מי שהיה נשוי שתי נשים וכו'. כתב ה"ה ויש מי שאומר שאם לא מתה השניה וכו'. קשה קצת דאיך הקשו בגמרא (דף צ"א) מתה אחת בחייו ואחת במותו וכו' דלישמעינן כתובה נעשית מותר לחבירתה ולא לימא אחת בחייו ואחת במותו אלא נימא דהא אתא לאשמועינן דצריך שימותו שתיהן לגבות כתובת בנין דיכרין ולזה אמר אחת בחייו כו' כלומר שמתה אחת בחייו ואחת במותו ונראה דאי לא לא. ונראה דזה דוחק דאתא לדיוקא ולא בעי גמרא אלא שישמיענו חידוש בדבר עצמו ולא בדיוק:

אין הבנים יורשין כתובת אמן וכו' עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם. אע"פ שה"ה הודה לדברי הראב"ד ז"ל שדברי רבינו צריכים עיון מכל מקום יש לתת טעם דלכל מאי דאפשר לחוש נחוש ונאמר בהדיא מחלה תנאי הבנות מה שאין כן בפרעון:

בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות. כתב הרב המגיד ובאמת שכוונת וכו' וילדה לו בת ואחר כך מיאנה בעודה קטנה וכו'. אף על גב שהרב המגיד כתב בפרק שני דרבינו סובר שממאנת בין עיבור ללידה ולא אחר לידה מכל מקום כתב כאן שכוונת רבינו הוא שאחר לידה ממאנת בו כלומר הנראה מפשט דבריו אבל האמת יש לבאר כמו שביאר בפרק שני וזהו שכתב בסוף לשונו כך הוא באמת פשט הלשון מוכיח כן והר"א ז"ל השיגו ואני כתבתי פרק שני מהלכות אלו פירוש דברי רבינו באופן אחר ויתישבו דבריו:

נשאת הבת ומיאנה וכו'. מה שהוקשה על זה עיין בב"י דתירץ דאע"ג דלרבי ממאנת אין לה מזונות האי משום דהוי מדעתה אבל נתגרשה דהוי בע"כ יש לה מזונות. וצ"ל לדעת רבינו דרבי יהודה קרי עודה בבית אביה אע"ג דנתגרשה מן הנישואין משום הך טעמא דהוי בע"כ. וא"ת לדעת רבינו לעיל כשהקשו בגמרא (דף נג:) לרב אע"ג דבגור וללוי אע"ג דאינסוב הוצרכו לומר דארוסה איכא בינייהו למה ליה כולי האי נימא דבהא פליגי רב סבר עד דתלקחן לגוברין ואם נשאת אפילו שנתגרשה אח"כ אין לה מזונות ולכך אמר לוי דלא תנינן אלא עד דתבגרן משום דאז אין לה שום מזונות אבל בנישואין אם נתגרשה חוזרת לבית אביה למזונות. ויש לומר דלא משמע האי לישנא אלא שעד אותו זמן אוכלת אבל לענין אם תחזור עוד או אם לא תחזור עוד בהא ודאי לא איירי ולא בעי לאוקומי פלוגתא בהכי: