Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואין ראוי לו לאכול וכו'. בגמרא פסחים (דף מ"ט) מפליג בין סעודה ראשונה לשניה בפ' אלו עוברין. ורבינו לא מפליג משום דמחלוקת ר' יהודה ורבי יוסי הוי בשניה כדאמר שם רב חסדא בפ' אלו עוברין וקי"ל דהלכתא כר' יוסי לגבי ר' יהודה בכל דוכתא וכיון שכן קי"ל כר' יוסי דאמר אפילו בשניה מצוה ולכך סתם רבינו. וכן בהלכות חמץ ומצה פרק ג' וזה לשונו מי שיצא וכו' או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין, לא חילק מהאי טעמא אלא ששם היה לו לבאר דסעודת אירוסין ונשואין מבת כהן לעם הארץ לא הוי של מצוה לאותו הדין כדמשמע בגמרא בפרק אלו עוברין דקרי לה סעודה שאינה של מצוה, ואין לחוש שכבר ביאר רבינו בפכ"א הל' איסורי ביאה שאין ראוי לעשות זווג זה וממילא משמע שאינה סעודה של מצוה:
אע"פ שאשתו של אדם מותרת וכו'. בגמרא ברכות (דף כ"ב) אמרינן שלא יהא ת"ח מצוי אצל אשתו כתרנגול ולאו דוקא ת"ח ובפכ"א מהל' איסורי ביאה כתב רבינו אין דעת חכמים נוחה למי שמרבה בתשמיש וכו'. ולכך יש לתמוה קצת על רבינו בדין זה וקצת דינים אחרים אשר בפרק זה הם נוהגים בכל כגון לא יהיו שניהם שכורים ולא עצלנים וכו' כל זה כתב ג"כ בפכ"א מהלכות איסורי ביאה ולא היה ראוי לכתוב כאן אלא הדברים המיוחדים לת"ח כמו שהתחיל בתחלת הפרק כשם שהחכם וכו' דמשמע דכל אלו הם דברים מיוחדים לת"ח. ואולי י"ל דאפילו הדברים הנוהגים בכל שאר העם הנזכרים כאן כתבם גבי ת"ח מפני שהוא צריך להזהר בהם ביותר:
ולא יקל בראשו ביותר וכו'. בנדרים פ' ואלו מותרים (נדרים דף כ') א״ר יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת וכו' חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש והקשו ורמינהי שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפים ביותר אמרה להם (לפי) שאינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה וכו' ותירצו לא קשיא הא במילי דתשמיש הא במילי אחרנייתא, ופירש הר״ן במילי דתשמיש שרי כדי לרצותה, והרא״ש פי' כדי להרבות תאותו. ובפ״ק דחגיגה (דף ה') אמרו אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה והקשו והא רב כהנא הוי גני תותי פוריא דרב ושמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו וכו' לא קשיא כאן דצריך לרצויי כאן שלא צריך לרצויי ומשמע דתרוייהו איתנהו. והא דלא תריץ בגמרא בפרק אלו מותרים מאי דתריץ בפ״ק דחגיגה משום דקאמר אינו מספר עמי משמע דכן היה דרכו לעולם וא״כ דוחק הוא דלעולם היה צריך לרצות והיה לו כעס עמה ובפ״ק דחגיגה לא תריץ גמרא כדתריץ בנדרים משום דמשמע ליה שח ושחק וכו' משמע במילי דעלמא אע״פ שאינן מילי תשמיש. א״נ כיון דהוה עובדא קים ליה לגמרא דהכי הוה מעשה אבל לענין הדין הא והא איכא דבמילי דתשמיש אפילו שאין לו כעס עמה ואינו צריך לרצותה מותר כדאמרינן בנדרים ואם צריך לרצותה אפילו במילי דעלמא מותר. וכן הטור בא״ח סימן ר״מ כתב שני תירוצים. אבל איכא לאתמוהי בדברי הטור שכתב ז״ל אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בפ' הרואה רב כהנא על תותי פוריא דרב שמעיה דשח ושחק ואם היה לו כעס עמה שצריך לרצותה אסור לשמש עד שיפייסנה וכו' דהיכי קאמר כדאיתא בפרק הרואה דמשמע דהא דר״כ איירי בעניני תשמיש ואינו כן דהא בגמ' בפ״ק דחגיגה מוקי לה בכל מילי אלא שצריך לרצויי והוא כתב ואם היה לו כעס עמה וכו' דמשמע דהא דרב כהנא איירי בלא רצוי אלא בעניני תשמיש ולא מוכח הכי בגמ' כדכתיבנא. ואולי י״ל דס״ל לטור דגמרא דמשני בפ״ק דחגיגה הא דרב דצריך לרצויי הוא הדין דמצי לשנויי בעניני תשמיש ולא צריך לרצויי והא דשני בנדרים בעניני תשמיש ה״ה דמצי לשנויי דצריך לרצויי ולא כדכתיבנא לעיל דאע״פ ששני התירוצים אמת לא מצי לשנויי בחדא סוגיא מאי דמשני בחברתה אלא מצי לשנויי בהא מאי דשני בהא ומשום הכי מוקי הא דרב כהנא בעניני תשמיש דהוי כאילו שני הגמרא הכי כיון דתירץ כן בנדרים ומ״מ עדיין אין דעתי נוחה דהיכי שביק הטור תירוצא דשני גמרא ואמר תירוץ אחר ומ״מ למדנו מדבריו דשני התירוצים אמת ויש לתמוה על רבינו איך לא כתב תירוצא דעניני תשמיש. וי״ל דהוא סובר דלא אתמר הך תירוצא אלא לחלק בין ההיא דיוחנן בן דהבאי לההיא דר' אלעזר אבל כיון דאמר בגמרא בתר הכי דליתא דר' יוחנן בן דהבאי וסובר רבינו דאכל מאי דקאמר רבי יוחנן בן דהבאי קאמר דאין הלכה ולא כדכתב הטור שם דמאי דקאמר דאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי לא קאי אלא אהפיכת שולחן דוקא אבל כל השאר הלכה כמותו אלא רבינו סובר דאין הלכה כמותו בכלהו דהא בפכ״ה מאיסורי ביאה כתב בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה הרי משמע דאנושקין באותו מקום נמי קאי וה״ה לאינך וא״כ כיון דאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי לא קאי לפי המסקנא דקאמר דאין הלכה הך חילוק דעניני תשמיש אלא כל מילי שוין ולא קאי לפי האמת אלא חילוק דאמרינן בפ״ק דחגיגה דצריך לרצויי וכבר כתבו רבינו יספר וישחק עמה מעט כדי שתתישב נפשה וכו':
ולא ירוץ ברשות הרבים וכו'. בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג) אמרו ויש אומרים אל יפסיע פסיעה גסה וכו'. ואולי זהו שכתב ולא ירוץ ברשות הרבים אלא שבגמרא לא נתנו טעמו של רבינו אלא מפני שנוטל מאור עיניו של אדם וכו':
ואסור לו שימצא בבגדו כתם כו'. שבת בפ' ואלו קשרים (שבת דף קי"ד) אמר ר' יוחנן כל ת״ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה וכו' רבינא אמר רבד איתמר ולא פליגי הא בלבושיה הא בגלימא. וכתבו בהלכות פירוש רבב כגון קירא וזפתא וכיוצא בו, ופירוש רבד דם יבש וטעמו של דבר כדי שלא יראה לדם נדה ויבא לידי חשד ע״כ. ורבינו לא הזכיר אלא גלימא ולא הזכיר לבושא ולא ידעתי למה:
ולא ינעל מנעלים המטולאים וכו'. בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג) אמרו לא אמרן אלא בפנתא פי' שעל גבי הרגל אבל בגילדאה פי' עקב לית לן בה. ובפנתא לא אמרן אלא באורחא אבל בביתא לית לן בה ולא אמרן אלא בימות החמה אבל בימות הגשמים לית לן בה. ובהלכות פרק כיצד מברכין הזכירו הא דפנתא ורבינו לא הזכיר מכל זה כלל וגם בזה לא ידעתי למה. ובהלכות פרק ואלו קשרים כתוב בנוסחא דידן והני מילי בעילאי אבל בגילדאי לית לן בה. ובגילדאי נמי לא אמרן אלא בימות הגשמים אבל בימות החמה לא. ונוסחא זו אין לה מובן דהוא הפך מדברי הגמ' דבגמ' קאמר דאפילו בעילאי בימות הגשמים שפיר והוא קאמר דבגילדאי אינו אלא בימות הגשמים אבל בימות החמה גילדאי לא, וגם הוא הפך ממה שכתב הוא עצמו בפ' כיצד מברכין שהוא מסכים עם הגמרא. ובודאי שטעות סופר הוא בפרק ואלו קשרים צריך לגרוס ובעילאי נמי לא אמרן אלא בימות החמה אבל בימות הגשמים לית לן בה והוא מסכים עם הגמ' ועם מה שכתב בפ' כיצד מברכין:
לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים ולא ישים בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר. קשה אי איירי בגופו הרי מותר הוא כדכתב לקמיה וכן בגמרא אמרן זיעא מעברא ליה ואי בבגדים הרי כתב אחר כך ולא בבגדים. והרב כסף משנה תירץ שני תירוצים. ונראה לי לתרץ דבפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג) אמרו לעיל מיניה מברך על היין וחוזר ומברך על השמן וטחו בראש השמש ואם השמש ת״ח וכו' ומה שמצריך לטוחו בראש השמש כתב רש״י ז״ל שלא יצא בידיו מבושמות מפני שגנאי הוא לת״ח. והוקשה לו לרבינו דהא בגופו שרי משום דמעברא זיעה לזה הוצרך לחלק דדוקא כשהוא בגופו הוא לעבורי זיעא אבל ידו לא מוכחא מילתא דהוי משום זיעא והוי חשדא וזה שכתב כאן ולא יצא מבושם כלומר בידיו מבושמות. ובגמ' אמר ובמקום שחשודים על משכב זכור ורבינו לא חילק:
דיו לבריא לאכול בשר וכו'. בפרק כסוי הדם (חולין דף פ"ד) אמרינן ואינך אימת מערב שבת לערב שבת ואמרו שם אמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים וכו' אבל אנו וכו' כגון אנו לוין וכו' ומפני כן כתב רבינו לבריא אע״פ שבזמן הזה אין אנו בריאים כדאמרינן בגמרא מ״מ אם יש אדם בריא שיכול לעמוד הרי טוב:
דרך בעלי דעה וכו'. ומה שקשה על דברי רבינו שהפסוקים הם הפוכים כבר תירץ הרב בית יוסף זלה"ה. והחכם מהר"י אדרב"י ז"ל בספר דברי ריבות סימן ר"ל תירץ דבר מתיישב עיין שם: