על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום ואם הביא כפר כו'. כך היא הגירסא בנוסחות ספרי רבינו ז"ל. ויש מקצת נוסחאות שכתוב בספריו ואם הביא לא כפר והר"י קורקוס ז"ל אית ליה כנוסחא קמא והכריח הדבר שאל"כ למה צריך קרא למעט בפ' בתרא דכריתות דאינו מכפר קרבן של אב לבן השתא קרבן עצמו אינו מכפר מחטא על חטא אפילו שהוא ממין החטא עצמו כגון אכל חלב אמש והפריש אינו מכפר על שאכל היום כ"ש קרבן אביו שאינו מכפר על קרבן עצמו לכך הכריח דהא דלא יקריב קרבן שהפריש על חלב שאכל אמש על חלב שאכל היום מדרבנן הוא וקרא לא איירי אלא מחלב על דם שאינו מאותו המין דחטא עצמו וקרא שנאמר קרבנו על חטאתו דקאמרה מתני' לא קאי על מ"ש אפי' על חלב שאכל אמש וכו'. ולי נראה שאין הכרח שלו מוכרח דא"כ קשה על גופא דברייתא דקאמרה דיכול שיוצא בקרבן אביו מקלה לקלה או במעות שהפריש אביו אפי' מקלה על החמורה דלמה לי קרא למעט הני דכבר מעט לבסוף מקרא דעל חטאתו דאפי' בקרבן עצמו אינו יוצא בכך כ"ש בשל אביו, ודוחק לומר דאיצטריך קרא למעוטי גבי אביו כשיהיה אותו מין החטא כגון חלב על חלב דלא נתמעט גבי דידיה וברייתא דנקט גבי אביו אפילו קלה על החמורה גבי הפריש מעות לאו בדוקא נקטיה דלהאי ודאי לא איצטריך קרא אלא עיקר קרא לא אתא אלא בהפריש קרבן אביו על חלב שלא יביאנו הוא ג"כ על חלב דאין זה משמע פשט הברייתא אלא דהוצרך למעט גבי אביו אע"ג דנתמעט גבי דידיה. לכך נראה לומר דאי לאו דאית לן תלתא קרבנו למעט גבי אביו כל הני דרשות כדכתב רש"י ז"ל דתלתא קרבנו כתיבי גבי חטאת חד גבי נשיא ותרי גבי יחיד לא הוה ממעטי גבי דידיה מקרא דעל חטאתו כל הני דמעט גבי אביו אבל אחר אשר נתמעטו גבי אביו מהני תלתא קרבנו פירש לנו דכשאמר הכתוב גבי דידיה על חטאתו שיהיה לשם חטאתו ממש ונתמעט בהו כל מה שמיעטנו גבי אביו דכיון דכבר נתמעט קרבן אביו מקראי יתירי גלי דעל חטאתו דקאמר דידיה הוי דומה להך דר"ל לשם חטאתו ממש ועם זה נסתלק ההכרח של מהר"י קורקוס ז"ל. אבל מ"מ נראה עיקר הגירסא בדברי רבינו ז"ל ואם הביא כפר מפ"ד דהל' מעילה ופט"ו מהלכות פסולי המוקדשין דלא הזכיר שם פיסול אלא בחטא משונה כגון מחלב על דם. אח"כ מצאתי למהר"ם מטראני ז"ל שעמד על זה בספרו יע"ש מ"מ יש ראיה מדבריו לדברי דכיון דגלה גבי אביו ידעינן ליה גבי דידיה:

כבר ביארנו בהל' מעשה הקרבנות וכו'. בפ"ג וכבר כתבתי לעיל מזה בפ"ב:

מי ששגג והפריש חטאתו וכו'. בפ"ק דזבחים אמר ר"י דאינו חוזר ונראה ורבינו ז"ל בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ובפ"ג מהל' פסולי המוקדשין פסק כמ"ד בעלי חיים אינם נדחים ולכך פסק דחוזר ונראה. אלא דיש לתמוה טובא על דברי רבינו ז"ל. חדא דכאן משמע דאע"פ שנראה ואח"כ נדחה ואח"כ נראה אינו דחוי בבעלי חיים ובסוף פרק עשירי מהלכות אלו כתב גבי עשיר שהפריש קן למוכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה ולמה לא נדחית מפני שדיחוי מעיקרו אינו דיחוי משמע דאם נראה ונדחה הוי דיחוי בבעלי חיים הפך מ"ש כאן, גם בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין כתב תחלה קדשים חיים שהיו שם כשנפגם המזבח לא נפסלו וכו' שאין ב"ח נדחים ואח"כ כתב הקדיש בהמות עד שלא נבנה וכו' שהדיחוי מעיקרו אינו דיחוי ולמה הוצרך שם לטעם הדיחוי מעיקרו כיון דכבר אשמעינן דאפי' נראה ונדחה דאינו דחוי בב"ח וכן בפרק רביעי מהל' פסולי המוקדשין גבי מפריש אשמו כתב שני הטעמים וכן בפרק ט"ו מהל' מעשה הקרבנות, ואולי רבינו ז"ל רוצה ליתן טעם מרווח אע"ג דאינו צריך. ע"ק דביומא פ' שני שעירים אוקי לרב דאמר ב"ח אינם נדחים ויליף ממום עובר דקרא דבם אתא לר"א דאמר אם קרב הראש של אחד מהם יקרבו כל הראשים ורבינו ז"ל פסק כאן כרב ובסוף פ"ו מהל' פסולי המוקדשין פסק שם כרבנן דאמרינן דאפי' קרבו כלם חוץ מן אחד מהם יצא לבית השרפה מיהו הא לא קשיא דכבר כתבו התוס' ז"ל שם דאפילו לרבנן דמתני' אתי קרא דבם להכי והא דאמרינן יצא לבית השרפה מדרבנן אמרי. ותו קשיא דבריש מי שהיה טמא (דף צ"ח) על מתני' דהפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיה לנדבה לשלמים אמר שם בגמרא ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחים וש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי וכו' ורבינו ז"ל דפסק כאן דאין בעלי חיים נדחים איך פסק בהל' קרבן פסח פ"ד ההיא מתני' שכתב שם המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום יביא בדמיו שלמים. והרב בעל כ"מ ז"ל כתב שם דמשום הכי כתב שם יביא בדמיו פסח משום דס"ל דבעלי חיים אינם נדחים. ובמחילה מכבודו נ"ל דאין הדבר תלוי בכך דאפילו למתני' דפרק מי שהיה טמא אם היה קודם הפסח יביא בדמיו פסח וכמ"ש שם התוס' ז"ל וכן הוא ברייתא בתמורה בפ' ואלו קדשים וכן בסוף כריתות אמר שם בברייתא בהדיא כדברי רבנן ומ"מ אמרו שם דרבנן אית להו דב"ח נדחים וטעמא דאי אינם נדחים לא היה לו לרעות ולהביא בדמיו שלמים אלא הוא עצמו יקרב שלמים כדכתב שם רש"י ז"ל אלא מפני שבעלי חיים נדחים אמרו דירעה וא"כ הוא תימה על רבינו ז"ל איך פסקה ההיא בהל' קרבן פסח. ויש לתרץ דהתוס' ז"ל בפ' ב' שעירים על מ"ש שם דמתני' דייקא כותיה דרב הקשו דהא מתני' דמי שהיה טמא שהבאתי לעיל דייקא נמי כר"י ותירצו דלא דמי דהתם הוי דחיה גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לקרבן פסח שהופרשה לשמה ובהא נמי מתרצה קושיא אחרת שמקשים גבי בהמה של שותפין וכו'. ונראה דרבינו ז"ל אית ליה הכי לתרץ אותן הקושיות שהקשו בתוס'. ומפני כן סובר דמתני' דמי שהיה טמא אפילו רב מודה בה מטעמא דהוי דחייה גמורה ולא דמי למילתא דר"י דקאמר גבי בהמה של שני שותפין. ואע"ג דבפ"ק דקדושין משמע מדברי התוס' ז"ל דדמי להדדי כאן בפ' ב' שעירים חילקו ביניהם וכן הוא דעת רבינו ז"ל ובזה בא פסק דינו על נכון. והרב בכ"מ ז"ל בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות הוקשה לו לפסק רבינו ז"ל שפסק דלא כר"י מההיא מתני' דפ' מי שהיה טמא דאתיא כרב ותירץ שם ולפי מ"ש א"ש דבההיא אפי' רב מודה:

חייבי אשמות תלויים פטורים וכו'. בפ' בתרא דכריתות אמרינן דאי מתיידע ליה לאחר יוה"כ שמה שאכל היה חלב מביא חטאת דאינו מתכפר לו אלא כל זמן שדינו באשם תלוי אבל אחר ידיעה לא משום דגלי רחמנא ידיעה גבי חטאת וגבי נשיא וגבי צבור כדאיתא התם:

אין יוה"כ ולא החטאת וכו'. בפ"ק דכריתות פסק דלא כרבי דאמר מכפר על שבים ועל שאינם שבים. כל מה שקשה על זה ממ"ש רבינו ז"ל בפ"א מהל' תשובה שם הארכתי: