הבת מיום לידתה כו'. ופסק כמ"ד תוך הזמן כלפני הזמן:

וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת כ' תהיה נערה. כלומר לא תימא דהוי כמו הבאת שערות לאחר עשרים דלא מהני כיון דנראה בה סימני אילונית אלא כיון דנראה בה בשנת עשרים הוי כקודם עשרים והוי נערה:

פחות שלשים יום כו'. קשה לפירוש רבינו ז"ל דאמרינן בגמרא (דף מה:) בפרק יוצא דופן גבי ההיא מתניתין דקטן וקטנה [שלשים] יום בשנה [חשוב שנה] והשתא לדעת המפרשים אתי שפיר דלהכי חשובים שנה אבל לדעת רבינו ז"ל אין טעם ולכך כתב הטור ז"ל שהוא טעות סופר:

הגיעה לזמן הזה וכו'. הא אם הביאה הוי גדולה כיון שלא הביאה סימני אילונית ומ״ש בברייתא בפרק הערל (יבמות דף פ) דאפילו הביאה לאחר מכאן הרי היא אילונית היינו כשהביאה סימני אילונית:

נמצאת אתה למד כו'. קשה דאיך נלמד מן האמור הא עם כל האמור אפשר לומר דהאילונית למפרע נעשת גדולה מבת י"ב ויום אחד ותקרא נערה עד ששה חדשים למפרע כדהוה סבור רב יוסף בפרק הערל (שם) שהקשה לרב דאמר שתים עשרה וכו' נעשה סריס למפרע והקשה רב יוסף לרב אילונית לר"מ יהא לה קנס כלומר דלמפרע נעשת נערה מבת י"ב ויום אחד ותירץ אביי מקטנותה יצאה לבגר כלומר דנערות תליא בסימנים וא"כ מאין למד ממה שכתב לעיל סברת אביי יותר מסברת רב יוסף. ויש לומר דכיון דאמר לעיל כשהביאה מבת עשרים שתי שערות אז תקרא נערה א"כ ודאי שהנערות תלוי בסימנים דאם לא כן היה לנו לומר דלמפרע נעשת נערה מבת י"ב ויום אחד אלא ודאי דנערות תליא בסימנין ואילונית שאין לה סימנין מקטנותה יצתה לבגר:

ויש בבת סימנים וכו' (ואלו הן סימני אילונית כל שאין לה דדין כו'). רבינו ז"ל לא גריס בברייתא סימני בגרות וסבירא ליה דכל הני סימני נערות הן אע"פ שבפירוש המשנה לא כתב כן. ופסק כדברי כולן להחמיר שכן אמר ואע"ג דאמר דחד מתני לה אהא וחד מתני לה אההיא ברייתא דמעשר ורבינו ז"ל פסק בהלכות מעשרות דהלכה גם כן כדברי כולן להחמיר אין חשש בזה דאפשר דהא והא איתא ואע"ג דמר מתני לה אהא ומר אהא אפשר דכתרוייהו אמרן רב ולכך פסק הכא והתם להחמיר:

ויש בבת סימנים מלמעלה וכו'. כתב ה"ה ז"ל ומפרש רבינו ז"ל שאי אפשר שיבאו כל הסימנים העליונים וכו'. קשה למה כתב שהוא מפרש במשנה כך דודאי מתני' לא קאמר אלא חד סימן העליון לבד אי אפשר שיבא אלא א"כ יש התחתון אבל משום דלדידן מספקא לן הי מינייהו הוי כדקאמר הלכה כדברי כולן להחמיר לכך כתב רבינו ז"ל שאי אפשר שיבאו כולן אבל מתניתין לעולם לא קאמר אלא עליון. וי"ל דכיון דמתניתין רבי אמרה ורבי מסופק שאמר הלכה כדברי כולן להחמיר לכך כתב שרבי שאמר כן כוונתו כך הוא כיון שהוא מסופק: (ובקונטרס אחר מצאתי זה הלשון שאכתוב ועוד לשונות אחרות והואלתי להציגם פה ולכתוב כל דבר ודבר במקומו כדי להקל על המעיין):

ויש בבת סימנים מלמעלה וכו' ומשיתקשקשו הדדין כו'. בגמרא פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) תנו רבנן אלו הם סימני בגרות רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר כשיתקשקשו הדדין רבי יוחנן (בן ברוקא אומר משיכסיף ראש החוטם וכו') משיפצל ראש החוטם רבי יוסי אומר משתקיף העטרה רבי שמעון אומר משתמעך הכף ע״כ. וכאן הזכיר רבינו ז״ל אלו הסימנים עם סימני נערות ומבואר בסמוך באומרו הרי היא ספק בין נערה לקטנה דמשמע דס״ל דאלו סימני נערות ולשון הברייתא קשה לזה ששם אמרו דאלו הד' הם סימני בגרות ואילו שרבינו ז״ל היה גורס סימני נערות:

ומשיפצל ראש חוטם הדד וכו'. הפרש הפירוש הוא דלפירושו הוא שהחוטם יעשה ראש אחר שהוא כדור ולפירוש רבותיו אינו אלא שיעשה החוטם עצמו והגירסא הנכונה בדברי רבינו ז"ל ורבותי פירשו משיפצל החוטם עצמו, וכן בסמ"ג: עוד ראיתי ונתון אל לבי לכתוב באלו ההלכות קצת קושיות הנופלות על הסמ"ג מפני שהוא ורבינו ז"ל הכל הולכים אל מקום אחד. במנין השניות כתב סמ"ג בלאוין ק"י ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם אין לה הפסק ובס"א מצאתי ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם רק שמן האב אין לה הפסק ומן האם אית ליה הפסק x וכל אחד מהנוסחאות הם דברים תמוהים דהם נגד דברי הגמרא דבהדיא אמרו בפרק כיצד אמר רב ארבע נשים יש להם הפסק ונקיט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו ופירשו שם כלת בתו ובהני אין שום מחלוקת כלל ודברים אלו צריך עיון. עוד כתב בעשין נ' (בהלכות מיאון) גבי סימני בגרות דרש"י ז"ל מפרש שהם שמונה כולם מבגרות וכו' נראה שהיה לו פירוש אחר משא"כ בפירוש שלנו דמפרש דשיעורא דר"י דמתניתין ודברייתא הכל דבר אחד וא"כ לא הוי ח'. וכתב עוד ואותו לשון שסתר רבינו שלמה הוא בספר רמב"ם וכו' ונראה ודאי דרבינו אינו גורס שם בברייתא אלא אלו הן סימני נערות וכולן הם סימני נערות וכ"נ מה"ה ז"ל לא כמו שהבין סמ"ג שעם היות לרבינו ז"ל גירסתנו בגמרא פירש מה שפירש ולכך הוקשה לו מה שהקשה רש"י ז"ל ורבינו ז"ל לא הזכיר סימני בגרות כלל אלא משמע דס"ל דהכל הם סימני נערות. עוד יש לי להקשות שם בדברי סמ"ג קושיא חזקה שהוא כתב כל הדינים האלו שכתב כאן רבינו ז"ל וכתב הגיע לשנת עשרים [פחות שלשים] ולא הביא שתי שערות [למטה] והביא שתי שערות בזקן אע"פ וכו' עד שיולדו לו וכו' וא"כ משמע דהבאת שתי שערות בזקן לא הוי כהבאת שתי שערות במקומות הידועות שא"כ שאפילו שהביא כל סימני סריס כיון שהביא שתי שערות קודם עשרים וכמו שאמרו בברייתא דפרק הערל ונתבאר שם סגי אלא ודאי שאין הבאת שתי שערות בזקן חשוב כהבאת שתי שערות כדכתבו התוס' בפרק הערל ולזה כתב שתי שערות במקומות הידועות להבאת שער וכן למטה כתב שתי שערות אלו צריך שיהיו במקום הערוה וכו' א"כ תימה איך כתב שם בעשין נ"ב גבי מצות חליצה ואח"כ יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובאיש בזקן או בבית הערוה הא שתי שערות בזקן לאו כלום הוא וצ"ע:

הבת שילדה אחר י"ב שנה וכו'. כתב ה"ה ז"ל ויש לתרץ וכו'. לכאורה נראה דסותר מ"ש למעלה שאם ילדה קודם זמן שאינם סימנים שהרי כאן דאינה יכולה למאן אחר שילדה ומשמע דאפילו בתוך י"ב א"כ מצינו חמותו ממאנת אלא ודאי אינה יכולה למאן מ"מ דהרי הם כסימנים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי כתב רבינו ז"ל אחר י"ב. ואולי יש לומר דאע"ג דאינם סימנים מ"מ לענין שאינה יכולה למאן חשיבי כסימנים ותהא מקודשת דומה למ"ש התוספות בשם ר"י בפירקא קמא בד"ה שכבר ילדו דאע"ג דבקטנה איירי וכו' הכוונה שם דבמיאון היקלו. ואפשר לפרש לשונו ולומר דה"ק אי אפשר שמ"ש רבינו ז"ל אחר י"ב הוא מפני שגורס בפירקא קמא דיבמות תתעבר ותמות ולפי זה מ"ש הוא אליבא דכ"ע בין למ"ד תוך הזמן כלפני הזמן בין למ"ד כלאחר דזה ודאי אי אפשר שאיך יתרץ הגמרא הקושיא שהקשה איני והאמר שמואל וכו' אלא ודאי ע"כ צריך לגרוס שם שמא תתעבר ושמא תמות וצ"ל דסוגיא דהתם דסבירא לה דאפשר לעיבור קודם זמן אתיא כמ"ד תוך הזמן כלאחר הזמן ומפני כך בין קודם י"ב בין לאחר י"ב בנים הרי הן כסימנים ולא מצינו חמותו ממאנת אבל למ"ד תוך זמן כלפני זמן אין לומר דקודם י"ב בנים הרי כסימנים והכי מוכח בפרק י"ט דכתב בת הממאנת וכו' וא"ת א"כ למ"ד תוך זמן כלפני זמן מצינו חמותו ממאנת וכ"ת דס"ל דא"א להתעבר קודם י"ב זו אי אפשר שהרי כתב הרב בת הממאנת לכך נראה דודאי ס"ל דא"א להתעבר קודם שתים עשרה ומ"מ בת הממאנת הוא בין עיבור ללידה וזהו שכתב רבינו ז"ל אחר שתים עשרה מפני דס"ל כמ"ד תוך זמן כלפני הזמן דהכי קי"ל ולדידיה אי אפשר להתעבר קודם י"ב כן נראה לפרש לשון רבינו ז"ל:

(ובקונטרס אחר מצאתי כתוב זה):

הבת שילדה וכו'. לבאר עוד לשון זה אומר דמה שכתבתי ואולי י״ל הוא הנכון. והנה ה״ה ז״ל מפרש כפירוש התוספות ז״ל שכתבו שם דלמקשה הוה ניחא ליה דאע״ג דהיא קטנה מ״מ אינה ממאנת מפני שנראת גדולה ומה שמקשה הגמרא אינו אלא לרבא בר לואי ופירשו כל הסוגיא בדרך זה ואמר שמ״ש בנים הרי הם כסימנים הוא משעת העיבור כמ״ש ה״ה ז״ל בשם הר״א ז״ל ולזה כתב ה״ה ז״ל דסוגיא זו אינה אלא למ״ד תוך זמן כלאחר זמן אבל לדידן דקי״ל דהוי כלפני הזמן ס״ל כסברת המקשה מ״מ אינה ממאנת מפני שנראת גדולה זהו דעת הרמב״ם ז״ל. וכתב עוד ויש לתרץ וכו' כלומר אם תקשה לפי זה איך כתב רבינו בת הממאנת דמשמע דממאנת בקטנות והא לפי זה אינה ממאנת מפני שנראת גדולה כסוגיא דיבמות לזה תירץ דסובר רבינו ז״ל דכשמתעברת תוך י״ב ממאנת עד שתלד דלא שייך סברא זו דנראת גדולה אלא כשיולדת אבל בשעת העיבור אינה נראת גדולה וזהו הדרך הנכון והדרך האחר שכתבתי ואפשר לומר וכו' נראה שהוא דחוק. (ויש נוסחא אחרת בלשון זה שכתוב כן). אפשר שרבינו ז״ל גורס בפ״ק (דף י"ב) שמא תתעבר ותמות ואפשר ליישב הגירסא בגמרא כפי גירסא זו בכה״ג והכי פירושו ואלא קשיא הך כיון דאת אמרת תמות א״כ הך דכבר ילדו עכ״פ בגדלות אחר י״ב וא״כ היה לו לומר שכבר גדלו ותירץ רב ספרא שאמר שכבר ילדו לומר שאע״פ שלא הביאו שערות אחר י״ב מ״מ בנים הרי הם כסימנים. ולפי זה מ״ש רבינו בת הממאנת שהוא אחר שתים עשרה והוא בין עיבור ללידה וכמ״ש ה״ה ז״ל והשתא קאי ויש לתרץ על כל הפירושים בין למה שכתב אפשר וכו' יהיה פירוש רבינו ז״ל שם אחר י״ב ולמה שכתב או שהוא סובר. (עוד מצאתי לו קונטרס אחר וכ"כ שם). במ״ש ה״ה ז״ל גבי בת הממאנת כתבתי שיש בו שתי גירסאות. הגירסא הראשונה היא אי אפשר שהוא סובר שאי אפשר לה לילד קודם לכן וגורס בפ״ק דיבמות שמא תתעבר ותמות אלא שהוא סובר וכו' והטעם לגירסא זו לומר דע״כ אי אפשר שגורס במסקנא בפ״ק שמא תתעבר ותמות דא״כ איך תירץ לקושיית הגמרא שאומר שכבר ילדו ולא אמר גדלו אלא ודאי הוא סובר וכו' וגורס במסקנא אלא לעולם שמא תתעבר ותמות ואלא קשיא הך כו' כגירסתנו. והגירסא הב' היא אפשר שהוא סובר שא״א לילד וכו' וגורס בפ״ק וכו' או שהוא סובר וכו'. ופי' גירסא זאת דרבינו ז״ל אפשר שיגרוס שם בפ״ק לעולם שמא תתעבר ותמות ואלא קשיא הך. וכבר ישבתי במקום אחר גירסא זאת בגמרא. ונוסחא זאת בדברי ה״ה ז״ל בספר כ״מ. ולפי גירסא זו מ״ש ה״ה ז״ל וכתב הוא בפי״ט בת הממאנת כו' הוא סיוע לפירוש שכתב שהוא סובר ותיובתא לפירוש קמא שכתב אפשר שהוא סובר וכו' ומ״ש אח״כ והסוגיא שביבמות קשה לזה הפירוש הוא בהפך שהוא קשה לפירוש בתרא וסיוע לפירוש קמא ולכך כתב לזה הפירוש וכתב יש לתרץ וכו' שתירץ הכל תירוץ הקושיא של וכתב הוא בפי״ט לפירוש קמא דהתם היא שילדה אחר י״ב ונתעברה ומיאנה בין עיבור ללידה ומ״ש שמא תתעבר ותמות ר״ל כשילדה קודם י״ב ותירוץ הסוגיא שביבמות לפירוש בתרא דבין עיבור ללידה ממאנת ולא משכחת חמותו ממאנת כדכתב ואכתי קשיא לי לפירוש בתרא דקאמר דסוגיא דאמר בנים הרי הם כסימנים אתי כמ״ד תוך הזמן כלאחר הזמן וכו' א״כ כשאמר בגמרא אית דאמרי בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה לר' יהודה למה הוצרכו לומר דנפקא לן לר״י לימא נפקא מינה למ״ד תוך הזמן כלפני הזמן דבבנים מודה דעדיפי מסימנים ועדיף הך נפקותא מהך דאמר השתא דעל הא קשה מה שהקשו התוספות ז״ל למה הוצרכו לומר כן לאוקומי מתני' כר״י כו' בלאו הכי מוקמינן ליה כר״י כו' וכדהקשו שם התוס'. ונראה דה״ה דהוה מצי למימר כן אלא ר״ל מילתא דאית בה נפקותא לסברא דתנאי אבל הך נפקותא דלמ״ד תוך הזמן היא סברת אמורא יחידאה. עוד כתב בסוף הלשון וכן נראה מן הסוגיא בריש פרק נושאין על האנוסה (יבמות דף ק') טעמו דשם אמרו על מתני' דהוא אונן עליהם והם אוננים עליו דלא משכחת לה אלא בזנות ותיובתא דשמואל ותירצו משכחת לה בממאנת והקשו ממאנת מי קא ילדה והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן וכו' שמא תתעבר ותמות וכו' ותירצו משכחת לה בקידושי טעות ואי איתא מאי דקאמר רבינו ז״ל דמשעת עיבורה אינה נחשבת גדולה א״כ עדיין משכחת לה דממאנת דמיאנה בין עיבור ללידה אלא ודאי שכדברי הראב״ד ז״ל עיקר. וקשה לזה דאם נאמר דרבינו ז״ל סובר כפירוש בתרא דפירש ה״ה ז״ל דגורס בפ״ק דיבמות שמא תתעבר ושמא תמות וסוגיא אתיא כמ״ד תוך זמן כלאחר הזמן אין מקום לקושיא זו כלל ואתי שפיר אותה סוגיא לדעת רבינו ז״ל דלא מצי לאוקומי התם במיאנה בין עיבור ללידה דכיון דההיא סוגיא סברה שמא תתעבר ותמות כדמשמע התם א״כ העיבור בקטנות גורם המיתה אע״פ שתלד בגדלות וכמ״ש התוספות בפ״ק דיבמות ואי אפשר שתתעבר בקטנות אבל אם נאמר כפירוש קמא דפירש ה״ה ז״ל דגורס רבינו ז״ל שמא תתעבר ותמות ודאי תפול קושיא זו דהוא סובר דאפשר לה להתעבר בקטנות אפילו שנאמר תתעבר ותמות ולילד בגדלות וממאנת בין עיבור ללידה וא״כ בכה״ג הוה מצי לתרוצי התם וא״כ נראה לכאורה דלא כתב ה״ה ז״ל וכן נראה מן הסוגיא וכו' אלא לפירוש קמא שפירש בדברי רבינו ז״ל והוא דוחק שהרי אפשר לפרש בדבריו כפירוש בתרא ואין כאן קושיא. ונראה לומר דאפילו לפירוש בתרא יש הכרח לדעתו של הר״א ז״ל דלדעת רבינו ז״ל מה מקשה התם מדרב ביבי לימא רב ביבי שמא תתעבר ושמא תמות וקאמר כדאמרו בפ״ק ואין כאן קושיא דממאנת בין עיבור ללידה ומשכחת לה שפיר ובשלמא לדעת הר״א ז״ל אתי שפיר דאפילו שנאמר שמא תתעבר ושמא תמות פריך שפיר התם משום דע״כ אתה צ״ל דבנים הרי הם כסימנים כדתירצו בפ״ק וא״כ משעת העיבור הוי גדולה ואינה יכולה למאן נמצא דקושיית הגמרא שייכא בין שנאמר שמא תמות בין שנאמר תמות ודאי. ורבינו ז״ל יתרץ דהסוגיא דבפרק נושאין סברה שמא תתעבר ותמות ודלא כסוגיא דפ״ק והם מתחלפות אבל לפירוש קמא שפירש ה״ה ז״ל בדברי רבינו ז״ל קשה ההיא סוגיא כדפרישית. ויש ליישב דע״כ לא קאמר ה״ה ז״ל דממאנת בין עיבור ללידה אפי' לפירוש קמא אלא לדידן דקי״ל תוך הזמן כלפני הזמן ולכך העיבור שהיה לפני הזמן לא חשיב סימן אלא הלידה שהיא אחר הזמן אבל למ״ד תוך הזמן כלאחר הזמן ודאי דהעיבור אפילו שיהיה בקטנה חשיב סימן ולכך לא תירץ בפרק נושאין דמשכחת לה בממאנת בין עיבור ללידה דאותה הסוגיא אתיא אפילו כמ״ד תוך הזמן כלאחר הזמן ותירץ תירוץ השוה לשניהם. וא״ת לפירוש קמא דאפשר להתעבר בקטנות ולילד בגדלות למה מיהדר הגמרא בפ״ק ממאי דאמר שמא תתעבר ושמא תמות הא יש לישבו כשנתעברה בקטנות ותלד בגדלות דפעמים חיה וכדהקשו שם התוספות ז״ל. וי״ל דסובר רבינו ז״ל דאז ודאי חיה ולא שייך לומר שם שמא תמות כיון שהלידה בגדלות דבתר לידה אזלינן. (ע"כ מצאתי בקונטריסים):

הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות וכו'. לפי מה שפירש הראב״ד ז״ל דהכל תלוי בהבאת שתי שערות א״כ היכי קאמר בגמרא פרק הערל (יבמות דף פ':) לא רב נחמן סיכי דיקנא הוה ליה דלפי דעתו אי הוה ליה סיכי דיקנא למה היה אומר אם בשרו היה מעלה הבל איתיב ליה ברת הא בלאו הכי סגי כיון שהיה לו שתי שערות וכי תימא ודאי זו אינה קושיא דסיכי דיקנא אינן שתי שערות אלא צמיחת הזקן קצת ומשום הכי צריך סימן אחר א״כ מה הקשה לו ה״ה ז״ל למה הוזכרו שאר סימנין [הא] לא הוזכרו אלא שיהיה לו סיכי דיקנא דאז ודאי אין דנין אותו כסריס ולא הוזכרו שאר הסימנין וא״כ מה מקשה לו ה״ה ז״ל. ואם לא הבין זה בדברי הראב״ד ז״ל אלא שהוא סבור דסיכי דיקנא הוו שתי שערות א״כ למה אינו מקשה לו הקושיא שהקשיתי. ונראה לתרץ דה״ה ז״ל הבין שהראב״ד ז״ל מפרש דברי הגמרא כך אלא הא דאמר רבה בר אבוה כו' כמאן כרב הונא כלומר ונפשוט מהכא דהלכה כרב הונא כיון דרבה בר אבוה מסייע ליה ולא אתי ככללין דרב הונא ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן ותירץ הגמרא דאי משום הא לא תסייעיה לרב הונא דרבה בר אבוה דעת שלישי יש לו דסובר דאע״פ דיש לו שתי שערות צריך שיהיה לו סימן אחר לשנאמר שאינו סריס ואם כן מיניה לאו סייעתא אבל אינו מפרש הראב״ד ז״ל כמאן כרב הונא כלומר דהוא דוחק דרבה בר אבוה אתי דלא כרבי יוחנן שאם זה הוא הפירוש ודאי שאין מקום לתירוץ הגמרא במה שתירץ דלא אתי כחד מינייהו דכ״ש דהשתא קשה טפי אלא הפי' הוא כמו שכתבתי ולכך לא השיג עליו מדברי הגמרא דרבה בר אבוה דעת שלישי ולא קי״ל כותיה אלא כרבי יוחנן לגבי רב הונא:

וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה כו'. כתב ה"ה ז"ל ברייתא שם מתבאר בסוגיא דסתמא דמתני' הכין כלומר אל יקשה בעיניך דהבן שנתקו גידיו או חתכו אותן בידי שמים כלומר שנפלו מחמת חולי שלמה נקרא זה סריס אדם ולא סריס חמה דשם נתבאר דסריס חמה לא נקרא אלא מי שהוא ממעי אמו שלא ראה שעה אחת בכשרות כמבואר שם אבל מי שלקה אחר שיצא ממעי אמו בין בידי אדם בין בידי שמים נקרא סריס אדם:

בן י"ג שנה ויום אחד כו'. קשה דכיון דרבינו ז"ל מפרש מ"ש בגמרא (נדה דף מ"ח:) מה איש תחתון ולא עליון דלא סמכינן אעליון מנין לו הא דהיכא דלא נבדק תחתון סמכינן אעליון. ונראה לתרץ זה עם קושיא אחרת שיש לי על פי' המפרשים שפירשו מה איש תחתון ולא עליון כלומר דבאיש לא שייך עליון אם כן לדידהו אמאי מהני לר"מ באשה עליון היכא דלא נבדק התחתון דכ"כ התוספות ז"ל בריש פרק בא סימן (שם) דהקשו דלר"מ למה הוזכר עליון ותירצו דאהני דהיכא דבא עליון מסתמא אמרינן גדולה היא ואמרינן כבר בא תחתון וקשה דכיון דאנן ילפינן מאיש דלא שייך ביה עליון כלל א"כ הכא לא מהני עליון כלל ואי אמרת דשאני התם דלא שייך א"כ היכי ילפת מיניה. וזה יתורץ לפירוש רבינו ז"ל והוא סיוע לדבריו דאשה ואיש שוים דלא מהני עליון אלא היכא דלא נבדק התחתון ומכאן יצא לו דבאיש היכא דלא נבדק תחתון סמכינן אעליון דומיא דאשה לר"מ דסמכינן ע"כ אעליון דאם לא אמאי הוזכר לדבריו סימן העליון כדכתבו התוספות:

שתי שערות האמורות בבן ובת כו' דנין בהן להחמיר בכל מקום וכו'. קשה דבריש הלכות פרה אדומה כתב רבינו ז"ל היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר עיקרן משחיר וראשן מאדים וכו' וגוזז במספרים את ראשן המשחיר כו' הוצרך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג והשתא כיון דדנין להחמיר בפרה ובנגעים ובכ"מ כמבואר בגמרא היל"ל שם דצריך שישאר מן השער כדי שיכוף ראשו לעיקרו דינטל בפי הזוג דילמא אינו שער והו"ל כאילו אינו וצ"ע. ועוד קשה דבפרק ב' דנגעים לא הזכיר רבינו ז"ל אלא נטילת הזוג ואיכא למטעי דהוי טומאת ודאי ואינו אלא טומאת ספק ונפקא מינה דלא מייתי עלה קרבן והיה לו לבארו גם קשה דבפ"ב דנגעים כתב שאפילו דהלבן כל שהוא אזלינן בתר עיקרו ובפרה כתב דבעינן בעיקר כדי נטילת הזוג. ויש לחלק בפרה דכיון דאיכא שער בעינן שיהיה השיעור של שער אדום אבל בלבן כד מדלית העיקר שהוא לבן הוי כאילו אין שם שער ולכך פסול והבן זה. ועל קושיא האחרת י"ל דסמך על מה שכתב כאן. ובשם הר"י קורקוס כתב הרב ב"י בהלכות פרה שתירץ דסובר רבינו ז"ל דלא נאמר הלכה כדברי כולן להחמיר אלא גבי בן ובת דוקא. וזה אי אפשר דבפרק שמיני כתב גבי שער שחור דאינו מציל עד שיהא כדי לכוף ראשו לעיקרו ועוד דכאן כתב דנין להחמיר בכל מקום. אלא מקום יש לתרץ כמו שתירץ הר"י קורקוס ז"ל בתירוץ ב' שכתב שם הרב ב"י ז"ל בשמו יעויין שם ע"כ בקונטרס:

שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה וכו'. מ"ש ה"ה ז"ל אבל ודאי גבה וכרסה ממש כו' הביא זה בשם המפרשים לפרש לשון רבינו ז"ל מאין יצא לו בית הערוה וה"ק דגבה וכרסה הוא מקום הערוה ומ"מ קשה מאין יצא לו להרמב"ם ז"ל דמאי דקאמרי רבנן עד שיהו שתי שערות וכו' לא קאי אפילו אמאי דקאמר אחד בקשרי אצבעותיה של יד ובמה שיהיו במקום אחד סגי וכפירוש המפרשים ז"ל ואם נאמר דלשון במקום אחד משמע ליה לרבינו ז"ל שהוא מקום המיוחד שהוא בית הערוה ונדקדק זה בלשון ה"ה ז"ל שכתב ופירש רבינו ז"ל שמקום אחד הוא מקום הערוה בדוקא זה אי אפשר שהרי כתב רבינו ז"ל וצריכות להיות במקום אחד משמע דס"ל דמקום אחד דקאמרי רבנן כפשוטו ומ"ש ה"ה ז"ל ופירש רבינו הכוונה לומר דלדעת רבינו ז"ל קאי במקום אחד לגבה וכרסה ולא למאי דקאמר אחד על מקום קשרי אצבעותיה כמו שפירשו המפרשים. ואולי הסברא הכריח לרבינו ז"ל לומר כן או שום מקום נתגלה לו שהוכרח לומר כן וצ"ע:

ושיהיה בעיקרן גומות וכו'. כתב ה"ה ז"ל ודעת רבינו י"ל דלא פליגין אהדדי. קשה דמי הכריחו לומר כן דאע"פ דפליגי פסק כרב אדא בר אהבה בגומות אע"פ שאין בו שערות ושתי שערות בגומא אחת. וי"ל דמ"מ מדכתב הלשון של רב הונא שאמר צריך שיהיה בעיקרן גומות משמע דדעתו דלא פליגא. ומ"מ מה שכתב ונראה כן מן הגמרא לא ידענא מנא ליה:

חזקה אין גומא וכו'. אין להקשות דילמא יש שערות קטנות פחות מנטילת הזוג דכיון דנשרו ודאי גדולים הוו דאי לא לא הוו נשרי:

כשבודקין את הבת בין בתוך הזמן וכו' בין קודם זמן וכו' בודקין ע"פ נשים כשרות וכו'. ה"ה ז"ל הבין בדברי רבינו ז"ל דבברייתא (נדה דף מ"ח:) שלש מחלוקות ורבנן ס"ל בין לפני הפרק בין תוך הפרק בין אחר הפרק נשים בודקות אותן ורבי יהודה ס"ל דתוך הפרק אין בודקין ור"ש סבר אף תוך הפרק נשים בודקות ולאחר הפרק להחמיר ולא להקל והיינו דפליגי אדרבנן דלרבנן בין להחמיר בין להקל ולר"ש להחמיר דוקא והיינו להאיבעית אימא דאמר בגמרא דר"ש ולאחר הפרק ולית ליה כו' אבל ללישנא קמא דנאמנות וכו' לכאורה נראה דהם דברי ר' יהודה ולא הוו אבל ב' מחלוקות דר"ש ות"ק הוו דבר אחד ופסק רבינו ז"ל כלישנא בתרא וכרבנן. אבל הרמ"ך ז"ל סובר דליכא בברייתא אלא ב' חלוקות דר' יהודה ור"ש ולכך השיג על רבינו ז"ל דהלכה כר' יהודה לגבי ר"ש וא"כ הו"ל למפסק כר"י. ודבר תימא הוא זה דהא אמרו דרבי יהודה סבר תוך הפרק כלאחר הפרק וכבר אפסיקא הלכתא בפרק יוצא דופן דתוך הפרק כלפני הפרק וכ"פ רבינו ז"ל לעיל אלא שקשה טובא לזה מ"ש ה"ה ז"ל דכפסק הזה נראה מן ההלכות דבהלכות אמרו דבחליצה ומיאון נאמנות משום חזקה דרבא משמע דהיכא דליכא חזקה דרבא נאמנות להחמיר ולא להקל וא"כ איך כתב ה"ה ז"ל דכ"נ מן ההלכות. לכך נ"ל לומר בדוחק דרבינו ז"ל פוסק כי הא דנאמנות להחמיר ולא להקל אלא דתוך זמן כיון דהשתא לא מהני נאמנותם לא להחמיר ולא להקל אע"פ דלבסוף מהני נאמנותם להחמיר ולהקל דהיינו בתר י"ב לא איכפת לן וכ"נ שהבין הרב ב"י בטאה"ע יעויין שם. ועל מה שהשיג הרמ"ך אם נאמר דכוונתו להשיג על רבינו ז"ל מה שכתבתי דלא היל"ל דנאמנת האשה להחמיר ולהקל כשהוא תוך זמן דליכא חזקה דרבא אם כוונתו כך קשה דלא היה לו להקשות משום דהלכה כר"י דבין לר"ש בין לר"י הוי הכי דע"כ לא פליג ר"ש אלא משום דאית ליה דתוך הפרק כלפני הפרק ומהני נאמנות להחמיר אבל להקל ודאי דמודה דלא מהני ע"כ אמרתי שלא נתבררו לי דבריו (ע"כ) מקונטרס אחר:

וטומטום ואנדרוגינוס וכו'. מה שתמה ה"ה ז"ל והניחו בצריך עיון יש לומר דלא כתב רבינו ז"ל הרי הן בחזקת גדולים אלא לענין המצות שהנשים חייבות בהן שהן בני עונשים דב"ד ממיתין אותן כדין גדול שעבר עבירה אבל לא לחייבם בדינים שהנשים פטורות בהם: