ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע וכו'. הרב כ"מ ז"ל תמה שלא מצא לו ז"ל בפט"ז מה' סנהדרין שכתב בדין זה שחילק בין לאו מפורש לשאינו מפורש, ועוד אני תמיה למה לא הוי זה לאו מפורש הא אשכחן הלאו בשבועת ביטוי דכתב רבינו ז"ל בפרק דלעיל גבי שתי ככרות אחת של איסור ואחת של תנאי שתיהן במזיד בין שאכל הגדולה תחילה או באחרונה חייב וטעמא משום דהתראת ספק שמה התראה כדאמר פ"ג דשבועות ה"נ דכוותה היא. ועוד צריך להבין מה נקרא לאו מפורש ומה נקרא שאינו מפורש. וי"ל דרש"י ז"ל כתב דלקי על זה משום שבועת שוא שכיון שאין בידו שיעשו אחרים לקי משום שוא אבל רבינו ז"ל נראה שהדבר מסופק אצלו אי הוי שוא או שקר דשוא הוי משום שאין בידו לעשותו כדכתב רש"י ז"ל ושקר הוי מצד אחר משום דאפשר לאחרים שישמעו ממנו וא"כ כיון דאין לאו זה מפורש אי הוי שוא אי הוי שקר לכך כשנתרה בו בעת שנשבע לא לקי דהתראת ספק הוי דלא ידעינן אם אותם אחרים יעשו, ואם אמרנו בהל' סנהדרין דלקי על התראת ספק הוא היכא דידענו הלאו שעובר ויכול להתרות בו משום אותו הלאו אלא דספק אם יקיים העשה או לא אבל כאן שהלאו עצמו הוא ספק אי הוי שוא או שקר לא לקי בהתראת ספק כי האי גוונא:

בד"א שנשבע על דבר שאינו ברשותו וכו'. הטור ז"ל בסי' רל"ו הביא לשון רבינו ז"ל בכי ה"ג אבל אם משביעו על דבר שהוא שלו כגון שלא יכנס לביתו וכיוצא בו וכו'. נראה מדברי הטור ז"ל שהבין בדברי רבינו ז"ל שראובן אומר לשמעון אני משביעך שלא תכנס לרשותי וזה ודאי אין לו מובן כלל דאם לא ענה שמעון אמן איך יאסר. ועוד איך כתב שראובן פטור מפני שהוא אנוס הרי ראובן לא נשבע אלא שהשביע לשמעון על כך וכיון שהוא לא נשבע אע"פ שהיה נהנה שמעון מדעתו של ראובן לא היה עובר ראובן. אבל פירוש הדברים שראובן נשבע שלא יהנה שמעון מנכסיו וכ"כ רבינו ז"ל אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו וכו' ושמעון נכנס הוא עושה איסור מפני שגורם לראובן שיעבור על שבועתו ובחלוקה הראשונה שנשבע על דבר שאינו ברשותו אינו מחוייב שמעון לשמוע לראובן אע"פ שהוא משובח אם קיים דברי ראובן ואינו מחוייב בכך כיון ששבועתו של ראובן היתה על דבר שאינו ברשותו אבל היכא שהדבר ברשותו ראוי ומחוייב שמעון שלא לגרום לראובן שיעבור על שבועתו. כנ"ל פירוש דברי רבינו ז"ל ונסתלקה השגת הטור ז"ל ואע"פ שרבינו ז"ל כתב ושמעון חייב לאו חיוב מלקות קאמר אלא הוא נענש בכך:

אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס וכו' ושמעון חייב וכו'. אם פירוש חייב הוא מלקות יש תימה על רבינו ז"ל שהרי ריש פ"ה מה' נדרים כתב רבינו ז"ל ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם וכו' ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום וא"כ אפי' בנדרים דהוי איסור חפצא ויכול לאסור על חבירו כתב רבינו ז"ל דאינו לוקה שמעון כ"ש בשבועות דהוא איסור גברא ואפי' איסור אין ראוי להיות בו וכמו שהשיג עליו בעל הטורים ז"ל לכך נראה בדוחק ודאי דהאי חייב שכתב רבינו ז"ל אינו רוצה לומר מלקות אלא דשום איסור מדאורייתא איכא ומפני דקאמר בראובן פטור קאמר בשמעון חייב עם היות כי זה דוחק גדול כד מעיינת בפרק זה משכחת חייב בכי ה"ג גבי נשבע להרע לעצמו כו' שכתב שם חייב ואינו לוקה שהרי הוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכן יש כיוצא בזה כמה, וכ"נ שהבין דבריו הרב"י ז"ל עיין בטור. והר"ן ז"ל חלוק על מ"ש רבינו ז"ל בה' נדרים ששמעון אינו לוקה משום שלא הוציא שבועה הוא דלוקה ועיין בב"י ז"ל:

שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה וכו'. כבר מבואר בדברי הרב כ"מ ז"ל שרבינו ז"ל גורס משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור וכמו שהביא הגירסא הר"ן ז"ל ופירשה אבל מה שתירץ הר"ן ז"ל דלא דמי נשבע שיאכל לנשבע שלא יאכל משום דנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא על דברים הראויים דדברים שאינם ראויים לא היה צריך לישבע עליהם כו' אבל כשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי חובתו, נ"ל דרבינו ז"ל אינו מתרץ כן אלא טעמו דכיון דאכל הדבר אפי' שאינו בר אכילה הא אחשביה באכילתו אבל כשנשבע מתחילה שלא יאכל אע"ג דאכלו אח"כ לא אחשביה דחזקה דאינו עובר על שבועתו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכיון שנשבע קודם שלא יאכל הרי גילה בדעתו שאותה האכילה שיאכל אח"כ אינה חשובה אצלו אבל אם לא היה קודם לו שבועה שלא יאכל כיון שאכל ודאי שהיא חשובה אצלו האכילה ההיא וא"כ טעמא דאחשביה לעולם איתיה בין לפי מאי דס"ד בין לפי המסקנא וזהו שדימה רב מרי הא למתניתין דקונם אם אכלתי אם שתיתי אע"ג דטעמא דהתם משום דאחשביה ג"כ הכא גבי שאוכל עפר טעמא הוי משום דאחשביה ודחה לו המתרץ דלא דמי הך אחשביה לאידך דמתניתין כיון שבעת שנשבע כבר אכל הרי בעת השבועה היה אותה אכילה חשובה אצלו שכבר אכלה אבל היכא דנשבע שיאכל עפר ואכל אע"ג דאח"כ אחשביה מ"מ בעת שנשבע לא ידענו שהיתה חשובה אצלו האכילה ההיא דמי ידע אם באותה שעה היתה חשובה אצלו ולא נשבע אלא על אכילה גמורה, ונסתלקה בזה תמיהת הרב כסף משנה ז"ל על רבינו ז"ל דלעולם טעמא דאחשביה הוי טעמא דרבא שאמר שאכל עפר פטור אלא מה שדחה הדוחה הוא דלא דמי אחשביה לאחשביה כדכתיבנא. ורבינו ז"ל לפי האמת דקי"ל כרבא ודאי דמדמי אותם ומ"ש שכבר הם חשובים אצלו שהרי אכלם לא אמר כן משום דבאותה שעה היו חשובים דאפילו אחשבינהו אחר שנשבע שיאכל סגי אלא כוונתו לומר שיש כאן חשיבות מפני שאכלה וכן ראיתי בפסקי הרא"ש ז"ל כשכתב גירסא זו של רבינו ז"ל שבועה שאוכל ואכל עפר פטור נתן טעם דהא אחשביה משמע דטעמא דאחשביה לעולם איתיה כדכתיבנא והוא טעם נכון בעיני לדעת רבינו ז"ל דמה שתירץ הרב כסף משנה ז"ל הוא (באפשר) [דחוק] מאד:

היה הנשבע נזיר וכו' לפיכך אם פירש וכו'. יש תימה בדברי רבינו ז"ל דכתב דכיון שהוא מושבע מהר סיני עליו דעתו על כך ואדרבה בגמ' אמרו הטעם בהיפך דאמרו שם (שבועות כ"ב:) בבעיא כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע משמע דטפי אית לן למימר דמשתבע אהיתרא מאיסורא וא"כ כיון דפשיט לן בעיא דפטור כ"ש בעיא דחרצן. ועוד תימה על רבינו ז"ל דלדבריו איך אמרו בגמ' תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר כו' והא שאני ושאני דגבי נבילות הוא מושבע ואמרינן דעתיה אאיסורא אבל גבי עפר דאינו מושבע לא וצ"ע ליישב דברי רבינו. ונראה דהוכרח רבינו ז"ל לומר כן משום דקשיא ליה דאמאי לא אמר בגמ' תפשוט בעיא דחרצן דבעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן וכו' ומש"ה ראה רבינו לחלק אבל מ"מ הקושיות שהקשינו הם חזקות. ולפי מה שפירש הר"ן ז"ל סוגיית הגמ' שם בעיא לא איפשיטא לא בנזיר ולא בשאר אינשי ולא בעפר וטעמו דסובר הר"ן ז"ל דמאי דפשיט הגמ' בעיא דנזיר מנבילה הוא לומר דכיון דהבעיא דנזיר לא הוו אלא באת"ל דחרצן לשאר אינשי הוי כזית בנזיר שהוא אסור לו החרצן ומי אמרינן דהוי איסורא בכל שהוא או לא לזה פשט לו הגמ' דאם היינו אומרים בחרצן בשאר אינשי דהוי בכזית איפשיטא ליה בעיא דנזיר דכיון דחרצן חשבת ליה בר אכילה האי דאיסור דנזיר רביע עליה לא הוי כלל דנבילה גם כן איסורא רביע עליה והוי בכזית אבל מ"מ בעיא דחרצן בשאר אינשי לא איפשיטא ולא בעיא דעפר דשאני נבילה משום דבר אכילה היא א"כ כולהו בעיי סלקי בתיקו. והרב כ"מ ז"ל תירץ בדעת רבינו ז"ל דחרצן גבי נזיר הוי כעפר בשאר אינשי שאינו נאכל על ידי תערובת אבל חרצן גבי שאר אינשי לא הוי הכי. ואני שמעתי ולא אבין דכיון דחרצן גבי נזיר הוי כעפר לשאר אינשי א"כ כל שכן דאיפשיטא לה בעיא דחרצן לשאר אינשי דהשתא חרצן דנזיר דהוי דומה לעפר אמרת בכזית חרצן דשאר אינשי דהוי בר אכילה טפי מעפר לא כ"ש דהוי בכזית ותו איך איפשיטא בעיא דנזיר מנבילה שאני נבילה דהוי בר אכילה משא"כ בחרצן בנזיר. ובאמת הסוגיא נראה כהר"ן ז"ל ורחוקה מדעת רבינו ז"ל. ונראה לי ליישב ולומר דרבינו ז"ל ראה פשיטות בעיא דנזיר ונראה לו דוחק לפרש כפירוש הר"ן ז"ל דאינו פשיטות בהחלט אלא הפשיטות הוא דאם נניח דבעיא דחרצן דשאר אינשי פשוטה זו גם כן פשוטה אבל לפי האמת אין אחת מהם פשוטה דלשון הגמ' נראה דהא דנזיר איפשיטא לגמרי לכך פירש הוא ז"ל דיש צד לומר בנזיר דיהא בכזית יותר מבשאר אינשי משום מה שכתב הטור ז"ל בריש הלכות נדרים סימן ר"ג וכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרקא קמא דנדרים דהיכא דאדם רגיל לעבור על מצות לא תעשה ראוי לו לזרז עצמו ולאשתבועי על כך כדי שיהא זריז יותר. ואם כן אפשר דבנזיר כיון דאסרתו תורה בכזית לזרוזי נפשיה כדי שלא יעבור על איסור תורה נשבע על כך כדי שיזכור עצמו מה שאין כן בחרצן לשאר אינשי וכי בעי בגמ' אי אמרינן דבנזיר הוי בכזית הוא אפילו שתאמר דבחרצן לשאר אינשי לא הוי בכזית משום טעמא דכתיבנא ופשט ליה הגמ' לנזיר מנבילה ובתר הכי קאמר בגמ' דא"כ איפשיטא להו כולהו בעיי בעיא דעפר ובעיא דחרצן לשאר אינשי ותירץ המתרץ דודאי לא איפשיטא אלא בעיא דנזיר לחוד משום דגבי עפר לאו בר אכילה הוא כלל ודייק במה שאמר כלל כלומר דאינו דומה לחרצן שהוא ראוי לאכילה קצת אבל גבי נבילה שהיא ראויה לאכילה וגם איכא טעמא אחרינא לומר דיהא בכזית משום דאריה רביע עליה כיון דאית ליה איסור מן התורה הוא נודר לזרז עצמו בכך ולכך אוסר עצמו בכזית שהוא איסור תורה אם כן הך דאריה רביע עליה הוי טעמא לומר שיהא בכזית הפך המובן מדברי הר"ן ז"ל ומפשט השמועה וכיון שכן גבי חרצן בנזיר איתנהו להנהו תרי טעמי דנבילה דהרי חרצן איכא ביה אכילה קצת ולא דמי לעפר שאינו בר אכילה כלל אבל חרצן הוא קצת נאכל ואיכא נבילה מוסרחת קצת שהיא כמו חרצן שאינה ראויה לאכילה לגמרי וא"כ ראוי לדמות נבילה לחרצן ולא לעפר שאינו בר אכילה כלל וגם טעמא אחרינא דנדר לזרוזי נפשיה משום דרביע אריה עליה איכא נמי בחרצן דנזיר דרביע אריא עליה וכיון שכן דחרצן דנזיר דמי לנבילה איפשיטא לה בעיא דנזיר אבל חרצן לשאר אינשי דלאו אריה רביע עליה ולא דמי לנבילה בהא וכן עפר לא דמי לנבילה כלל אסיקו להו הני בעיי בתיקו ובעיא דנזיר פשוטה לגמרי כדמשמע פשטא דשמעתתא כדכתיבנא. זה נ"ל ליישב דעת רבינו ז"ל ועיין במהר"י קולון שרש קס"ה:

שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו'. וא"ת ככר זו משמע אפי' בכזית ממנו ושבועה שלא אוכלנה משמע כולה כדכתב רבינו ז"ל לעיל פרק ד' והיא מימרא דרבא בפרק ג' דשבועות (דף כ"ז:) א"כ הרי יכולין לקיים שתי השבועות שיאכל כזית ממנה ולא יאכל כולה. וי"ל דהרי הטור ז"ל בסימן רל"ח דהיכא דאמר שבועה שאוכל ככר זו כשהוא לפניו צריך שיאכל כולו שהוא נשבע על כל כזית וכזית ממנו שיאכל כו':

וכן האומר (לחבירו) שבועה שלא אדע לך עדות כו'. ואם תאמר לעיל בראש הפרק שכתב שלא יזרוק פלוני לים אינה שבועת שוא אף על גב דאין בידו שלא יזרוק חבירו אמאי אי משום דהרי אפשר שחבירו לא יזרוק וישמע לו אם כן ה"נ אפשר שלא ידע לו עדות בעולם אף על פי שאין בידו אולי יקרה כן שלא ידע לו עדות. וי"ל דלא דמי דלעיל אולי חבירו יעשנו מפני שהוא משובח כדעת רבינו ז"ל לעיל שיעשנו כדי שלא יוציא חבירו שבועה לשוא אבל הכא אף על פי שאפשר שיארע כן מכל מקום אין בידו דאולי שלא במתכוין יראה עדות לחבירו ואין הדבר בידו ולכך לוקה משום שבועת שוא:

נשבע להרע לעצמו וכו' אף על פי שאינו רשאי וכו'. ביארתיו בפ"ג מהל' דעות:

כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם. כל מה שדקדק מכאן הרב"י ז"ל דפליג על הר"ן ז"ל כבר כתבתי בהל' נדרים שהוא בהפך ממ"ש. ובטור יו"ד סימן רל"ו כתב הטור ז"ל בד"א שפירש שלא אוכל מצה בליל פסח ולא אשב בסוכת מצוה אבל אם נשבע סתם שלא יאכל מצה ולא ישב בצל סוכה חלה שבועה וצריך לקיימו ע"כ. ודברים אלו ודאי דפליגי על הר"ן ז"ל וסובר הטור ז"ל דסיפא סמיך ארישא וסוכה ומצה שוים שצריך שיאמר בסוכה סוכת מצוה וכמו שכתב הרב כסף משנה ז"ל. אבל אלה הדברים אשר כתב כאן על רבינו ז"ל הם נופלים באמת על דברי הטור ז"ל ושם ראיתי שכתב כל זה הרב"י ז"ל אבל על רבינו ז"ל לא יפלו אלה הדברים כלל אדרבא הם בהפך כמו שכתבתי בהל' נדרים. ואולי המדפיס ראה שם אותם הדברים והעתיקם כאן וח"ו וב"מ שנתלה בוקי סריקי ברב מרנא ז"ל:

שלא יעלה עליו בגד וכו'. מה שהקשה הרב כ"מ ז"ל דאין חובה ללבוש בגד של ציצית אלא שלא ילבוש בגד בלא ציצית באמת היא קושיא גדולה ואין מקום להמלט ממנה אם לא שנאמר שיש ט"ס בדברי רבינו ז"ל וצריך שיאמר שלא יעלה עליו ציצית שנה ומיגו דחייל בלילה דלאו זמן ציצית חייל ביום ובפ"א מהל' שבועות כתב רבינו ז"ל שנשבע שלא יתעטף בציצית הוי שבועת שוא הוא משום דהוא נשבע שלא ישים ציצית בבגד שהוא חייב אבל אין כוונתו שלא ישים הבגד אשר בו ציצית עליו דא"כ הדרא קושיא לדוכתה וכמו שהקשה הרב"י ז"ל. ולשון להתעטף ר"ל שנשבע שישים בגד בלא ציצית עליו ורבינו ז"ל לא דקדק שם בלשונו אלא כתב הכוונה אבל כאן ודאי עכ"פ ט"ס הוא כדכתיבנא ואיני מוצא לו מקום לע"ד:

נשבע שראה גמל פורח וכו'. כתב הטור ז"ל בסימן רל"ו או שנשבע שלא לאכול מכל פירות שבעולם וכתב שם הרב ב"י ז"ל דמ"ש הטור ז"ל בסי' רל"ב גבי נדר מכל פירות שבעולם (בשם ר"ת ז"ל) דהוי נדרי הבאי אין הכוונה לומר דמותרים אלא דלקי משום נדר שוא. ולי אינו (נראה) כן דבפ"ג דשבועות כתבו בהדיא התוס' ז"ל בשם ר"ת ז"ל דיש לחלק בין נדר לשבועה דנדר שוא מותר וכיון שהטור ז"ל העתיק לשון ר"ת ז"ל ודאי דכוונתו לומר שהם מותרים וכדכתב ר"ת בהדיא ומה גם שכתב גבי נדרי הבאי שהם מותרים. ומ"ש הרב ב"י ז"ל שהרי התוס' ז"ל דחו זה כבר תירץ הר"ן ז"ל דחייתם בפ"ב דנדרים (עלה י"ד) שכתב גבי מה שאמרו שם אלא דאמר קונם עיני בשינה היום ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה כתב שם הר"ן ז"ל נקט כי האי לישנא דמי שבקינן ליה משום דבעי לאתויי עלה הא דר' יוחנן שהיא בשבועה ובשבועה שייך הך לישנא כו' ואע"ג דבנדר לא שייך הכי דנדר שוא לא אשכחן דאסור משום שבועה נקט כי האי לישנא וכו' וכיוצא בזה כתב שם הרא"ש ז"ל אע"ג דמדברי הרא"ש ז"ל נראה שם דבנדר שוא איסורא מיהא איכא מ"מ ר"ת ז"ל אית ליה דהוא מותר לגמרי:

דבר ידוע אצל החכמים וכו'. נראה מדברי רבינו ז"ל דמפרש הא דאמר עולא (דף כ"ט) והוא שנדר לג' בני אדם כלומר דאם אינו כן אינו לוקה כלל דאם היה נשבע על השמש שהיא גדולה אין זה שוא משום דכ"ע לא ידעי ליה ואם נשבע שהיא קטנה אינו חייב משום שקר משום דהוא טעה והיה סבור שהיא קטנה למראית עיניו. אבל רש"י ז"ל פירש דמה שאמר עולא הוא דאם אינו ניכר ונשבע על דבר שאינו כן שחייב משום שבועת שקר והרב"י ז"ל בסימן רל"ו כתב דהרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל מפרשים כרש"י ז"ל ולכך השמיטו הא דעולא דליכא נפקותא בזמן הזה ומשמע גם כן דאית ליה להרב"י ז"ל דרבינו ז"ל פליג על רש"י ז"ל בפירושא דמימרא דעולא וכדכתיבנא. וקשה דבהדיא אמרו בפ"ג בשבועות דפירש"י ז"ל (דף כ"ב) שאמרו שם מתיב רבא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' ואמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם טעמא דניכר הא לא ניכר עובר משום שבועת ביטוי ואמאי הא אינו ביהא של זהב הוא מותיב לה והוא מפרק לה ניכר עובר משום שבועת ביטוי לא ניכר עובר משום שבועת שקר ע"כ. והוא בהדיא בפירוש רש"י ז"ל: