Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Mourning Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ומאחה לאחר שלשים יום וכו'. קשה למה כתב בפרק ו' שלשים יום האבל אסור בחמשה דברים והרי איכא הא נמי דאינו יכול לאחות הקרע תוך שלשים יום דהוה להו ששה וכ"כ רבינו בפירוש המשנה בפרק ואלו מגלחין דהוו ו' דקא חשיב הא בהדייהו. וי"ל דכאן נראה לו לרבינו דבר מועט איחוי הקרע תוך שלשים יום דכיון דעל כל המתים שוללו ואפי' איחוי מותר אי אינו איחוי אלכסנדרי וכדכתב לקמיה א"כ מה שאינו מאחה אותו איחוי גמור לא חשיבא ליה אבילות ולכך לא חשיב ליה ובפירוש המשנה לא משמע ליה הכי לכך מנאו שם דיש בחינות לשני הצדדים ובחבורו הלך בדרך זה ובמשנה הלך בדרך אחר וכיון דאין קפידא בדין אין לחוש:
כל אלו הקרעים קורע וכו'. בסוף הלכות תענית כתב רבינו כל הקרעים האלו כולם קורע בידו מעומד וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו כו' והשיג שם עליו הר"א ז"ל דלא כן נראה מן הגמ' שהרי שנו בתוספתא לא הושוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד אבל בכלי כל בגדים שעליו עד שיגלה את לבו לא הושוו אבל שיקרע בחוץ לעיני העם גם לזה הושוה הנשיא בלבד ע"כ וכתב שם ה"ה שדעת הר"א ז"ל כדעת הרמב"ן שהשיג כאן על רבינו וכמ"ש הרכ"מ והר"א ז"ל מפני שסמך על מ"ש שם לא חזר והשיגו כאן והטור בהלכות תעניות סי' תקס"א כתב וצריך לקרוע מעומד וכל בגדים שעליו עד שמגלה את לבו ע"כ משמע דהלך שם לשיטת הרמב"ם ותימה עליו איך סתם ביו"ד סימן שי"ו דלא כהרמב"ם ז"ל שכתב גבי נשיא וז"ל ונשיא דומה לאב שצריך לחלוץ עליו כתף ולקרוע מבחוץ ולא לשאר דבר ע"כ וזהו כדעת הרמב"ן ז"ל ובסימן רמ"ב בהלכות כיבוד רבו ותלמיד חכם כתב וכשימות רבו יש אומרים שקורע כל בגדיו והרמב"ן ז"ל כתב שאינו קורע אלא טפח וכו' וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל הרי דשם כתב דהסכים אביו הרא"ש ז"ל דלא כהרמב"ם ואיך סתם בסימן ש"י הפך דעת אביו והפך מה שסתם הוא עצמו בא"ח סימן תקס"א. ולענין מה שהקשה הרמב"ן ז"ל על רבינו ודאי דצ"ע ליישב קושיותיו ומה שתירץ הרב כ"מ כאן וביו"ד סי' רמ"ב דסובר דגלוי הלב בכלל שאינו מתאחה דקתני בברייתא הוי א"א לומר כן דהרי לא השוה הרמב"ן לענין זה לבד לנשיא ולכל השנויים בברייתא עם אביו ואמו אלא לענין שאר דברים ג"כ דהכי כתב בהלכות תעניות שצריך שיהיה בידו וכל הבגדים שעליו ועוד אני תמה על רבינו דכיון דהוא סבור דרבו הוי כאביו לשאר דברים זולת איחוי א"כ מאי מייתי ר' יהודה ראיה בגמ' דקרע שאינו מבדיל קמי שפה אינו אלא קרע של תפלות מקרא דאלישע דכתיב ויקרעם לשנים דמשמע דנראה קרועים כשנים דילמא שאני התם דקרע על רבו וכי היכי דרבו הושוה לאביו לענין שאר דברים הושוה נמי לענין שצריך שיהא מבדיל קמי שפה. ומיהו לפירוש הרמב"ן ז"ל ג"כ קשה קצת הך קושיא דמאי מייתי ראיה מהתם דילמא רבו שאני כי היכי דהושוה לאיחוי הושוה ג"כ לענין שיהא מבדיל קמי שפה מיהו אינו קשה כל כך דכיון דלשאר דברים לא הושוה אלא לענין איחוי בלבד א"כ יש לנו לומר דבזה דשוה רבו לכל המתים בכל שאר הדברים וכיון דאשכחן ביה דמבדיל קמי שפה ילפינן מיניה לשאר מתים אבל לרבינו קשה כדכתיבנא. ועוד יש לתמוה עליו שכתב לקמיה ומנין שקורע על רבו וכו' ויקרעם לשנים קרעים מכאן שחייב להבדיל השפה ע"כ ואיך למד מכאן שיבדיל קמי שפה הא לא אמרו כן בגמ' אלא לר' יהודה דלית הילכתא כוותיה דאית ליה דבכל קרע צריך שיבדיל קמי שפה אבל רבנן נראה ודאי דלא דרשי קרא להכי אלא לומר שקרועים ועומדים לשנים לעולם וכמו שאמרו שם ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שלשנים אלא מלמד שקרועים ועומדים לשנים לעולם כלומר דאין מתאחים לעולם וכיון דקי"ל כרבנן איך כתב דרשא דר' יהודה ועוד איך נלמד מהאי קרא תרי דרשות חדא שיבדיל קמי שפה וחדא שאינו מאחה לעולם נימא דקרא אתא דיבדיל קמי שפה ויהיו נראים קרועים כשנים או שיהיו קרועים לשנים לעולם אבל תרוייהו היכי שמעת מהאי קרא מיהו אפשר לומר לזה דמשמע ליה ממשמעותא דקרא תרוייהו ולקושיא ראשונה נראה לומר דקרא דקרעים מיותר דהיה די שיאמר ויקרעם לשנים מאי קרעים ודאי דאתא לומר כל קריעה שהיא לשנים הוי קרעים ומיקרי קרע הא מי שאינה כן אינו קרע ומכאן למד ר' יהודה דבעלמא כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה לא הוי קרע משום דהכא קאמר קרא קרעים מיותר ודאי דאתא לומר דכשהם לשנים דוקא הם קרעים ואי לא לא מיקרי קרעים ומ"מ קושיות הרמב"ן ז"ל שהקשה על רבינו עצומות הן ולא מצאתי תירוץ לרבינו אלא שאפשר שגירסא אחרת יש לו בגמ'. ומה שהקשה הרב כ"מ מחכם שמת דמנין לו לרבינו דצריך לקרוע עד שיגלה את לבו ונתן טעם לזה משום ההיא דר"א דאורג אין טעמו מספיק בעיני. ול"נ טעם רבינו משום דהוקשה לו בההיא עובדא דפרק ואלו מגלחין (דף כ"ה.) דלא קרעו רבנן עליה דרב ספרא מאי דהקשה הראב"ד ז"ל דאמאי לא היו קורעים עליו תיפוק ליה משום אדם כשר והוצרך לחלק בין עומד בשעת קבורה לאינו עומד בשעת קבורה והרמב"ן בת"ה הקשה עליו והאריך וכמו שהעתיק לשונו הרב בית יוסף בסימן ש"מ ומפני כך סובר רבינו דעל חכם קורע עד שמגלה את לבו והנהו רבנן לא קרעו על רב ספרא הלא טפח לבד מפני דהיו סבורים דלקרוע עד שיגלה את לבו צריך שיהיה רבו ואמר להם אביי דאפילו חכם שמת צריך שיקרעו עד שיגלו את לבם והיינו דקאמר להו מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני כלומר אתם סבורים דקריעה דברייתא הוא משום שהוא רבו אינו כן אלא אפי' שהוא חכם בעלמא נמי וזה הלשון של אביי הוא מוכיח דינו של רבינו דכיון דהם היו סבורים דדין הברייתא הוי ברב א"כ ודאי משמע דהוה ס"ל דקריעה דברייתא הוי עד שמגלה את לבו דכן הוא דין רבו לדעת רבינו דצריך שיקרע עד שיגלה את לבו ואביי לא גילה להם אלא דרב לאו דוקא אלא הוא הדין חכם אבל פירוש דין הקריעה דהוא עד שמגלה את לבו כדקאי קאי כמו שהיו סבורים לומר הנהו רבנן:
ולא אסרו אלא באיחוי אלכסנדרי כו'. הטור בסוף סימן ש"מ סתם ואמר אינן רשאין לאחותן לעולם וקשה עליו דהיה לו לכתוב כלשון רבינו דהיינו איחוי אלכסנדרי דוקא וכמו שאמרו בגמ' ולא הזכיר הטור איחוי אלכסנדרי שם אלא בקורע דכתב שם באותו הסימן דקורע מתוכו הוי קורע וראוי היה להזהירו במה שאמר אינו רשאי לאחותן לעולם אלא שיש לומר דסמך על מ"ש באורח חיים סימן תקס"א ואסור לאחותן פירוש תפירה מבפנים ואחרת עליה מבחוץ והיינו איחוי אלכסנדרי לפי פירוש הראב"ד והסכים בו הרא"ש ז"ל בפרק ואלו מגלחין דהיינו שוברי קושטורא וכמו שהאריך הרב ב"י סי' ש"מ. גם רבינו בהלכות תעניות לא פירש דין האיחוי שהוא אלכסנדרי שסמך על מה שכתב כאן:
ועל שמועה שבאה שנהרג רוב ציבור וכו'. בגמ' פרק אלו מגלחין (דף כ"ו.) אמרו לא אמרו אלא ברוב ציבור וכמעשה שהיה וכתב הטור בסי' ש"מ כגון שנקבצו רוב ציבור למלחמה ושמעו שנגפו לפני אויביהם אפי' לא נהרגו אלא המיעוט מהם ע"כ וכ"כ הרמב"ן ז"ל אבל אין כן דעת רבינו שכתב שנהרג רוב ציבור משמע דצריך שיהרגו לרובם ומה שאמר לא אמרו אלא ברוב צבור ר"ל לדעתו שרוב הציבור נהרג ולא שרוב הציבור נקבצו כפירוש הרמב"ן ז"ל:
והכל קורעין עד שמגלים את לבם כו'. הטור כתב בסימן ש"מ וז"ל ועל רבו שלמדו חכמה אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת ועל חבירים שלומדים שמועות זה מזה קורע ואינו מאחה כקרע של אביו ואמו והרמב"ן ז"ל כתב שדומה לאביו ולאמו שקורע לעולם כשישמעו אבל הוא מתאחה והרמב"ם ז"ל דימה אותו עוד לאביו ואמו שקורע עד שמגלה את לבו ולא נהירא להרמב"ן וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כהרמב"ן אלא שכתב שאינו מאחה לעולם ע"כ. נראה שהבין מדברי רבינו במ"ש כאן דעל חכם קורע עד שמגלה את לבו דהוא הדין לרבו מובהק ואפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת וזה תימה דבהדיא כתב רבינו בפ"ה מהל' תלמוד תורה בד"א ברבו מובהק אבל אם למד ממנו חכמתו ה"ז תלמיד חבר וכו' אבל עומד מלפניו וקורע עליו כשהוא קורע על המתים משמע דאינו צריך לקרוע עד שיגלה את לבו וע"כ צריך לומר לדעת רבינו דשאני חכם דהכא הוי מפורסם ומוחזק אע"פ שלא יהיה רבו קורעים עליו עד שמגלים את לבם אבל כשאינו חכם מפורסם ומוחזק בהוראה אז ודאי כיון שאינו רבו מובהק אינו קורע עליו אלא כשאר מתים וא"כ איך כתב הטור דלדעת רבינו אפי' שלא האיר עיניו אלא במשנה אחת קורע עד שמגלה את לבו דהרי על החלוקות שהזכיר ראשונה ועל רבו שלמדו חכמה אפי' לא האיר עיניו וכו' כתב שהרמב"ם ז"ל דימה אותו לאביו ולאמו עד שמגלה את לבו וזה אינו כדכתיבנא. גם יש לתמוה עליו מה שתמה הרב"י בהל' כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמ"ב דנראה דלכ"ע היכא דלא האיר עיניו אלא במשנה אחת הקרע מתאחה ודוקא בתלמידי חכמים שבבבל שקורעים זה על זה הוא דפליגי הפוסקים אי מתאחה הקרע משום דהוי כרבו מובהק כדפירש הר"ן ז"ל והרב הנמוקי הטעם או דילמא לא הוי כרבו מובהק אבל היכא דלא האיר עיניו אלא במשנה אחת לכ"ע הקרע מתאחה ומזה נמשך תימה על תימה בדברי הטור שכתב שמסקנת אביו הרא"ש ז"ל דאפי' שלא האיר עיניו אלא במשנה אחת דהקרע אינו מתאחה דאינו כן וכבר הרגיש בקושיא זאת הרב"י בסימן רמ"ב ולי נראה לתרץ דהטור סובר דלא כדברי הר"ן והרב הנמוקי ז"ל שכתבו דטעמא דת"ח שבבבל דהקריעה שלהם לא מתאחה הוא משום דהוי כרבו מובהק דכל יומא גמיר כל חד מחבריה אלא ס"ל דאין הקרע מתאחה אפי' שלא למד אלא דבר אחד וכן נראה מדברי רש"י שכתב על שמואל שקרע מאניה עליה דההוא מרבנן דאסבריה וכו' קרע שאין מתאחה כדין תלמיד על הרב ולמה פירש דאין הקרע מתאחה כיון דלא האיר עיניו אלא בדבר אחד ודוחק לומר כדכתב הרב מהר"י קולון ז"ל דבהא פליגי ר' יהודה ור' יוסי ולר' יוסי אין הקרע מתאחה ברבו שאינו מובהק ורש"י ז"ל פירש כר' יוסי דאכתי קשה מי דחקו לרש"י לפרש כן ולמה לא פירש דהקרע מתאחה וכר' יהודה דכן פסקו רוב הפוסקים או לישתוק רש"י ולא לימא מידי אלא ודאי דדעתו ז"ל דלכ"ע בין לר' יהודה בין לר' יוסי אפי' ברבו שאין מובהק אין הקרע מתאחה ולא פליגי בהכי אלא הוי רבו לשאר דברים ודלא כהרב מוהרר"י קולון ז"ל דסובר דבהא פליגי ולפי שהטור הבין כדברי רש"י ז"ל משמע ליה ג"כ דטעמא דת"ח דאין הקרע מתאחה מהאי טעמא הוא לא משום דהוי רבו מובהק כדפירש הר"ן והרב הנמוקי ז"ל ולכך כתב דכיון דאביו הרא"ש ז"ל אית ליה כההיא דת"ח דקורעין זה על זה דאין הקרע מתאחה הוא הדין במי שלא האיר עיניו אלא במשנה אחת דדא ודא אחת היא זה נ"ל. אחרי כן ראיתי להרא"ש ז"ל שכתב כן בהדיא בפ' אלו מגלחין (דף מ"ב) בפסקיו וז"ל על רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת כגון חברים שלומדים וכו' חייב לקרוע ואינו מאחה הרי בהדיא כמו שפירשתי בדבריו וכ"נ מדברי התוספות בפרק ר' אליעזר דאע"ג שכתבו שם הכל חולצין עליו וכו' אומר רשב"א דאפי' אינו רבו חייב וכו' והא דאמר בשלהי פרק אלו מציאות רבא קרע עליה דר"ס דאסבריה זוהמא ליסטרון היינו קרע שאינו מתאחה כדין תלמיד לרב כדתניא בפרק אלו מגלחין ע"כ משמע דאית להו כדברי הטור וכמו שפירשתי ומפני שהרב"י דרך על דרך הר"ן והרב הנמוקי ז"ל והרב מוהר"י קולון ז"ל הוקשה לו בדברי הטור וכתב שאין דבריו מכוונים אבל במ"ש נתיישבו דבריו אך קשה מה שהקשיתי שהבין בדברי רבינו דאפילו ברבו שאינו מובהק קורע עד שמגלה את לבו וצ"ע:
וחולצין מימין וכו'. כתב הטור בסימן ש"מ ת"ר על חכם חולץ מימין ועל אב ב"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן ומדלא פירשו באב היכן חולץ ש"מ רצה מכאן רצה מכאן ואם רצה חולץ את שתיהן וכן רבו שלמדו חכמה רצה חולץ את שתיהן ע"כ. ומפני כן לא פירש רבינו דבר בחליצת האב שרשאי לעשות מה שירצה:
וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום וכו' אע"פ שהם שוים ואין אחד מלמד את חבירו. כלומר דאם אחד מלמד את חבירו קורע טפח מדינא וכמ"ש רבינו בפ"ו מהל' ת"ת דרבו שאינו מובהק קורע עליו טפח ואם הם אחד גדול ואחד קטן חייב הקטן לקרוע על הגדול אע"פ שאינו מלמדו כלל אבל שוים סובר רבינו דאינו חייב לקרוע אחד על חבירו דומה למ"ש גבי קימה הר"ן בפ"ק דקידושין וז"ל ואפשר שאפי' בשוין פטור שאינו חייב לעמוד מפני חכם אלא בגדול ממנו הכי נמי אית ליה לרבינו לענין קריעה דמן הדין הוא פטור כשהם שוים ולכך תלה רבינו הדבר במנהג שנהגו כן כלומר ולא מדינא וכבר הוזכר כן בתירוץ ראשון שתירץ הרכ"מ במה שהקשה כאן על רבינו והוא הנכון וכל שאר התירוצים דחוקים:
ויראה לי שהקורע על החכם וכו'. וא"ת הא התם ברבו אינו מאחה לעולם י"ל דה"ק כיון דעיקר האבילות אינו אלא יום אחד דאפי' ברבו אינו אלא יום אחד זה שאינו רבו די לנו שיאחה למחר והרמב"ן כתב הטור בשמו שמאחה מיד אי נמי לאחר קבורה וקשה מ"ש מאחה מיד דא"כ אמאי קאמר בגמרא חכם כיון שהחזירו פניהם שוללין אפילו איחוי נמי בשלמא למאי דקאמר לאחר קבורה ניחא דאמר הכי משום קודם קבורה דאין לאחות קודם קבורה וכדתירץ הרב בכ"מ אלא אי אמרת דהוי מיד כפירוש קמא אמאי קאמר שוללין לישמעינן רבותא באיחוי. ונראה דאין ה"נ אלא משום דאינהו סבור דלא למישלל התיר להם ר' יצחק בהם שהם היו נמנעים מלעשות שיכולים לשלול דאולי הם לא היו יודעים לאחות ולא היו רוצים אלא לשלול אבל אין תירוץ זה מספיק אלא כפי גירסתנו בגמרא דאית לן אמר להו ר' יצחק ברבי אמי חכם כיון שהחזירו פניהם וכו' דהאי לישנא הוי לשון ר' יצחק שאמר כן לרבנן אבל מדברי הרי"ף והרא"ש משמע דהך הוי ברייתא וכן כתב הרב"י דהוי ברייתא דבלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל הביאה כלשון הזה תניא חכם כיון שהחזירו וכו' משמע דגרסי אמר להו ר' יצחק ברבי אמי תניא חכם כיון שהחזירו וכו' דומה למה שאמר אביי לעיל גבי הספדו של רב ספרא תניא חכם כבודו בהספדו הך נמי הוי ברייתא וא"כ קשה לברייתא אמאי נקטה שלול לישמעינן אפילו איחוי דבשלמא אם הם דברי ר' יצחק הם תירוץ למה שהם היו רוצים לעשות ונמנעו דהיינו דלא למשלל אבל אם הם דברי ברייתא קשה אבל אין זו קושיא להרמב"ן דאפשר דגריס כגירסא דידן:
חכם שבאה שמועתו אין קורעין עליו אלא בשעת הספדו וכו'. הטור כתב בסימן ש"מ ואם לא קרע בשעת שמועה יקרע בשעה שעוסקין בהספד ע"כ משמע דאם רוצה לקרוע בשעת שמועה קורע אע"פ שאינם עסוקין בהספד אבל מדברי רבינו נראה דאינו קורע אלא בשעת הספד דוקא וכן כתב הרב"י בסי' ש"מ:
נכנסין בשבת וכו'. קשה דאמאי לא אמר ג"כ בשני וחמישי דאיכא ספר תורה וכדכתב הרמב"ן ז"ל ואולי י"ל דנקט שבת לרבותא דהוה אמינא דלפחות יום שבת יתפללו בבית הכנסת קמ"ל דאפי' ביום שבת יתפללו בבית אבל ודוקא לקריאת התורה נכנסין לבית הכנסת לבד אבל לא לשאר התפלה וכמ"ש הרב נמוקי יוסף:
אלא יושבין משפחות וכו'. הם דברי ר' יהושע בן קרחה בברייתא וסובר רבינו דאנשיא דוקא דסמיך ליה קאי ולא אאב ב"ד וחכם וסובר דר"י בן קרחה לא פליג את"ק אלא מפרש אבל הטור בסי' ש"מ לא כתב דברי ר"י בן קרחה נראה דסובר דפליג אתנא קמא ופסק כתנא קמא: