אחד המגלח ואחד המתגלח וכו'. כלומר בין אם המגלח היה אבל אינו יכול לגלח ובין המתגלח היה אבל אינו יכול להניח לאחר שאינו אבל לגלחו והוא נלמד ממה שיבא בסמוך:

ואסור לגלח שפה וכו'. מדברי רבינו ז"ל משמע כדברי הרב כ"מ דדוקא בחול המועד התירו מה שמעכב בשפה אבל באבל החמירו מדסתם כאן ולכן קשה על ה"ה ז"ל שכתב בפרק ז' מהלכות יו"ט על מ"ש רבינו ז"ל ומותר ליטול שפה בחולו של מועד וכו' ויש מי שכתב דדוקא שמעכבת האכילה או שהוא אסטניס ורבינו ז"ל כתב כלשון ההלכות ואפשר שבמועד בכל גוונא מותר. משמע לכאורה מלשון זה דרוצה לתרץ בעד רבינו ז"ל דאם אמרו כן בגמרא דמעכבת דוקא מותר היינו באבל אבל בחול המועד מותר הכל. ואיך אפשר לומר כן בדעת רבינו דאם כן איך כתב כאן דאסור בכל גוונא היה לו לומר כאן דמעכבת מותר כיון דאית ליה דהכא איירי באבל אלא ודאי דרבינו סובר דאיירי במועד אבל באבל אסור בכל גוונא:

שנאמר ורחצת וסכת וכו'. לא ידעתי למה לא כתב הראיה האמורה בגמ' שאמרו שם ורחיצה בכלל סיכה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וכתב פסוק של ורחצת וסכת ואולי היה לו כן בגמ' ולגירסתנו קשה דביומא פ' יוה"כ (דף ע"ו:) בעו בגמ' לאתויי מהאי קרא דרחיצה כסיכה ודחו ליה משום דהאי תנא איפכא נסיב לה מנין לסיכה שהיא כשתיה שנאמר ותבא כמים בקרבו ומשום הכי נייד התם ומייתי ליה מקרא אחרינא והיכי מייתי ליה בפרק ואלו מגלחין מהך קרא ולרבינו ג"כ קשה דאמאי לא מייתי ביומא מקרא דורחצת וסכת וצ"ע:

אסור ללבוש כלים חדשים מגוהצים וכו'. וכ"כ לקמן בפ"ו גבי איסור שלשים היינו דלא כהרמב"ן שכתב הטור בסי' שפ"ט דאית ליה דשאני תוך שבעה משלשים דבתוך שבעה אסור בכלים חדשים צבועים וישנים מכובסים היוצאים מתחת המכבש:

ומותר להתייחד עם אשתו וכו'. כרב אשי דאסיק בפ"ק דכתובות (דף ד') דבאבילות דעלמא מותר להתייחד אבל במת אביו של חתן וכו' דקיל ליה לא וכמ"ש רבינו בפרק י"א:

מכאן ואילך אם היה עני וכו'. מפרש רבינו וכן הטור סימן ש"פ דברייתא מ"ק (דף כ"א:) שאמרה מכאן ואילך עושה אעני קאי ולא קאי אכל אבלים כפירוש קמא דתוס' ולא כפירוש בתרא בשם הר"א ז"ל דאכל אבלים קאי:

שני אחין או שני שותפין וכו'. כאן חזר הרב כ"מ ממה שכתב בבית יוסף סי' ש"פ דשם כתב דעת רבינו והרי"ף דלא כהראב"ד ז"ל שכתבו הירושלמי ונראה ודאי דעתו שם לתרץ כדברי הרמב"ן ז"ל דסבירא ליה דההיא דמריון (דף י"א:) איטדא כתבו והשבוע שאירע האבל למר בר רב אחא היה של מריון וכמ"ש שם הרמב"ן אבל כאן כתב דדעת רבינו כדברי הראב"ד ז"ל ונ"ל מ"ש בבית יוסף עיקר דבשלמא אם כתבו איטדא והיה שבת של מריון הוי ממש כההוא דהיה לו פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים וכיון שכתב רבינו ההוא דינא לא הוצרך לכתוב עובדא דמריון אבל אי סבירא ליה כהר"א ז"ל לא דמי הא לההיא דפרה מוחכרת דהתם שכרה לזמן קצוב ואין עסק לבעל הפרה בה דשכירות מכירה ליומיה אבל הכא באותו הזמן שחבירו עסק הוי תועלת לשותפות והאבל נהנה מאותו ריוח ולכך ראוי לאסור ולכך היה לו לרבינו לכתוב דכשאינו פרהסיא כההוא עובדא דמריון דמותר אם לא שיהיה אדם חשוב דהוי כפרהסיא דאין דין זה נלמד מההיא דפרה מוחכרת דהכא הוי רבותא טפי כדכתיבנא:

כיצד היו זיתיו להפוך וכו'. בגמ' איתא בברייתא דר' יהודה סבר דזורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן וכו' ואיתא התם דרשב"ג אמר דאם אין שם אחר שעושה לו אלה הדברים האבודים שיעשה הוא בעצמו ותו אמר רשב"ג דאם האבל ספר ובלן לרבים והגיע הרגל שמותר לו לעשות והרי"ף ז"ל פסק כרבנן דפליגי על כל הני ודלא כשום חד מהני והרמב"ן ז"ל כפי מ"ש הטור ז"ל בסימן ש"פ נראה דפסק בכולהו כהני משום דאע"ג דהם יחידים לגבי רבנן הלכה כדברי המקל באבל והר"א ז"ל פסק כרשב"ג בהא דאם היה האבל ספר ובלן לרבים לחוד משום דסבירא ליה דבהא לא פליגי רבנן עליה אבל באינך דפליגי רבנן דפסק כוותייהו וכל אחת מאלו הסברות יש טעם לדבריהם אבל להרא"ש בפסקיו קשה דפסק בהא דאם אין אחרים שיעשה מלאכתו והוי דבר האבד כרשב"ג ונתן טעם דאע"ג דהוא יחיד הלכה כדברי המקל וא"כ למה בההיא דספר ובלן לרבים לא פסק כוותיה דנראה דפסק כהר"ם וכדכתב הטור בסימן ש"פ משמו אע"ג דאין הכרח כל כך דבפסקיו לא הכריע מ"מ מדהביא דברי הר"ם לסוף משמע לטור דפסק כהרי"ף ודלא כרשב"ג וא"כ לדעת הטור נמצאו דברי הרא"ש בלא טעם דכאן פסק כרשב"ג משום הלכה כדברי המקל באבל ובההיא דבלן לרבים וההיא דר"י פסק דלא כוותייהו וצ"ע. ודע דשם בב"י כתב על הא דבלן לרבים וז"ל והרמב"ן ז"ל פסק כמותו משום דהלכה כדברי המקל באבל וכתב הרא"ש דהכי מסתבר ע"כ. ובודאי דט"ס הוא דלא כתב הרא"ש ז"ל על הא דהכי מסתבר אדרבה פסק דלא כרשב"ג וכדכתב הטור משמו והמדפיס טעה וכתב כאן כן מפני שכתב לעיל גבי ההיא דאם אין שם אחר וכו' דהרא"ש כתב על דברי הרמב"ן דהכי מסתבר ומשם טעה וכתבו ג"כ כאן: