Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ובן תשע שנים ויום אחד וכו'. כתב עליו הר"א ז"ל בהשגות אומר אני זה שיבוש וכו'. וכתב על זה הרב כ"מ ז"ל דספר מוטעה נזדמן לו בספרי רבינו ז"ל דאית ביה דהוא לוקה. ואינו כן דבסוף פ"ג מהל' איסורי ביאה איתא להשגה זו ופירשה שם ה"ה ז"ל וכוונתו להשיג על רבינו ז"ל דאית ליה דמביא קרבן הקטן דאמאי הקטן לאו בר עונשין הוא וכן כתב שם בהשגה בהדיא וקרבן זה מן העונשין הוא והיא כמו כן פטורה דהא מקשו אהדדי ע"כ. משמע דהיה לו בספרי רבינו ז"ל דהקטן חייב קרבן והשיג עליו דמ"מ אמאי חייב קרבן ולא כמו שחשב הרב בעל כ"מ ז"ל והקשה על הר"א ז"ל דאמאי לא השיג על רבינו ז"ל שאפי' בגדול אין האיש לוקה אלא האשה דלע"ד לא עלה על דעת הר"א ז"ל דרבינו ז"ל מחייב מלקות לאיש ונראה דטעם מחלוקת רבינו ז"ל והר"א ז"ל תלוי במ"ש התוס' ז"ל התם וז"ל דהא מקשו אהדדי הלשון אינו מכוון דהאיש הוקשה לאשה ולא אשה לאיש דהא כי האיש קטן האשה חייבת כדאיתא בת"כ ואיש פרט לקטן יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש וא"כ אשה לא איתקשה לאיש ע"כ. ורבינו ז"ל סובר כדברי התוס' ז"ל שכתבו שם שאין ההיקש גמור מכח ההיא דת"כ אלא האיש תלוי באשה ולא האשה באיש ומה שחייב לקטן קרבן הוא משום דבת"כ אמרינן דמקרא דואיש מרבינן אפי' קטן בן תשע שנים ויום אחד א"כ דקרא איירי בקטן בן תשע ובפירוש חייב קרבן לאיש ומלקות לאשה א"כ הקטן ודאי חייב קרבן דביה איירי קרא ולפי פירושא דא מה שאמרינן בפ"ב דכריתות אחד גדול ואחד קטן הקטן פטור וגדול חייב ובשפחה חרופה אפי' גדול פטור היינו בגדול הבא על הקטנה דוקא. ואין לתמוה על זה דחלוקה דאחד שוגג ואחד מזיד דאמרינן דבשפחה חרופה פטור ע"כ ג"כ איירי בכי האי גוונא דהיא שוגגת והוא מזיד דכיון דהיא אינה חייבת מלקות הוא פטור אבל אי הוי איפכא דהיא מזידה והוא שוגג ודאי דחייבת היא מלקות והוא קרבן כדכתב שם רש"י ז"ל דשוגג ומזיד שוין בבא על השפחה וא"כ החלוקה דאחד גדול ואחד קטן ג"כ לא מיירי בכוללת אלא בגדול הבא על הקטנה וכן חלוקה דאחד ער ואחד ישן בער הבא על הישנה אבל ישן הבא על ערה ודאי דהיא חייבת וכן פירש ה"ה ז"ל בהל' איסורי ביאה פ"ג אלא שמה שכתב שם שחייב רבינו ז"ל קרבן לקטן מפני שסובר שהכל תלוי בה קשה לי דא"כ היה לו לחייב קרבן לישן הבא עליה כשהיא ערה כיון דהיא חייבת והכל תלוי בה ולא ראינו שחייב קרבן אלא לקטן הבא על הגדולה ולפי מה שפירשתי שטעמו של רבינו משום דכיון דמרבינן מקרא דואיש דאיירי בקטן בן תשע א"כ הרי חייב קרבן לקטן בן תשע דביה איירי קרא ניחא. וא"ת לדעת רבינו ז"ל א"כ כשהקשו בגמרא בפ"ב דכריתות והכא קטן חייב אמאי הוצרכו לדחוק לישנא דמתני' ולומר דהכי קאמר הכא קטן פטור וגדול חייב ושפחה חרופה אפילו גדול פטור לוקמה למתני' כפשטא בקטן הבא על הגדולה וה"ק בעלמא קטן פטור אבל הכא קטן הבא על הגדולה הקטן חייב קרבן דמרבינן לה מקרא דואיש דהא סוף סוף לפי האמת מתני' לאו בכל גוונא מיירי אלא בחלוקה חדא דהיינו גדול הבא על הקטנה ואדמוקים לה בהכי לוקמה בקטן הבא על הגדולה ומתני' אתיא כפשטא. וי"ל דגבי חלוקה דאחד ניעור ואחד ישן הקשו ג"כ בכי האי גוונא ותירצו ג"כ דכאן אפילו נעור פטור והתם לא מצינן לאוקמי בגוונא אחריתי ולהכי בעי לאוקומי תרי בבי בחד גוונא ואמרינן נמי גבי קטן דהכא אפי' קטן פטור ואיירי בגדול הבא על הקטנה, זה דרכו של רבינו ז"ל ולהר"א ז"ל דרך אחרת דסובר הפך דברי רבינו ז"ל ודברי התוס' ז"ל דלשון מקשו להדדי הלשון מכוון ותרווייהו איתקשו להדדי איש לאשה ואשה לאיש וכיון דע"כ מתני' בקטן בן תשע שנים ויום אחד מיירי מדקאמרה דבכל עריות הגדול חייב ואי בפחות מבן תשע אפי' בכל העריות הגדולה פטורה דאין ביאתו ביאה וכדכתב רבינו ז"ל בפ"א מהל' איסורי ביאה א"כ מתני' איירי בקטן בן תשע שנים ויום אחד ועל דא אמרינן בגמ' דהוקשו להדדי ושניהם פטורים בשפחה חרופה והלשון משמע דכשהיא פטורה הוא פטור וכשהוא פטור היא פטורה דהא בהא תליא ומתני' בכל גוונא איירי בין גדול הבא על הקטנה בין קטן הבא על הגדולה דשניהם פטורים ואפי' בן תשע שנים ויום אחד א"כ אידחייא לה ברייתא דתורת כהנים מקמי סוגיא דכריתות דקאמרה דההיקש הוי גמור ושניהם פטורים דמתני' בבן תשע שנים ויום אחד איירי בהכרח כדכתיבנא ואפי' הכי אמרה דשניהם פטורים וא"כ קמה לה ברייתא דתורת כהנים דלא כהלכתא זהו דרכו של הר"א ז"ל שהשיג על רבינו ז"ל וא"ת כיון דהר"א ז"ל סובר דההיקש לגמרי אמאי כשהיא מזידה חייבת על כל ביאה וביאה והוא אינו חייב אלא אשם אחד על כמה ביאות כדכתב שם רבינו ז"ל ולא השיגו שם הר"א ז"ל בדין ההוא דמשמע דמודה ליה דבשלמא לרבינו ז"ל טעמו כדכתב שם ה"ה ז"ל דלא מיעט רחמנא אלא לו מחטאתו אשר חטא אבל היא חייבת אבל להר"א ז"ל דההיקש לגמרי וכשהוא פטור היא פטורה אם כן לא תתחייב היא אלא חדא על כמה ביאות, ויש לומר דאין זה אלא כשזה חייב זה חייב וזה פטור כשזה פטור אבל שזה יהיה חייב אחת וזה תרתי לא איכפת לן כיון דסוף סוף כולהו חייבין וההיקש לא הוי אלא לענין החיוב לבד ולהכי כיון דביה חייב קרא חדא בכמה ביאות ובה לא איירי שבקינן לה כשאר איסורי דעלמא וחייבת על כל ביאה וביאה דההיקש מתוקם שפיר לענין החיוב בלבד כדפרישית:
כבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות וכו' לפיכך אם אמרו לו וכו'. תימה דאיך תלה רבינו ז"ל דין כשאמר לא בעלתי שנאמן משום דאינו חייב עד שיגמור דמשמע שאם היה חייב בהעראה בלבד אינו נאמן דהרי בעלמא אפילו בשאר ביאות אסורות אם אמר לא בעלתי נאמן וכדכתב רבינו ז"ל לעיל בפרק ג' דכשאמרו לו עדים אכלת חלב וכן בשאר איסורים שעשה והוא אומר לא אכלתי ולא עשיתי שהוא נאמן דהוי כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון וכן כתב רבינו ז"ל לקמן בפי"א כשאמרו לו נכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי דנאמן משום דהוי כאומר מזיד הייתי וא"כ איך תלה כאן רבינו ז"ל הטעם משום דבשפחה אינו חייב עד שיגמור ואע"ג דבכריתות פ' אמרו לו אמרינן מודה ר"מ בשפחה חרופה שאם אמר לא בעלתי נאמן דאי בעי אמר להו לא גמרתי ביאתי היינו דוקא לר"מ כדכתב שם רש"י ז"ל דאית ליה דלא אמרינן מגו דיכול לומר מזיד הייתי משום דלא משוי איניש נפשיה רשיעא ולכך גבי שפחה חרופה הוצרכו לזה הטעם לומר דה"ק לא גמרתי אבל לדידן דקי"ל כרבנן אפילו בעלמא מצי למימר מזיד הייתי וכשאמר לא בעלתי בשוגג קאמר ולא במזיד. וי"ל דרבינו ז"ל הוצרך לטעם זה לומר דבשפחה חרופה אפילו שיאמר בהדיא לא בעלתי לא שוגג ולא מזיד דנאמן משום דלא גמרתי ביאתי קאמר אבל בעלמא אם אמר לא בעלתי לא שוגג ולא מזיד אינו נאמן וכדכתבו התוס' בד"ה נפקא מינה לטומאה וכו' בכריתות (דף י"ב) וז"ל וה"נ מצי למימר נפקא מינה היכא דאמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד ע"כ כלומר דכיון דמכחיש לעדים אינו נאמן וכדכתבו התוס' אי טעמא הוי משום מגו אבל בשפחה חרופה לא הוי הכחשה דלא בעלתי דקאמר ר"ל לא גמרתי, כך נ"ל לתרץ דברי רבינו ז"ל:
בעל שפחה והפריש וכו' וכן אם בעל חמש בעילות וכו' ונודע לו על אחת והפריש וכו'. קשה דבפרק כלל גדול (דף ע"ב) אמרו הכל מודים בשפחה חרופה דחייב על כל אחת ואחת כרב המנונא ודרב המנונא אמרו שם לעיל מתקיף לה רב המנונא אלא מעתה בעל וחזר ובעל הפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול ה"נ דאינו חייב אלא אחת אמר ליה מעשה דלאחר הפרשה קאמרת מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא משמע דרב המנונא לא מיירי אלא במעשה דלאחר הפרשה כגון שהפריש בין ביאה לביאה אבל אם הפריש אחר כל המעשים בין ידיעה לידיעה אין לנו ואיך כתב רבינו ז"ל דאפילו אחר כל המעשים אם הפריש בין ידיעה לידיעה חייב על כל אחת ואחת. וי"ל דכי אמרו התם דבעינן מעשה לאחר הפרשה היינו למ"ד לא בעינן גבי אשם ודאי ידיעה בתחילה דאע"ג דקי"ל בעלמא הפרשות מחלקות גבי חטאות היינו משום דאיכא נמי בהדי כפרות ידיעות חשובות שגורמות כפרה אבל הכא דליכא אלא הפרשה לחודא לא מהניא כדכתבו שם התוס' ז"ל אבל למ"ד דבעינן גבי אשם ודאי ידיעה מתחלה דהידיעות חשובות ודאי דמהני הפרשה אחר כל המעשים בין ידיעה לידיעה ומאי דאמרו שם הכל מודים דרב המנונא היינו אפילו למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה דעל דא מתקיף רב המנונא התם אבל למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה וכדפסק רבינו ז"ל בפרק זה ודאי דהפרשות ידיעות לבד אמרינן התם דהוי מחלוקת ר"י ור"ל ולר"י דקי"ל כוותיה מחלקות אפילו הידיעות לבד ואע"ג דרבינו ז"ל פסק כן דהידיעות מחלקות לבד היינו משום דסובר דאידחיא סוגיא דפרק כלל גדול מקמי סוגיא דפ' ב' מחוסרי כפרה כדכתבתי בפרק ו' דלסוגיא דכריתות משמע דבשפחה חרופה אין ידיעות מחלקות לכ"ע אע"ג דבעינן ידיעה בתחלה משום דכיון דרבתה תורה קרבן אחד לביאות הרבה משמע בין שוגג בין מזיד ידיעות אינן מחלקות אבל הפרשות עם ידיעות ודאי מחלקות לכל הסוגיות ולכך פסק רבינו ז"ל דהפרשות מחלקות אחר כל המעשים. ומ"ש בסוף דבריו שדין השוגג והמזיד בשפחה אחת היא יש לדקדק שאין לו קשר עם מה שקדם ואין זה טעם לו כלל. לכך נ"ל לומר דכיון למ"ש בפרק ששי וחזרתי לרמוז פה דאית ליה דאע"ג דאשם ודאי בעינן ידיעה בתחילה אין הידיעות מחלקות משום דכיון דרבתה תורה קרבן אחד לביאות הרבה א"כ אין לחלק בין שוגג למזיד וכדסברה סוגיא דפרק כלל גדול כדכתב שם רש"י דלמ"ד בעינא בתחילה ידיעות מחלקות וקרא דרבתה קרבן אחד לביאות הרבה איירי במזיד דוקא ולא בשוגג דאידחייא לה סוגיא דפ' כלל גדול מקמי סוגיא דכריתות כדכתיבנא וסברא דאין לחלק בין שוגג למזיד ובכל גוונא אינו חייב אלא קרבן אחד ולפי זה מ"ש רבינו ז"ל שדין השוגג והמזיד וכו' קאי למאי דפתח רבינו ז"ל בתחלת דבריו הבא על השפחה ביאות הרבה בין בשוגג בין במזיד אינו חייב אלא אחד נתן טעם לזה אמר השוגג והמזיד אחת היא. כך נ"ל לישב לשון רבינו דהאי דין השוגג לעיל קאי ומהר"י מטראני ז"ל בספר קרית ספר כתב שדין השוגג והמזיד אחד הוא ואם היה מזיד והפריש קרבן וחזר ובעל במזיד פשיטא דחייב ע"כ. נראה דסובר דאדסמיך ליה קאי ומכל מקום קשיא לי אמאי פשוט לו יותר במזיד מבשוגג שלמד ממזיד לשוגג:
עד שישיב הממון שבידו לבעליו וכו'. פירוש עד שישיב קודם שיקריב האשם שאם השיב אחר שהקריב האשם לא מהני ליה כפרה כדאמרו בפרק הגוזל עצים דאם הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא וכן כתב רבינו בפ"ה מהל' גזילה וסמך כאן על מ"ש שם. וכן הדין במעילה ואע"פ שדברי רבינו ז"ל בפרק א' מהלכות מעילה באו סתומים בדין זה כבר יישבם הר"י קורקוס ז"ל שם וכן ע"ש בכ"מ ז"ל:
האוכל מדבר שמועלין בו וכו'. מן המשנה נראה דהוא הדין אם אכל מה' זבחים אע"פ שהם בתמחוי אחד דחייב על כל אחד ואחד דשם אמרו ק"ו דהשתא תמחויין מחלקין כ"ש גופים ורבינו ז"ל היה לו לבאר זה אלא דס"ל דכ"ש הוא ומ"מ לא היה לו לסתום: