וכן האשה על בעלה וכו'. כתב הרב כ"מ דטעמא דאבלות כטומאה וכשם שהאשה מטמאה וכו'. ואין טעם זה מספיק לדעת רבינו שהוא סובר דלא כהרמב"ן והרא"ש ז"ל דהנשים אינן מצוות ליטמאות לאנשים כמ"ש רבינו לקמן בפרק זה וכיון שאין להם מצוה בענין הטומאה איך נלמוד משם האבלות. אלא שעיקר הדבר נלמד ממה שאמרו בפרק ואלו מגלחין (דף כ':) דמי שמת חמיה או חמותה מתאבלת עליהם לכבוד בעלה ואם כן בודאי שמתאבלת על בעלה דשם אמרו כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו ואי על בעלה לא תתאבל איך תתאבל לכבוד חמיה וחמותה. ומ"ש רבינו דאשתו היא מד"ס אמת שדבריו תמוהים מכמה אנפי חדא דבפירוש אמרו בספרי אין שארו אלא אשתו והגם כי הרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפירושו לחומש על פירש"י ז"ל כתב דהוא אסמכתא מ"מ עדיין לא נתקררה דעתי מאין לו לרבינו כן ומה גם כי שם דרשו על לא יטמא בעל בעמיו שלא יטמא לאשתו פסולה אבל לכשרה מטמא ואע"ג דלא יהיה מוכרח משארו דאפשר לפרשו כלשון התרגום וכדכתב הרב כ"מ מ"מ מקרא דלא יטמא נראה מוכרח כדכתיבנא, זאת ועוד מה שהקשה עליו הרב הנזכר דאמאי לא הזכיר בהוסיפו אשתו שהיא אחת מהנוספות, וקשה עוד מזה דבנוסחאות דידן כתוב בפרק ואלו מגלחין (שם) כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם וכו' ואלו הן אשתו וחשיב אשתו בתחילה מיהו זה אפשר לדחות כדכתב שם הרב ז"ל דפרשת כהנים מיקרי כיון דאסמכוהו רבנן אקרא דשארו בכל זאת צריך לתת טעם מי דחקו לרבינו בכל זה ולא עוד אלא שכתב לקמן דהטעם שמטמא הבעל לאשה משום דהוו כמת מצוה ובפרק האשה רבה (דף פ"ט:) לא הקשו שם אלא מאשתו קטנה אבל אשתו גדולה משמע דניחא ליה דמטמא לה מדין תורה אלא שלקטנה הוצרכו לטעם ההוא והגם כי הרב כ"מ כתב דלא נתן רבינו טעם ההוא אלא לקטנה אין במשמע דברי רבינו כן. ולתת קצת טעם לרבינו נראה לי דהכריחו לומר כן משום דראה בפרק ואלו מגלחין דהקלו דאינו מתאבל עם אשתו על כל שאר קרוביה אלא בחמיו וחמותו וכן היא על קרוביו וקשיא לי מאי שנא אשתו מכל שאר קרובות לכך הוצרך לומר דאשתו היא מדרבנן ולכך היקלו בה ודרשה דשארו אינה מוכרחת דהכי דרשינן גבי ירושה ונתתם אותה לשארו ואמרינן דשארו זו אשתו ורבינו פסק בפי"ג מהל' אישות ובפכ"ג דירושת הבעל מדברי סופרים משמע דאין משמעות שארו אשתו וכן קרא דלא יטמא בעל בעמיו אינו מוכרח דאפשר לפרשו כמו שפירש"י בפירוש החומש לפי פשוטו ומר עוקבא דהיה סבור לישב באבילות על בן חמיו אפשר דהיה סבור דאשתו היא מן התורה ודרשא דשארו הוי דרשה גמורה ולכך הוה משמע ליה דלא שנא אשתו מכל אינך ואפשר דסוגיא דהאשה רבה דלא קשיא ליה מאשתו גדולה אתיא כסברא דמר עוקבא דאית ליה דבעל מטמא לאשתו מן התורה ולכך לא הוצרכו לטעמא דמת מצוה אלא בקטנה אבל בגדולה מטמא לאשתו מן התורה אבל אנן דלא קי"ל כמר עוקבא אלא כסוגיא דפ' אלו מגלחין דמשמע מהתם דאשתו הוי מדרבנן כדכתיבנא צריכינן לטעמא דהוי כמת מצוה אפילו לאשתו גדולה ולכך כתב רבינו לקמן הטעם אפילו באשתו גדולה והשתא אתי שפיר לפי זה מ"ש רבינו לקמן אחר שכתב שאין איש מתאבל על קרובי אשתו אלא חמיו וחמותו וכן היא על קרובי בעלה וכן יראה לי שאם מתה אשת קרובו וכו' דהוה קשה מנין נפקא ליה הא לרבינו ולפי מ"ש דטעם הגמרא דקאמר דאין מתאבל האיש על אשתו לכל הקרובים וכן האשה על בעלה הוא מפני שאבילות אשה על בעלה ואיש על אשתו מדרבנן ומינה נפקא ליה לרבינו דאשת קרובו וכן בעל קרובתו דהם מדרבנן וכדכתב רבינו בפי"ג מהל' עדות דהפסולים מדרך אישות מדבריהם לכך למד רבינו להקל בהם כמו שהקלו באשה משום דאבלותה מדרבנן אע"ג דלא דמו ממש אהדדי מ"מ קצת ראיה יש בדבר ולכך כתב רבינו שיראה לו דין זה כלומר שיצא לו מהדין הקודם. ולא נעלם ממני כי מ"ש הוא דחוק ליישב דבריו ז"ל אבל מה אעשה כי הציקני הקושי העצום אשר בדבריו ז"ל. וא"ת בפ' אלו מגלחין כשהקשו על החכמים שאמרו כל שמתאבל עליו מתאבל עמו היינו ת"ק אמאי לא תירצו דאתא לרבויי קרובי אשתו שכתב רבינו או שאר קרובי אשתו דלתנא קמא אינו מתאבל אלא על חמיו וחמותו לבד ואתו חכמים לאוסופי אחריני. וי"ל דאין נראה לו סברא דפליגי בהכי אי נמי דאי להא אתו חכמים היה להם לומר דמי שמתאבל עליו מתאבלים לעולם עמו אבל במה שאמרו דמתאבל עמו זה שהוסיף על הראשון וההוספה לא הוי אלא דלתנא קמא לא הוי לעולם אלא לפעמים כגון על חמיו וחמותו ולחכמים הוי לעולם וא"כ היה ראוי להזכירו בדבריהם אבל מה שתירצו בגמ' בביתו הוא מדוייק בלשון עמו:

ואם היתה אחותו נשואה וכו'. דברים תמוהים הם כיון דאינו מטמא עליה מדין תורה איך יתאבל מדין תורה והרי לא למדנו האבילות אלא מהטומאה וכבר תמה הרמב"ן ז"ל עליהם וגם בעיני כל אדם יפלא:

וכן אשתו ארוסה וכו'. נפקא ליה משום דאמרו אשתו ארוסה אינו מטמא לה וכיון דליכא טומאה ליכא אבילות דהא בהא תליא וכדכתב הרב כ"מ לענין בנו או אחיו הבא מן השפחה והנכרית אבל כאן כתב דנפקא ליה מדין האנינות שאמר לא אוננת ואינו צריך לכך:

כיצד הרי שמת בן בנו וכו'. כך היא הנוסחא ולא בן בן בנו מפני שזו הנוסחא משובשת נזדמנה לו להר"א בדברי רבינו ולכך כתב בהשגה הביאה בעל מגדל עוז וזה לשונו לא מחוור דבנו עצמו מדרבנן כלומר איך אפשר להתאבל על בן בן בנו אם בנו אינו מתאבל על בן בנו אלא מדרבנן מפני כבוד בנו איך יתאבל הוא עם בנו על בן בן בנו מפני כבוד בנו כיון שבנו עצמו אינו מתאבל מן הדין אלא מפני כבוד בנו של עצמו אבל לנוסחא דידן שכתוב בן בנו אתי שפיר דבנו מתאבל על בנו מה"ת והוא מתאבל עם בנו מפני כבוד בנו. ומ"ע הפליג דעת הר"א ז"ל לדרך אחרת ותמה עליו:

לקרוע בפני וכו'. נראה דהוא מפרש כפירוש רש"י ז"ל דחזר וקרע אמימר פעם אחרת בפני בנו אף על פי שכבר קרע מפני שלא היתה הקריעה בפני בנו ודלא כפירוש התוס' דכתב בשם הר"א ז"ל וסובר רבינו דחייב לקרוע בפני בנו מפני כבודו:

אבל הכהנות וכו'. מה שאמרו בברייתא אשתו ארוסה אינו מטמא לה אפשר לפרש לדעת רבינו כמו שפירשו התוס' בפ' ד' אחין דר"ל אינו מטמא ברגל דחייב אדם לטהר עצמו ולכך אמרו ארוסה דוקא אבל לנשואה מותר לטמא אפילו ברגל ולפי זה אתי שפיר דהא דלא מטמא הוי בארוסה דוקא מת"ל אשר לא היתה לאיש וכו' וקשה דבפרק הבא על יבמתו מרבה בוגרת מאליו והיכי מרבה לרבינו מלא היתה לאיש וי"ל דהתוספות הקשו שם דהוה לן לרבויי בוגרת מלא היתה לאיש ותירצו דאי לאו אליו הוה מוקמינן לה בבוגרת דוקא אמרינן השתא דבתר דאתי אליו תרוייהו ממעטינן ממשמעותא דאליו דהוא מתיישב שפיר. וראיתי להרב הנמוקי שכתב בהלכות על דין זה שכתב הרי"ף דברים מתמיהים שכתב שם וצריך עיון הא דאייתי לעיל הרי"ף ז"ל הקרובה ולא הארוסה אליו ולא הגרושה מאן תני לה דהא לא ר"מ ולא ר"י וכו'. ודברים תמוהים הם דמ"ש לעיל הרי"ף ז"ל הוא באשתו ובאשתו הוא דאמרינן דאם היא ארוסה אינו מטמא לה אבל כאן מתירים לטמא לאחותו ארוסה מקרא דהקרובה דמרבינן ארוסה וכבר נתן טעם לשבח בדבר הרב מוהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפרשת אמור והם דברים פשוטים דיש חילוק בין אשתו לאחותו ודברי הרב הנמוקי מרפסי איגרי דאדמתמה על הרי"ף ז"ל היה לו לתמוה בספרי דשם דרשו הקרובה ולא הארוסה ובקרא דלאחותו הבתולה הקרובה דרשו לרבות את הארוסה והוא תימה לדעתו. אבל כפי האמת הדבר פשוט כדכתיבנא: