Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Hiring Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וכן אין השוכר רשאי להשכיר וכו' שהרי זה אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני וכו'. אע"ג דנראה בגמרא דלרבא דמפרש טעמא משום את נאמן לי בשבועה וכו' אם יש עדים פטור ולמ"ד משום טעמא דאין רצוני שיהא פקדוני חייב ורבינו ז"ל פסק כרבא מ"מ כתב כאן טעם דאין רצוני וכו' מפני שאפילו רבא מודה וע"כ לא פליגי אלא אם ראוי לחייב ממון מטעם זה אם השכירו אבל לאסור להשכיר לכתחילה ודאי דמספיק טעם זה והוא פשוט ומוכרח כמו שנתבאר שם בתוספות:
עבר השומר ומסר לשומר וכו'. קשה דאפילו יש עדים בדבר אמאי פטור הרי תחילתו בפשיעה דדילמא לא יהיו שם עדים ואינו נאמן בשבועה וסופו באונס שהביא עדים וכל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כמו שפסק לעיל מיהו לזה י"ל דלא איקרי פשיעה כיון שמסרו לשומר שכר כמותו ולא מיעט שמירתו אבל מ"מ קשה מ"ש למטה כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר וכו' הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא וכתב שאם הביא השומר הב' ראיה שפטור ואמאי תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב שהרי כתב הוא ז"ל פושע הוא כיון שמיעט בשמירה ואע"פ שלבסוף הביא ראיה שנאנס סופו באונס הוא ואם נאמר שאונס זה דוקא הוא מיתה הוה אתי שפיר דה"ז דומה לפשע בה ויצאה לאגם שנתבאר ספ"ג דפטור משום דאמרינן מלאך המות מה לי הכא מה לי התם ה"נ אמרינן הכי וקצת ראוי לדקדק כן מן המשל שהמשיל רבינו כאן וכתב כיצד שומר שכר וכו' ואם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה כדרכה ומדהמשיל הדבר במיתה משמע דדוקא במיתה הוא דין זה מן הטעם האמור אבל זה דוחק והנכון לתרץ בזה הוא דלא אמרינן שתחלתו בפשיעה וסופו באונס אלא כשהאונס בא לו מחמת הפשיעה דומיא דההוא דאמרינן בגמרא בפרק המפקיד ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אותבינהו בצריפא דאורבני ואיגנוב דהוי פשיעה לגבי נורא ולגבי גנבי נטירותא ומצי למימר ליה אם היה בידי הייתי שומרם שמירה מעלייתא לגבי נורא דהוי תחת הקרקע ולא היו נגנבים נמצא דמשום דלא עביד שמירה מעלייתא אפילו לגבי נורא כדין כל כספים דאין להם שמירה אלא תחת קרקע מש"ה איגנוב אבל הכא מצי למימר נפקד למפקיד אם אתה היית נותן לשומר זה לשומרו בשכר והיה נאנס היה פטור וא"כ פשיעתו לא עשה כלום:
הואיל והשומר הראשון חייב באחריות. אע"ג דלא נאמר טעם זה בגמרא אלא לשמואל אבל רב לית ליה האי טעמא דהא אית ליה במלוה דאע"ג דאם בא לחזור אינו חוזר חייב באחריותו ורבינו פסק כרב מ"מ כתב טעמא דשמואל ללמדנו דהיכא דאינו חייב באחריותו כגון דנתנו למי שרגיל אצלו כדכתב ה"ה דפטור ולזה כיון ה"ה במ"ש ונפקא מינה וכו' כלומר רבינו כתב טעם זה אע"ג דליתיה משום דנפ"מ הא. כתב ה"ה ויש מי שהיה סובר וכו'. זהו היפך דעת התוס' שהם סוברים דדוקא היכא דאיכא שבועה דמצי למימר דל אנת ודל שבועתך אז ישלם למשכיר אבל אי ליכא שבועה ישלם לשוכר והרא"ש חלק עליהם וכן הטור בח"מ סי' ש"ד נראה דעתו כיש מי שסובר וטעמא משום דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות משכיר אבל אין הטעם משום דמצי למימר ליה פרתי גבך דהא כבר דחו התוספות טעם זה מכח ההיא דהשואל (דף צ"ו) האשה ששאלה פרה ואח"כ אינסיבא כדאמר שם אלא טעמא כדכתיבנא וכן כתב הרא"ש בפסקיו. כתב הטור בח"מ סי' קכ"ה ואם החזיר לו המנה לראובן והעני ואח"כ לא היה לו לפרוע בענין שהפסיד שמעון שלו לוי חייב לשלם וכו' והרמב"ם כתב החזירו לו שניהם חייבים באחריותו וכו' נראה שהבין דברי רבינו דחייבים הם באחריותו רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל הטור לא ס"ל הכי אלא דוקא היכא דהעני ראובן ומש"ה כתב דהרמב"ם פליג עליה אבל ה"ה בפ"ז מהלכות מלוה כתב על דברי רבינו וכן מצאתי בתשובה להרי"ף אם העני הלוה השליח חייב וכן עיקר ששניהם חייבים באחריותו וכדברי רבינו ע"כ נראה שהבין כוונת הרמב"ם שהוא כדברי הטור ז"ל דדוקא היכא דהעני הלוה אבל לא העני אינו חייב ולשון רבינו משמע כדברי הטור: