Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אחד אבר שיש בו בשר וכו'. כתב ה"ה נראה שיצא לו ממה שאמרו שם רבי יוחנן (דף קי"ב) ולא תאכל הנפש וכו'. נראה דהוצרך להביא הך מימרא ראשונה דרבי יוחנן משום דמימרא בתרייתא דר"י דאמר דחייב שלש אין ראיה דהוי אבר מן החי דדילמא לוקה משום בשר מן החי לזה הביא דר"י אית ליה דבשר מן החי נפקא מקרא דטריפה וכיון דחד מהני לאוי הוי טריפה ודאי דלא הוי משום בשר מן החי דאם כן היינו לאו דטריפה ואמאי לוקה שלש א"ו דהוי אבר מן החי. עוד כתב ויצא לנו מכאן ג"כ שהחלב קרוי אבר אע"ג דכבר כתב שהוא קרוי אבר מן החי הכוונה במ"ש ראשונה דאבר שאין בו עצם קרוי אבר וז"ש שהוא קרוי אבר כלומר אע"פ שאין בו עצם וזהו ודאי לכל פירושים דאפילו דתפרש כוליא בחלבה הוי אבר שאין בו עצם, ועוד יצא לנו מכאן שהחלב כלומר דמשמע חלב לבדו בלא כוליא הוי אבר מן החי וכיון שכן אפילו מקצת מאבר שאין בו עצם חייב משום אמ"ה:
אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו וכו' ואין העצמות והגידים וכו'. כתב הר"א ז"ל ולמה ליה למכתב הכי ואפילו חלקו לאבר וכו'. קשה על הר"א ז"ל דרבינו איירי כשאכלו בבת אחת ואע"ג דאמרו בגמרא (דף קנ"ב) נחלקו מבחוץ היינו שאכל זה לבדו ואח"כ חציו השני כדפרישית אבל אם אכלו בבת אחת חייב ולכך כתב דהיכא דאין האבר כמות שהוא אפילו אכלו בבת אחת פטור עד שיהא עליו כזית בשר. ויש לומר דהר"א ז"ל מפרש כפירוש התוס' שפירשו דחלקו מבחוץ פטור ואפילו אכלו בבת אחת דבעינן שיהא מחובר בפיו ויהא עליו שם אבר וכו' והא דהפריד הבשר מן האבר נראה מדברי הרב המגיד שרבינו מפרש כן מאי דקאמר חלקו מבחוץ שר"ל הפריד הבשר מן האבר. ולפיכך מה שכתב רבינו לקמן אע"פ שנחלק בפיו בפנים ר"ל שנחלק הבשר מן האבר. וסובר רבינו דלא כפירש"י שפירש דההיא שאכל חצי זית והקיאו וכו' פליג אהא דחלקו מבחוץ אלא דלא פליג משום דההיא דאכל חצי זית אכל כזית בשר וכי אמרינן לעיל דחלקו מבחוץ פטור היינו דלא אכל כזית בשר זהו פירוש ה"ה ז"ל. ובאמת אין לשון רבינו משמע כן שכתב לקמן חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט ואח"כ כתב לקח כזית מן האבר וכו' אע"פ שנחלק בפנים משמע מרהוט לשונו דהיינו השני חלוקות המוזכרות בגמ' חלקו בחוץ וחלקו בפנים ורישא חלקו מבחוץ ומפרש כפירוש רש"י ז"ל בהא דחלקו דהוי בשעת האכילה שאכל זה אחר זה ולכך פטור מ"מ אינו סובר כפירש"י דפליג הא דאכל חצי זית אההיא דלעיל דחלקו ולכך מחלק דהיכא דאכל כזית בשר חייב אע"פ דחלקו והיינו ההיא דאכל חצי זית וכו' וההיא דלעיל דפטור דלא אכל כזית בשר. ומ"ש רבינו דהיכא דהפריד הבשר מן האבר שצריך שיאכל כזית בשר לא נפקא ליה מההיא דחלקו כדכתב ה"ה דרבינו מפרש חלקו כפירוש רש"י ז"ל כדפרישית אלא מסברא נפקא ליה דכיון דהפריד האבר מן הבשר לא עדיף מהיכא דחלק אבר וכי היכי דהתם בעינן שיאכל כזית בשר ה"נ בעינן הכי שיאכל כזית בשר דאין האבר כמות שהוא שהפריד הבשר מעל האבר, והיותר מתיישב פירוש זה בדברי רבינו ממה שפירש ה"ה ז"ל ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן:
תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים. הרב מהור"ר לוי ן' חביב ז"ל בפסקיו סי' פ"ב הקשה בלשון זה קושיות חזקות דכיון דרבינו סובר דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת מדכתב ונטרפה בנטילתו דמשמע דאם היתה טריפה מקודם אינו חייב שתיים משום דלא אתי איסור אמ"ה דחייל בשעת תלישה וחייל אאיסור טריפה דקדים דאין איסור חל על איסור ולכך הוצרך לומר דנטרפה בנטילתו וכדכתב כדי שיהיו שני איסורין באים כאחת א"כ משמע דלאו לאיברים עומדת א"כ בתלש חלב מן החי אמאי כתב דחייב שתים היכי אתי איסור אבר מן החי דחייל בשעת תלישה וחייל אאיסור חלב. וכן קשה במה שכתב תלש חלב מן הטריפה ואכלו לוקה שלש דהיכי אתי איסור אבר מן החי וחייל אאיסור טריפה ואיסור חלב והך קושיא בתרייתא הקשו שם התוס' בפרק גיד הנשה לרבא דאמר דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת היכי משכחת לה שלש לר' יוחנן דהיכי אתי איסור אבר וחייל אאיסור טריפה ותירצו כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו דמיגו דאתי איסור טריפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור אבר עליו. ואם נאמר דרבינו אית ליה הך תירוצא ונדחוק דבריו ונפרש דמאי דקאמר תלש חלב מן הטריפה היינו שנטרפה בנטילתו עדיין קשה קושיא קמייתא דהיכא דתלש חלב אמאי חייב שתים וכבר כתב כל זה הרב הנזכר שם והאריך בדבר לתרץ דברי רבינו יעו"ש. ולי אני הצעיר נראה לתרץ דלרבינו הוקשה לו קושית התוס' דלרבא לא משכחת לה לר' יוחנן שלש. ודחיקא ליה לתרץ דמאי דאמר אכל חלב מן החי מן הטריפה הוי דנטרפה בנטילתו דלישנא דמן הטריפה משמע שנטרפה כבר ולכך הוא מפרש לתרץ קושיא זאת דכיון דאמר רחמנא דאתי איסור טריפה וחייל אחלב ה"ה דחייל איסור אבר מן החי אחלב דטעמא מאי אמרינן דחייל איסור טריפה אאיסור חלב משום דחלב הותר מכללו אצל חיה משא"כ בטריפה א"כ אמ"ה נמי כיון דלא הותר מכללו אצל חיה חייל אחלב דהותר מכללו אצל חיה וכי היכי דיליף בגמ' דניחול טרפה אאבר כיון דחייל אחלב כדאמר שם מידי דהוה אחלב כי האי גוונא אית ליה לרבא דילפינן דליחול איסור אבר מן החי אחלב כי היכי דחל איסור טריפה כיון דתרוייהו לא הותרו מכללן וחלב הותר מכללו, ועוד סובר רבינו כיון דאיסור אבר מן החי חייל אחלב היכי דתליש חלב מן מיגו דחייל איסור אבר מן החי אחלב דהותר מכללו חייל נמי אאיסור טריפה אע"ג דלא הותר מכללו כי היכי דכתבו התוס' דמיגו דזה חייל חבירו הבא עמו חייל יכול סובר רבינו מיגו בגוונא אחרינא וכי היכי דזה חל על זה חל נמי על חבירו, ולפי זה הוי מן הטריפה כפשטו שנטרפה כבר ולכך חייב שלש ובתלש חלב מן החי חייב שתים משום דאתי איסור אבר וחייל אאיסור חלב דהותר מכללו כי היכי דחייל עליה טריפה כדכתיבנא. זה נ"ל לתרץ דברי רבינו ובאו דבריו כפשטן:
תלש אבר מן החי בנטילתו ונטרפה וכו'. נראה דפסק כאוקימתא דרבא בפ' גיד הנשה (חולין דף ק"ג) דאמר דמאי דקאמר ר״י אכל אמ״ה מן הטריפה ר' יוחנן חייב שתים ר״ל שתלש אבר ונטרפה בנטילתו דהשתא איסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קא אתו דבהמה לאו לאיברים עומדת וכ״כ ה״ה ז״ל. ובתוס' הקשו על הא דאמר רבא דסבירא ליה לר' יוחנן דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת וחייב שתים משום דבהדי הדדי קא אתו איסור אבר ואיסור טריפה א״כ היכי קאמר ר' יוחנן אכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש דהיכי משכחת לה שלש דהא לא אתי איסור אבר וחייל על איסור טריפה ובשלמא איסור טריפה חייל על איסור חלב משום דכתיב ואכול לא תאכלוהו אבל אבר מן החי אע״ג דהוא איסור מוסיף דנוהג בבני נח רבא לית ליה אליבא דר״י איסור מוסיף דאי אית ליה איסור מוסיף אמאי לא מפרש מילתיה כר״י כפשטה ולימא שהיה מקודם טריפה וחייב שתים משום דאתי איסור אבר וחייל אאיסור טריפה דאיסור אבר מוסיף ובהמה בחייה לאו לאיברים עומדת ור״ל סבר בהמה בחייה לאיברים עומדת ולא אתי איסור טרפה וחייל אאיסור אבר ומדלא קאמר כן משמע בהדיא דר״י לית ליה איסור מוסיף. ותירצו בתוס' דמילתיה דר״י דאמר תלש חלב מן הטריפה לוקה שלש משמע ליה לרבא דה״נ קאמר תלש חלב ונטרפה בנטילתו דהשתא אתי איסור טריפה ואיסור אבר בהדי הדדי ומיגו דחייל איסור טריפה חייל איסור אבר אבל לעולם דאיסור אבר לבד לא חייל על איסור חלב דלית ליה לר' יוחנן איסור מוסיף אלו דבריהם ז״ל. אבל אין תירוץ זה מתיישב בדעת רבינו דהוא משמע דסבירא ליה איסור מוסיף שכתב התולש חלב מן החי לוקה שתים משמע דאיסור אבר מן החי מוסיף חייל על איסור חלב. וז״ש ר״י חייב שלש דאיסור אמ״ה הוא מוסיף ואע״פ שהיה טריפה קודם חייל איסור אבר. אבל קשה לפי דעתו ז״ל שפסק כרבא דהא לרבא לית ליה איסור מוסיף אליבא דר' יוחנן שהיה טריפה מקודם כמו שכתבתי, ומלשון שכתב תלש אבר ונטרפה בנטילתו משמע דפסק כאוקימתא דרבא וכדברי ה״ה דאל״כ לישמעינן שהיה טריפה מקודם. וי״ל שרבינו (לתרץ קושית התוס' ז"ל שהקשו דאיך אמר ר' יוחנן חייב שלש דהא לית ליה איסור מוסיף) מפרש דברי רבא דס״ל דבין לר״ל בין לר״י אית להו איסור מוסיף וכי אתי אבר מן החי אחר טריפה ודאי דחייל אבל כי אתי טריפה אחר אמ״ה פשוט הוא דלא חייל וס״ל לרבא דכיון דיש פנים לומר דבהמה בחייה לאיברים עומדת וכן נמי יש פנים להפך דלאו לאיברים עומדת די לנו לומר שבאיסור אבר בא בהדי איסור טריפה משום הך סברא דלאיברים עומדת אמרינן דהוה ליה כאילו קדים איסור אבר משום דמשעת לידתה עומדת לכך אבל כשאיסור אבר בא אחר איסור טריפה אין כח בהך סברא דלאברים עומדת להפך הדבר מן הקצה אל הקצה ולומר דמה שנראה לנו דאבר אתי אחר טריפה שהוא בהפך דטריפה אתי אחר אבר דבהמה בחייה לאיברים עומדת דאין סברא זו כל כך חזקה כדי שיהפך הדבר כיון שנוכל לומר ולהכחישה דלאו לאיברים עומדת ומפני כן ס״ל לר״ל דכיון דבהדי הדדי קא אתו משום הך סברא דלאיברים עומדת הוי כאילו אבר בא קודם אבל אם הוה אתי אבר בתר טריפה ודאי דחייל אפילו אליבא דר״ל דאיסור מוסיף וחייל אליבא דכ״ע ור' יוחנן ס״ל דלאו לאיברים עומדת והך סברא דלאיברים לא אהני לך כלל ובהדי הדדי קא אתו. ובכי הא מתרצא מילתא אחריתא דר' יוחנן דאמר חייב שלש דכיון דאיסור אבר אתו לבסוף ודאי דחייל אאיסור מוסיף וחייל אליבא דכ״ע ואין בזה מחלוקת דהמחלוקת הוא היכא דנטרפה בנטילתו משום הסברא שהזכרתי. וזהו שכתב רבינו דין זה ופסק כר' יוחנן ואמר שהרי שני האיסורין באים כאחד, כלומר לאפוקי דר״ל דאמר לאברים עומדת ואיסור אבר קדים אלא שניהם באים כאחד וחייב שתים ולא הוצרך רבינו לפרש דאיסור אבר כשבא לבסוף חייל על איסור טריפה דאין כאן מחלוקת כלל ואליבא דכ״ע חייל ולא הזכיר אלא החלוקה אשר בה המחלוקת. ועוד דכ״ש הוא מחלוקת שכתב אחר זה דאמר דאיסור אבר חייל אאיסור חלב והשתא אאיסור חלב דהוא איסור חמור וחייב כרת חייל אאיסור טריפה מבעיא וזה פשוט, כנ״ל ליישב דעת רבינו והרב מהר״י ן' חביב בפסקיו עמד על זה (דף ק"ב):
עצם שנשבר וכו'. בגמרא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ו) אמרו בעינן רוב עביו ורוב היקפו, ופי' התוספות דה״ק העצם אינו עגול אלא מצד אחד רחב ומצד אחד הוא צר מפני שאינו עגול לגמרי שאם היה עגול לגמרי היה שוה מכל הצדדים וכיון שכן אם בשר החופה מצד הרחב ההקף הוא גדול שם ואע״פ שיהיה צד הרחב מכוסה וצד הקצר מגולה אפשר דיהיה שם רוב היקפו ועדיין לא הגיע לרוב עוביו מפני שאע״פ שאינו מכוסה רוב עוביו יש שם רוב ההקף מפני שהכסוי הוא בצד הרחב ששם רוב ההקף וכשכסוי של בשר הוא בצד הקצר צד הרחב מגולה יהיה בהפך דאפשר שיהיה שם מכוסה רוב העובי ועדיין רוב ההקף מגולה מפני דכיון דצד הרחב מגולה הרי שם רוב ההקף ואע״פ שרוב העובי מכוסה עדיין לא הגיע לרוב ההקף זהו פירוש דברי התוספות ז״ל. ועם זה נבין דברי הטור שכתב ביו״ד סימן נ״ה וז״ל ובשר החופה בצד הרחב אז רוב עוביו יותר מרוב היקפו כלומר אז יהיה תחילה רוב ההקף ועדיין לא הגיע לרוב העובי כדכתיבנא ואז ודאי כיון שהגיע לרוב העובי כל שכן שהגיע לרוב ההקף כדכתיבנא והוי שיעורא טפי רוב עביו מרוב היקפו ואם הוא במקום שמיצר והולך אז רוב היקפו יותר מרוב עוביו כלומר דלכתחילה יגיע לרוב עוביו ועדיין לא יגיע לרוב הקיפו אבל כיון שהגיע לרוב היקפו כ״ש שהגיע לרוב עוביו והוי שיעורא טפי או רוב היקפו וכדכתיבנא. זה נ״ל פשוט בהבנת דברי הטור. והרב״י ז״ל פירש לשון הטור על דרך אחר המובן משפט דבריו והפך מה שכתבתי מפני שנמשך אחר לשון הרא״ש שהביא קודם. ולענ״ד נושא הטור אינו כנושא הרא״ש ז״ל דהטור איירי בעצם אחד רחב מצד אחד וקצר מצד אחד ומחלק בין כסוי הבשר היכן הוא אם בצד הרחב או בצד הצר והרא״ש איירי בשני עצמות מחולקים כמו שאמר וכשהוא מצר הרבה וכו' ואח״כ כתב וכשהוא מצר מעט וכו'. וכד מעיינת בהו יסכימו ודאי דבריו עם דברי הטור אלא שהנושאים מחולקים ודברי הטור פשוטים הם בעיני כמו שכתבתי, זהו פירוש התוספות שהסכימו בו רוב הפוסקים ורש״י פירש בענין אחר ובדברי רבינו אין הכרח. ומ״ש רבינו ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור וכו' קשה קצת דמדברי רבינו משמע דאם יצא העצם לחוץ אפילו היה העצם חפוי רוב עוביו ורוב היקפו אסור ובאמת משמע אפילו יצא לחוץ אם עור ובשר חופין רוב עוביו מותר. ונראה שמה שאמר רבינו ואם יצא העצם היינו שאין הבשר חופה רוב עוביו ורוב היקפו:
או העור וכו'. יש תימה בדברי רבינו דכיון דהוא סובר דעור לבדו מציל א"כ איך פסק גבי בעיא שנטל שליש התחתון דהוי ספיקא הא כיון דעור מציל אע"פ שלא יהא בשר תחתיו א"כ הרי ניטל יותר משליש התחתון וכ"ת הרי תירצו בגמ' דלא איירי הא דעור מציל אלא בקנה משכא דידיה דהיינו סמוך לארכובה דאין שם בשר תחתיו. ורבינו מאי דכתב העור מציל היינו במקום שאין בשר תחתיו דהיינו סמוך לארכובה באמת דוחק גדול הוא זה בדברי רבינו דא"כ היה לו לפרש ולמה סתם כאן ובהלכות שחיטה פ"ח שכתב שם גם כן סתם דעור מציל משמע דבכל מקום מציל העור. וע"ק דאם כונת רבינו כן א"כ היכן ראה הרב המגיד פלוגתא בין רבינו להרשב"א ז"ל הא רבינו לא איירי אלא בקנה משכא דידיה דהיינו סמוך לארכובה ובהא הרשב"א עצמו מודה. וכן מ"ש דאין מקום לכל הדינים שכתב הרשב"א לדעת רבינו כלומר דבלאו הכי מציל משום דרבינו סובר דעור לבדו מציל הא יש מקום לכל אותם הדינים אפי' לדעת רבינו דהא מודה להרשב"א דאין העור מציל היכא דלא הוי סמוך לארכובה. עוד קשה מה שהקשה הרב"י בי"ד סימן נ"ה על דברי הרשב"א ז"ל דכיון דהוא פסק כלישנא בתרא איך כתב דהיכא דהוי סמוך לארכובה דהעור מציל הא בגמרא אמרו כן לתרץ לישנא קמא דקאמר דהעור לבדו מציל ול"ב פליג עליה והיה לו לפסוק דאינו מציל כל"ב. ונראה לי לתרץ לדעת רבינו דהוא מפרש מאי דקאמר בגמרא (דף ע"ז) דקנה משכא דידיה אינו ר"ל דהוא סמוך לארכובה אלא בכל מקום מציל העור ומאי דקאמר קנה משכא רוצה לומר שאין העור עומד באויר אלא העור שניטל הבשר תחתיו נדבק בעצם ואין העור עומד באויר והבעיא דניטל שליש התחתון היינו השני שלישים העליונים עומדים באויר כדפירש"י שניטל שליש התחתון שתחתיהם ולפי זה אתי שפיר דדמי פירוש דקנה משכא דידיה לפירוש דקנה גרמא דידיה האמור למטה שם בגמרא וא"כ כל מה שכתב רבינו בכל מקום שהעור מציל היינו היכא שאין העור עומד באויר ואע"פ שלא פירש סמך על המבין במה שכתב דהעור חופה דהכי משמע דאינו עומד באויר. והרשב"א ז"ל משום דהוא פסק כל"ב הוא סובר דאין העור מציל אפילו אין העור עומד באויר דמה שתירצו דקנה משכא דידיה לא הוי אלא לל"ק אבל ל"ב פליג ולכך הוא סובר דבכ"מ אין העור מציל אפילו שאינו עומד באויר. ומה שכתב הרשב"א ז"ל דהיכא דהעור סמוך לארכובה מציל לא נפקא ליה ממאי דאמרו דקנה משכא דידיה דהתם ר"ל דאין העור עומד באויר דהרשב"א מפרש כפירוש רבינו אלא מסברא נפקא ליה דכיון דאין כאן בשר ודאי העור מציל. והרב המגיד כתב דאין מקום לדין זה לדעת רבינו כלומר דפשיטא דמציל דאפי' היכא דיש שם בשר מציל היכא שאינו עומד באויר כ"ש הכא דאין כאן בשר ואינו עומד באויר. גם מה שכתב שהיו רירין בין עור לעצם כתב דאינו צריך לדעת רבינו דפשיטא הוא דכיון דכשאינו עומד באויר מציל כ"ש היכא דיש בו רירין שמדביקין העור לעצם. זה נ"ל לתרץ דברי רבינו והרשב"א ז"ל. עוד כתב ה"ה דגידין הרכין לא נתבאר בדברי רבינו. קשה דהרי כבר ביאר בהלכות שחיטה (דהם) [שאינם] כבשר כלומר דאינם מצילים כלל. ומ"ש בהלכות שחיטה שאינם כבשר אינו ר"ל דהוה כעור דאם היו כעור מצילים היו לדעת רבינו דהעור מציל אלא אפילו כעור לא הוו ומשום דהוה ס"ד דליהוו בשר כיון שהם רכיכים לכך קאמר דלא הוו בשר. עוד כתב ה"ה ז"ל אולי היה לו לרבינו גירסא אחרת וכו'. הרב מוהר"י בן חביב בפסקיו סימן פ"ג כתב על זה והרגיש שם קושיא אחרת בדברי רבינו למה לא כתב דינים אלו בהלכות שחיטה יעויין שם. ול"נ לתרץ דאולי רבינו מפרש דלא איפשיטא בעיין ומאי דקאמר רב פפא והוא דקנה גרמא דידיה דחייה דפשיטותא הוא כי היכי דמאי דאמר דילמא דקנה משכא וכו' הוי דחייה דפשיטותא הכי נמי הכא וה"ק שאני התם דכבר התחיל להתרפאות התחיל העצם להתחזק והוי תחילת רפואה ולכך אמרו שם דמסרטו בעצם כו' אבל היכא דלא התחיל להתרפאות עדיין הבעיא במקומה ולכך כתב רבינו שמורין לאיסור עד שיתרפא הבשר והגם כי פירוש זה דחוק נאמר כן ליישב דעתו ז"ל:
הרי אותן חתיכות אסורות וכו'. אבל הבהמה מותרת. אע"ג דבפרק א"ט (דף נ"ה) מוקי רב עוירא הך מתניתין דאפילו בהמה אסירא משום דניקב הטחול הא אמר שם דלית הלכתא כוותיה והיכא דאינקיב בקולשיה כשרה ומתניתין איירי דאינקיב בקולשיה ולכך כתב רבינו דהחתיכות אסורות דמשמע דהבהמה מותרת:
הוציא מקצת האבר כו'. רבינו מפרש כפירוש ההלכות בפלוגתא דר' יוחנן ורב גבי יש לידה לאיברים ומה שאמרו בגמרא (דף ס"ח:) מאי בינייהו קאי לרב ולרבי יוחנן ודלא כפירוש רש"י דפירש דר"ל מאי בינייהו בין ללישנא קמא ובתרא ופלוגתא דרב ור"י הוי לענין מיעוט הנשאר דלרב דקאמר יש לידה מיעוט הנשאר אסור ולר"י מותר אבל מה שיצא לחוץ אליבא דכ"ע אסור והבעיא דבעי לדברי האומר אין לידה וכו' הוי לאיסור מיעוט הנשאר דליוצא פשיטא דאסור אליבא דכ"ע ודלא כרש"י דמפרש דהבעיא היא לענין מה שיצא ולכך כתב ה"ה פירוש לאסור המעט הנשאר לאפוקי מפירוש רש"י ז"ל. וקשה לפי מאי דכתב ה"ה דרבינו גורס לדברי האומר יש לידה מאי בעי דהשתא היכי דנפק רוב האבר קאמר דאסור הנשאר כ"ש היכא דנפק רוב העובר דאסור הנשאר. וי"ל דשאני התם דנפק רוב האבר בבת אחת ואחר כך החזיר אבל הכא היה יוצא והיה חוזר ולכך בעי כיון דהרוב לא יוצא בבת אחת דהרי בין זה לזה היה חוזר אף על פי דגבי אבר אחד לא חשבינן החזרה כלל דמכל מקום נאסר מכל מקום כאן דהוי חזרה בין זה לזה ולא יצא בבת אחת אמרינן כיון דהדר הדר וז"ש שם או דילמא כיון דהדר הדר. ומ"מ קשה בדברי רבינו למה לא חילק בענין החזרה של אבר שאם החזיר האבר קודם ששחט את אמו אז ודאי מקום החתך מותר אבל אם החזיר אחר ששחט את אמו מקום החתך אסור שכן אמרו שם בברייתא בהמה המקשה וכו' והחזירה ואחר כך שחט וכו' מותר שחט את אמו וכו' אסור באכילה וכן בהלכות חילקו בכך שכתבו שם וז"ל שאם הוציא העובר ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו האבר היוצא אסור ומקום החתך מותר ואם שחט אמו ואחר כך חתכה האבר היוצא ומקום החתך אסור והשאר מותר ע"כ. אלא שלשון ההלכות קשה דאין חילוק בין חתיכה קודם שחיטה לאחר שחיטה אלא היכא דהחזירה אבל היכא דלא החזירה אפילו חתכה קודם שחיטה מקום החתך אסור ואיך לא הזכירו בדבריהם חזרה כלל. ואולי כוונתם לומר שהחזירה קודם שחיטה ולא חשו לפרש משום דסמכו על הברייתא שהביאו קודם שלא הזכירה חזרה כלל. ומ"מ על רבינו קשה למה לא חילק כדכתיבנא ומה גם על דברי ה"ה שכתב שדעת רבינו כהלכות ולא נתעורר בזה:
כל אבר עובר שיצא וחתכו וכו'. אם כוונת רבינו לומר שחתכו כשהוא בחוץ כדמשמע מלשונו שכתב כל עובר שיצא וחתכו קשה דלמה כתב אחר כך והוא בחוץ. וע"ק דמנא ליה לה"ה שכוונת רבינו לומר שאע"פ שבשעה שחתכו היה בפנים כיון דאח"כ הוציאו הוי אמ"ה שכן כתב וכן מתבאר שם שמה שאמרו חתך וכו' דוקא כשהניחו שם עד אחר שחיטה. לכך נ"ל לומר דה"ה הוציאו ממש והוא בחוץ דמשמע כונת רבינו דזו אף זו קתני (ולמה) [ול"מ] חתכו כשהוא בחוץ אלא אפילו חתכו בפנים ואח"כ היה בחוץ הוי אבר מן החי. ומ"מ הראיה האחרת שהביא וכתב וזהו ששנינו שם הוציא העובר את ידו וכו' לא הוי ראיה על כך דאין מפורש שם אלא דחתכה אחר שהוציאו אבל לא שחתכה בפנים ואחר כך הוציאה אלא הראיה אחרונה היא לומר דאיכא ביה איסור אמ"ה. ומ"ש ה"ה שמתבאר שם דדוקא הניחו שם עד אחר שחיטה הוא משום דשם אמרו בגמ' דכתיב וכל בהמה וכו' בהמה בבהמה כלומר דדבר הנמצא בבהמה מותר א"כ משמע דדוקא כשנמצא בתוך הבהמה:
כל אבר שיצא וחתכו וכו'. קצת תימה דלעיל אמר עובר שהוציא את ידו וכו' נאסר אותו אבר וכו' בין שחתכו קודם שתשחט וכו' עד אומרו אסור משום טריפה כלומר איסור מיהא איכא אבל לא מלקות. וכמו שפירש ה"ה משמע דאפילו חתכו קודם שתשחט אמו אין שם מלקות וצ"ע:
ואפילו מת העובר וכו'. אם כוונת רבינו שאחר שחתכו מת העובר. קשה דמאי אפילו הוא מאי נפקא לן דמת העובר אחר כך דכיון דכשחתך האבר ממנו היה חי א״כ יש בו איסור אבר מן החי. ועוד דה״ה כתב דנפקא ליה משום דבפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ד) אמר רבא על פלוגתא דרבי מאיר ורבנן כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה כלומר דרבנן אית להו דשחיטה מפיק ליה מידי נבילה אף על גב דהעובר היה מת בשעת שחיטת אמו ואם כן הרי אין העובר במינו שחיטה וס״ד אמינא לא מהני ליה שחיטה לאפוקי מידי נבילה וכסברת רב חסדא קמ״ל דמועיל להוציאו מידי נבילה אם כן משמע דעובר מת הוי כמו חי. ומכאן כתב הרב המגיד דיצא לו לרבינו כאן דאפילו העובר מת ואם כוונת רבינו כאן הוי דכשחתכו היה חי אין זה דמוי הנושאים דהתם בשעת שחיטה העובר מת ופשיטא דהכא הוי אבר מן החי כיון דבשעת חתיכה היה חי. לכך נראה כוונת רבינו דכשחתכו היה מת. וכתב הרב המגיד דיצא לו ממ״ש שם דהעובר מת יש במינו שחיטה והוי כחי ומכל מקום כתב שאין זה הכרח דהתם לא חשיב ליה כחי אלא שיש במינו שחיטה כשהוא חי ואגב אמו מהניא ליה שחיטה אבל לא שיהיה חשוב [כחי] גמור. ומ״ש ואף על פי שנגע בו בשעת חיתוך ר״ל דבשעה שחותכו קודם שחיטת אמו נעשה אבר מן החי דאם לא היה חותכו עד אחר שחיטה לא היה בו איסור אבר מן החי לכך כתב בשעת חיתוך:
ואם נחתך אחר שחיטה וכו'. לדברי המפרשים שאמרו דאבר העובר אסור מן התורה אחר שחיטה ואבר המדולדל הוא מדרבנן אחר שחיטה קשה אם כן היכי קאמרי דהרבה מצלת על שאינו גופה כו' והרי אבר המדולדל הוי גופה ואין בו אלא איסור מדרבנן אחר שחיטה ואבר עובר אינו מגופה יש בו איסור תורה אלא שזה בכלל הראיה שהביא הרב המגיד לדברי רבינו מהך ברייתא ומינה דהוי תיובתא לשאר המפרשים ז"ל:
ואם נחתך אחר שחיטה וכו'. מ"ש הראב"ד והיה לו לומר אינו לוקה משום אבר מן החי וכו' ר"ל היה לו לרבינו לומר שאינו לוקה משום אבר מן החי ואפילו שנאמר אינו לוקה משום אבר מן החי עם כל זה מה צורך ר"ל הא איכא מלקות מצד אחר שהוא משום טריפה. זה נראה כונתו וקשה על זה תרתי, חדא דאם הוה אמר כן הוה אמינא דאיצטריך לאשמועינן דלא נילקי תרתי משום אמ"ה ומשום טריפה לכך אמר שאינו לוקה משום אמ"ה. ועוד דאיצטריך לאשמועינן דאינו לוקה משום אמ"ה לענין ההתראה דאם התרו בו משום אמ"ה אינו לוקה אא"כ התרו בו משום טריפה ואיך כתב ועם כל זה מה צורך וצ"ע: