי שמה שיחלק ממנה הוא חלק ממאה ותשעים וכמבואר שם בפירוש המשנה זהו פירוש רבינו והוא הנכון בפירוש המשנה ואע"פ שהוא קצת דוחק בפירוש הירושלמי:

בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וכו'. פ' שלישי דמס' ערלה מחלוקת ר"מ וחכמים ופסק כחכמים. וא"ת והא בגד שצבעו בקליפי ערלה זה וזה גורם הוא שהצבע הבא אינו אלא ע"י הסמנים של ערלה והאור של היתר דהסמנים בלא אור לא עבדי כלום. וי"ל דאינו נקרא זה וזה גורם שאינו עושה האור מה שעושים הסמנים שזה עושה פועל החמימות כדי שיקבל הצבע והסמנים עושים פועל הצביעה ולכך כיון דאינם גורמים לדבר אחד אינו נקרא זה וזה גורם ולא הוי כמו עצי איסור ועצי היתר דכתב רבינו לקמן דהוי זה וזה גורם מפני ששניהם עושים פועל ההבערה והחמימות זבל דאיסור וקרקע דהיתר שניהם עושים דבר אחד וכן חלקו התוספות בפרק כל הצלמים בשם רבינו שמואל:

וכן בגד שארג בו וכו'. שם מחלוקת רבי וחכמים ופסק כחכמים:

תנור וכו'. שם ועיין בב"י בהלכות ע"ז כי שם ביאר כל זה יפה עד מה שאמר נטיעה של ערלה וכו' ולכך איני מאריך:

נטיעה של ערלה וכו'. במס' ערלה פ"א ופסק כר' יוסי דנמוקו עמו:

שהדבר חזקה וכו'. כך פירשו טעמו בגמ' בהנזקין (דף נ"ד:):

המעמיד גבינה וכו'. פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ט:) אמרו במשנה מפני שמעמיד אותה בקיבת עגלי עכו״ם וקאמר בגמרא (דף ל"ה) דאף על גב דהוי פירשא בעלמא גבי עכו״ם אסירא דניחא ליה בניפחיה:

יין שנתנסך וכו'. פ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע"ג) יין נסך אסור ואוסר בכל שהו וכו' ובגמרא המערה יין נסך מצרצור קטן לבור כו' (עיין בכ"מ) והקשו בתוס' דבכמה מקומות בגמ' דלא אמרינן קמא קמא בטיל גבי הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור וכו' וגם בגידולין של תרומה ורבו גידוליו על עיקרו וכו' והם תירצו שם דמאי דאמר ראשון ראשון היינו עד x שיפול שם כל כך מן היי״נ בין הכל שלא יהא ההיתר ששים. אבל הראב״ד ז״ל בהשגות נראה שלא רצה לתרץ כתירוץ התוס' אלא שדחה הא דרב דימי דהכי קאמר קמא קמא בטיל מכח הנהו דהתם ומפני כן כתב הר״א ז״ל בהשגות א״א הא דלא כהלכתא ע״כ. אבל רבינו תפסו עיקר אע״פ שאינו מתרץ כתירוץ התוס' מדלא פירש שצריך שלא יהיה האיסור יותר מששים מן ההיתר ונראה שיתרץ בהך דהכא דקאמר ראשון ראשון בטיל היינו להתירו בהנאה אבל בשתיה אסור ואע״פ שהרא״ש ז״ל כתב בפסקיו שאין לחלק כאן בכך מ״מ אפשר דעתו של רבינו היה כך:

מים שנתערבו וכו'. שם במשנה (דף ע"ג).

ומ"ש בד"א וכו'. כבר נתבאר שהוא מימרא דרב דימי שם:

בור של יין שנפל לתוכו וכו'. שם אתמר יי"נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באיסור אסור הגדילו בהיתר מותר ור' יוחנן אמר אפילו הגדילו באיסור מותר ושם אמרו דטעמא דר' יוחנן דאית ליה רואין כלומר שני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ע"כ. ורבינו פסק בפרק ט"ו מהלכות תרומות כר' יוחנן ולכך צריך לומר דמפרש הוא כפירש"י ז"ל דחזקה מצריך שיפול יי"נ קודם שיפול היין של היתר ור' יוחנן אמר דלא צריך אלא שיפלו המים תחלה ולכך פסק כר' יוחנן אבל אין לומר דמפרש כפירוש התוס' דחזקיה מצריך שיפלו המים תחלה ור' יוחנן אמר בין שיפול בתחלה בין שיפול בסוף דא"כ לא היה לו לפסוק אלא כר' יוחנן מאחר שבהל' תרומות פסק כטעמו דשני כוסות וכו' לכך נראה ודאי דכפירש"י ז"ל הוא מפרש:

יין נסך שנפל וכו'. פ' השוכר (דף ס"ה):

בין שיהיה חדש וכו'. פסק כרבא דאמר התם דחמרא חדתא בעינבי הוי מין בשאינו מינו דבתר שמא אזלינן:

נפל על גבי תאנים וכו'. הוא גורס במשנה יין נסך שנפל וכו' ואם היו מבוקעות אסורות מעשה בבייתוס בן זונין וכו' אבל אינו גורס נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים אם יש בהן בנותן טעם אסור ומעשה בבייתוס וכו' דא"כ היה לו לחלק בענין התאנים אם הוא נ"ט או לא ומדסתם ואמר על גבי תאנים דפוגם ודאי משמע דסבר דסתם הכי הוי וכמעשה דבייתוס וכבר הוזכרה גירסא זו בדברי התוספות ז"ל:

יי"נ שנפל ע"ג חטים וכו'. שם ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא וכו' ואמר דשרא למיטחניה ולמיפנהו ולזבונינהו לעכו"ם שלא בפני ישראל והקשו עליו תנן יי"נ שנפל על גבי ענבים ידיחן והן מותרות ואם היו מבוקעות אסורות מבוקעות אין שאין מבוקעות לא כלומר וכיון דאין החטין מבוקעות אמאי אסיר היה לנו לבודקם אם היו מבוקעות אסורות ואם לאו מותרות ותירצו שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין כלומר כיון דאית בהו סדקים הם שואבות והני הוו מבוקעות ואסירי ואע"ג דמבוקעות בדקינן להו אם נותן טעם אסירי ואי לאו מותרים הכא בכל גוונא אסיר ולא בדקינן להו אם נותן טעם כיון שהם שואבות שאע"פ שלא יתן טעם מ"מ ידענו בודאי שהיין נבלע בהם כך יש לפרש לדעת רבינו. ועל מה שאמר שהן שואבות השיג הראב"ד ז"ל דלא אמר טעם זה בגמרא אלא מפני שיש בו סדקים ונראה דמשום שיש בו סדקים זהו טעם השאיבה והכל דבר אחד:

יין נסך שהחמיץ וכו'. שם ופסק כרבא דאמר חמרא לגו חלא בנותן טעם: