Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Marriage Chapter 22
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שומרת יבם יש לה למכור וליתן במתנה וכו'. כתב הרב המגיד והוא הדין אם נשארה אלמנה מן האירוסין שאפילו נפלו לה וכו'. קשה דכשנפלו לה בעודה ארוסה לא תמכור לכתחילה כדקאמרינן בגמרא ואם כן היכי קאמר דמוכרת משום דלא עדיף מבעל. ואולי יש לומר דמאי דקאמר הרב המגיד לא הוי אלא בדיעבד, או נאמר דכיון דשם בדיעבד מכור כאן מעלין ליה דרגא דאפילו לכתחילה, ולשון דלא עדיף קשה לזה:
ואין ליבם וכו'. כתב הרב המגיד מפני שאין היבם חייב לפדותה. עיין בהר"ן שהוא הקשה שם על טעם זה ונראה דלזה כתב הרב המגיד ועוד:
וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו כו'. כתב ה"ה בהשגות א"א לא מצאתי בנכסי צאן ברזל וכו'. וא"ת דה"ה הבין בדברי הראב"ד ז"ל דהוא מכחיש לרבינו בענין הדין דהוא מכור עד שעת גבייה וזהו שכתב שהוא מחלוקת רשב"ג ורבנן והלכה כרבנן דקאמרי דעד שעת גבייה הוא מכור כדקאמר בירושלמי ומוכיח כן מפני שכתב ה"ה למטה גבי מכר במטלטלין זה הדין לדעת הראב"ד ז"ל ודאי אמת הוא דלא עדיפי ממקרקעי שהוא סובר וכו'. והיכן כתב הראב"ד ז"ל אם לא שהבין כאן כן ה"ה. אבל קשה לזה שכתב בפרק י"ח מהלכות מלוה המגדל עוז ז"ל לשון הראב"ד בשם הרמב"ן ז"ל שכתב שם שפסק בההיא כרשב"ג ומכרו בטל וא"כ הוא מסכים לדעת רבינו. אבל נראה לי עיקר השגתו שדעתו כך היא דקשה על דברי רבינו דדין זה ודאי הוציאו מן הירושלמי שהוזכר שם גבי נכסי צאן ברזל דלא מצאנו מקום אחר שיוציאנו משם. ולפי הפירוש שמפרש הירושלמי בפרק י"ח מהלכות מלוה היה לו לפרש כאן דהיינו דוקא כשמכרו לעולם אז אינו מכור אבל מכרו עד שעת גבייה מכור כמו שכתב שם וזהו שכתב הראב"ד ז"ל וזה אי אפשר להוציאו אלא משם וכפי הפירוש שהוא מפרש הירושלמי אי אפשר שיוציאנו משם. ולי נראה לתרץ לדעת רבינו דסמך כאן על מה שכתב בפרק י"ח מהלכות מלוה ולוה וכאן איירי כשמכרו לעולם ולכך אינו מכור:
מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל וכו'. כתב ה"ה שזה הדין פשוט לדעת הראב"ד ז"ל דלא עדיף ממקרקעי שהוא סובר שאם מכרו וכו' קשה דבמקרקעי לא הוי אלא עד שעת גבייה דבהדיא אמרו בגמרא הבעל מוציא מיד הלקוחות והכא במטלטלין הוי המכר לעולם. וי"ל דבמטלטלין לא שייך לומר עד שעת גבייה דאין שם גבייה ולכך בדין הוא דליהוי לעולם:
כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל וכו' או שדה שהכניס לה שום משלו וכו'. ה"ה בפרק שלישי מהלכות מכירה פירש דרבינו מפרש שדה שכתב לה בכתובתה היינו נכסי צאן ברזל וכן נראה ממה שכתב שם רבינו שהכניסה לו בנדונייתא. וקשה דבכאן כתב מנכסי צאן ברזל או שדה שייחד או שדה שכתב וכו' משמע דתרי מילי נינהו ומפרש כפירוש המפרשים. ונראה דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא אילימא למעוטי שאר נכסים כפירוש הרי"ף ז"ל שפירש בהלכות נכסי צאן ברזל דאי אפשר לפרש שאר נכסים נכסי הבעל דא"כ לא אתי שפיר מאי דקאמר כ"ש דתיהוי ליה איבה ומשמע דהוי מקחו בטל לאלתר דרבינו סובר דבשאר נכסי הבעל מקחו קיים עד שעת גבייה וכדכתב בפרק שלשים מהלכות מכירה. ואם נפרש כפירוש התוספות שפירשו שם דוחק הוא לכך הוא מפרש כך אילימא למעוטי שאר נכסים דהיינו נכסי צאן ברזל ולפי זה מאי דקאמר שכתב לכתובתה היינו שייחד לה הבעל בנדונייתא וכדכתב ה"ה בשם יש מי שפירש לזה אמר דכ"ש דתיהוי ליה איבה ומקחו בטל לאלתר אלא ודאי דלא ממעט נכסי צאן ברזל ופירוש כתב לה בכתובתה הוי בין שייחד לה הבעל בנדונייתא כדסליק אדעתין עד השתא ובין נכסי צאן ברזל שר"ל שייחד לה בנדונייתה ולכך כיון דהאי כתב לה כתובה כולל כל השני דברים עביד שפיר רבינו שכתב כאן נכסי צאן ברזל או שכתב לה בכתובתה שהוא הפירוש הראשון ושם כתב שהכניסה לו בנדונייתא מפני דגם זה הפירוש נכנס בכלל ורבינו סמך במקום אחד על מקום אחר ולא הוצרך להאריך ולבאר:
חוזרת בכל עת שתרצה וכו'. בהשגות הקשה דלמה חוזרת דאי מטעמא דנחת רוח אם כן עתה מה נחת רוח עבדה ולכך סבירא ליה דאינה חוזרת. עוד הקשה דמה בין נותנת לבעלה למוחלת וכי היכי דמוחלת כתובתה אע"ג דמכר גם כן שיעבוד השדות המיוחדות לה שהרי בכל מחילה הכתובה הוא כל שעבוד אשר בה והביא ראיה לזה ממה שאמרו בריש פרק אע"פ דכשמחלה הכתובה מחלה התנאי וא"כ כיון דהתם מהני אמאי בנותנת לא מהני ותירץ דהנתינה אינה עוקרת השיעבוד מעיקרו כמחילה כמבואר שם:
שאינה יכולה וכו'. בהשגות כתוב יצא וילמד וכו':
נפלו לה עבדים אע"פ שהם זקנים לא ימכרו מפני שבח בית אביה וכו'. בגמרא פרק האשה (דף ע"ט:) א"ר כהנא אמר רב מחלוקת שנפלו בשדה אבל בשדה שאינה שלה דברי הכל לא תמכור משום דקא כליא קרנא והקשו שם דהרי עבדים דכליא קרנא ופליגי והשתא לדעת רבינו שפירש מתניתין בשאין עושין כדי טפולן וכדכתב ה"ה מאי קושיא נימא דעבדים דמתניתין דפליגי היינו דעושים כדי טיפולן דסתמא דעבדים הכי הוי וכדכתבו התוספות שם דאי לא למאי אהנו וזיתים אין עושין כדי טיפולן. ויש לומר דמ"מ אע"ג דאין עושין כדי טיפולן זיתים הוי כמו עבדים דעושין כדי טיפולן משום דזיתים וגפנים אהנו לעצים אבל עבדים לא אהנו כלל אם אין עושין כדי טיפולן ואי לא פליגי בזיתים הוא הדין דלא הוה להו למיפלג בעבדים אע"ג דעושין כדי טיפולן א"נ דעבדים הוי דומיא דזיתים אין עושין כדי טיפולן. וכי תימא למאי אהנו ניחא להו למרייהו משום כבוד דלימרו דאית להו עבדים ההולכים לפניהם כדרך השרים:
המוכר קרקע לאשתו וכו'. מה מאד יש לתמוה בדברי ה"ה במה שכתב שדעת רבינו לחלק בין אשה שקנתה שדה מבעלה למלוה אליו דבקנתה סבורה היא שהמכר מכר ולכך הוציאה המעות מידה ולכך יש לחלק שם בין טמונים לשאינם טמונים אבל כשהלותה לבעלה כיון שהוציאה המעות ודאי שהן לבעלה בין שהיו טמונים בין שלא היו טמונים דא"כ מאי הקשו בגמרא (דף נ"א:) מברייתא דהבעל שלוה מאשתו למ"ד דאפילו במעות טמונים קנתה האשה ואמרו שם לאו משום דלגלויי זוזי הוא דבעי ותירצו דשאני התם דלא משוי איניש עבד לוה לאיש מלוה כלומר התם ודאי דלגלויי זוזי הוא דבעי משום דודאי אי לאו הכי הבעל לא הוה משוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה ומאי קושיא הא לדעת רבינו שאני הלואה ממכר וכדכתב ה"ה דהלואה כיון דהוציא המעות מידה חוששין שמא משלו הם. ותו קשיא מה שכתב רבינו בפרק ב' מהלכות מלוה שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה הם דאי הויא ביד האשה ר"ל ביד ממש איך נתן טעם להיכא שגירשה שאין לה עליו כלום מפני שהם ביד האשה הא לפי דעת רבינו כל מעות שביד האשה נאמנת האשה עליהם לומר שהם נכסי מלוג וכמ"ש כאן רבינו וא"כ אמאי אין לה עליו כלום מיהו לזה י"ל דודאי מ"ש שם רבינו שביד האשה ר"ל שהיו ביד אשה ונתנה לבעלה שכיון שהוציאם מרשותה חוששין שהם של בעלה וכדכתב כאן ה"ה. ועוד תימה גדול הוא על מ"ש ה"ה ז"ל בפרק שני מהלכות מלוה ולוה כשהביא שם דעת מי שאמר שהאשה נאמנת על המעות שבידה לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלי רשות בהן שאין דעת רבינו כן כמ"ש כאן דהא שם לא הזכיר כלל דהאשה נאמנת כלל על מעות שבידה שאינה נאמנת לומר כן דאע"ג דשם כתב שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה הם ביד האשה לאו בידה ממש הוא כדכתיבנא דאפילו לדעת רבינו נאמנת לומר נכסי מלוג הן אלא ודאי ר"ל שהוציאם מידה וא"כ נימא דרבינו מודה היכא שהיו בידה דנאמנת לומר שלי הן ואין לבעלי רשות בהן נהי דבהך פירקין דהכא מוכח בהדיא דסובר רבינו דאין האשה נאמנת על כך אבל מפירקין דהתם לא מוכח כלל ואיך כתב שם שאין דעת רבינו כן וכמ"ש כאן וכן בפרק ז' מהלכות שאלה כתב שאין דעת רבינו כן ממה שנתבאר בפרק ב' מהלכות מלוה דלא ראיתי שם שום ראיה כלל כדכתיבנא. ותו קשיא לפי דעת רבינו דסובר דמן המעות יקח בהן הקרקע ומ"ש בגמרא לא קנתה ר"ל שאין המכר קיים אבל מן המעות ילקח בהן קרקע א"כ כשהקשו שם על מ"ש רבא בגמ' המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות תרתי ותירצו הך במעות טמונים הך בשאין טמונים אמאי לא תירצו דמה שאמר הבעל אוכל פירות ר"ל מן המעות שמחזיר לה הבעל ילקח קרקע ואוכל פירות. מיהו גם לזה י"ל דלא מצי לשנויי הכי משום דהוי דומיא דמ"ש דמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכי היכי דאין הבעל אוכל פירות במתנה ר"ל מן השדה עצמו ה"נ אינו אוכל פירות המכר דדכוותיה הוא. ולקושיא ראשונה נ"ל לומר בדוחק דחילוק ה"ה עצמו הוא מאי דתירצו שם בגמרא שאני התם דלא משוי איניש עבד לוה וכו' כלומר ודאי דטעמא משום דלגלויי זוזי ובודאי משום לגלויי זוזי לא משוי איניש עבד לוה לאיש מלוה ולא היה משים עצמו לוה משום כך אלא ודאי לאו טעמא הוא אלא דכיון דהוציא חוששין של בעל הם ואין חילוק בין טמונים לשאינן טמונים וכדכתב ה"ה. ולקושיא השנית י"ל בדוחק דמתבאר הדבר ממ"ש פרק ב' מהלכות מלוה משום דבין כשהמעות ביד האשה להיכא שהוציא מידה אין לעלות אלא מדריגה אחת וכמ"ש רבינו שם דהיכא דהוציאם מידה הם של בעלה ממש ואינה נאמנת כלל וזהו שכתב שם שכל המעות שביד האשה שפירושו שהוציאם מידה כדכתיבנא א"כ כשהיו בידה מעלין ליה מדריגה אחת ונאמר שתהא נאמנת לומר נכסי מלוג הם אבל לשאר המפרשים שאפילו כשהוציאם מידה במעות טמונים דוקא וגם כשהוא טוען ברי אז של בעל כשיהיו בידה מעלין ליה דרגא דאפילו שהבעל טוען [ברי] היא נאמנת לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלי רשות בהם ומפני זה כתב ה"ה שנתבאר משם שאין האשה נאמנת לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלי רשות בהם. ובדעת הרשב"א יש להקשות דמאי הקשו בגמרא למ"ד לא קנתה מההיא דהבעל שלוה מאשתו וכו' הא התם ע"כ כשטוען ברי ונימא דהך דקאמר קנתה הוא כשהבעל אינו טוען ברי דהמעות הם שלו. וי"ל דמקשה לו משום דסתמא קאמר דקנתה ומשמע דאע"ג דטוען ברי דשלו הם. ומ"ש הרשב"א ז"ל דמה שאמר אין לה עליו כלום הוי בטוען ברי. ולכאורה נראה דהיינו דוקא גבי הלואה דאשה אבל גבי הלואה דעבד אע"ג דאינו טוען ברי שלו הם דכיון דבאשה יש לו אכילת פירות בעבד דלא שייך אכילת פירות ודאי דהכל הוי של בעל או דילמא כיון דלא שייך זיל לאידך גיסא והוי דעבד וצ"ע ומ"ש המוכר שדה לאשתו לא קנתה לפירוש רשב"א ז"ל אתי שפיר דר"ל לא קנתה שיחזיר לה הבעל המעות או יהיה הדבר כשהיה אבל רבינו סובר דלא קנתה אבל מ"מ מהמעות ילקח פירות: