ומנין שזה שנאמר באיברים וכו'. וא"ת הרי כבר הביא ראיה מקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח דמשמע לנפש רוצח אי אתה לוקח אבל אתה לוקח לראשי איברים וא"כ מאי קמבעיא ליה מניין. וי"ל דבריש פרק החובל אמרו וכי מאחר דכתיב ולא תקחו כופר מכה מכה למה לי ותירצו אי מהאי ה"א אי בעי דמי ניתיב קמ"ל מכה בהמה וכו' וא"כ לכך הוצרך רבינו ז"ל להביא ראיה זו מחבורה דלא נימא דאי בעי האי ניתיב ואי בעי האי ניתיב דכי היכי דהתם ממונא דוקא ה"נ ממונא דוקא. וקשה אמאי לא מייתי ג"ש דהכאה הכאה דמייתי בגמ' ומייתי הך דרשא דלא אידכר התם כלל ועוד דרב אשי אמר התם דאתיא מתחת אשר ענה דהוי אדם מאדם ונזקים מנזקים ולדברי רבינו ז"ל קשה דלמה ליה לאהדורי אאונס נילף מתחת חבורה כדיליף רבינו ז"ל. ואולי באיזה מקום מצא רבינו ז"ל דרשא זו או שהוא גורס בגמרא אלא אמר רב אשי אתיא מתחת חבורה אדם מאדם ונזקים מנזקים וצריך עיון:

עד שיהא מתכוין שנאמר ושלחה ידו וכו'. בסוף פ' כיצד הרגל אמרו ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה מה ת"ל והחזיקה כיון שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש וכ"כ רבינו ז"ל למטה שכל המתכוין להזיק וכו':

נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק בלבד וכו'. מימרא דרבא ס"פ כיצד הרגל. והתימה על הטור ז"ל שכתב בריש הל' נזיקין סי' שע"ח כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו וכו' ובלבד שלא יהא אנוס כגון אם נפל ברוח שאינה מצויה וכו' משמע מהתם דאפילו נזק אינו חייב דכיון דאיירי הטור ז"ל בהזיק ממון חבירו לא איירי אלא בנזק לבד דהתם לא שייך ארבעה דברים ואעפ"כ כתב שבנפל ברוח שאינה מצויה פטור א"כ הוי הפך דברי רבא האמורים בגמרא ועוד דבסי' ת"כ כתב הטור ז"ל נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בארבעה דברים וכו' ואם נפל ברוח שאינו מצויה אינו חייב אלא בנזק והם דברי רבא וא"כ נמצאו דבריו דריש הל' נזיקין סותרים דברי הגמ' ודברי עצמו. ונ"ל לתרץ כי להטור ז"ל הוקשה לו דרוח שאינה מצויה דמי לאונסים גדולים וכיון שאפי' בנזק פטור אונס גדול א"כ היה לו לפטור ברוח שאינה מצויה דלית ליה תירוצא דתירץ הרשב"א ז"ל כדכתב הרב ב"י ז"ל סימן שע"ח דאית ליה דרוח שאינה מצויה לא הוי אונס גדול ומכח קושיא זו אית ליה להטור ז"ל דמ"ש בגמ' נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק היינו כשעלה לגג והיה יכול ליפול ברוח מצויה וכיון דפשע בעלייתו דהיה יכול ליפול ברוח מצויה אע"פ שלא נפל אלא ברוח שאינה מצויה חייב בנזק אבל כשמתחלה לא היה יכול ליפול אלא ברוח שאינה מצויה הוי אונס גמור ואפילו מנזק פטור ולכך בסי' תכ"א שינה הטור ז"ל סדר הגמרא וכתב תחלה נפל ברוח מצויה וכו' ונתן טעם דלא היה לו לעלות לגג וכו' ואח"כ כתב נפל ברוח שאינה מצויה כלומר כיון שפשע דעלה במקום שיכול ליפול ברוח מצויה אע"פ שלא נפל אלא ברוח שאינה מצויה נזק מיהא חייב ואע"פ שסתם הדברים בריש הלכות נזקין וכתב דנפל ברוח שאינה מצויה פטור אפשר סמך על מ"ש בסי' תכ"א דהיינו דוקא כשעלה במקום שלא היה יכול ליפול מתחלה ברוח מצויה וכדכתיבנא:

המתכוין לבייש את הקטן. קשה דבפ' החובל (דף פ"ו) אמרו על הא ברייתא דאתיא דלא כר"ש דאמרו שם ואי ר"ש הא אמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור מ"ט כי קטלא מה קטלא עד דמתכוין ליה דכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין ליה בושת נמי עד דמתכוון ליה דכתיב ושלחה ידו והחזיקה במבושיו ופירש רש"י ז"ל מדשמעינן ליה לר"ש גבי קטלא באלו הן הנשרפין נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ה"נ לא שנא דטעמא דהתם משום וארב לו ה"נ כתיב במבושיו ע"כ. וא"כ כיון דרבינו ז"ל פסק כר"ש בריש פ"ד מהלכות רוצח שכתב שם המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד וכו' והיינו כר"ש איך פסק כאן דמיחייב דמי בושתו של קטן. וי"ל דרבינו אינו מפרש כפירוש רש"י ז"ל דקאמר דר"ש לא אמר הכי בהדיא גבי בושת דנתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור אלא שבגמ' נפקא ליה הכי מדשמעינן ליה הכי גבי קטלא משום דכתיב וארב לו הכא נמי כתיב במבושיו דלישנא דגמרא דקאמר ואי ר"ש הא אמר נתכוון לבייש את זה וכו' משמע דאמרו ר"ש בהדיא גבי בושת ופליג על רבנן בהדיא בתרתי גבי קטלא וגבי בושת ולאו הא בהא תליא אלא תלי הגמרא הא בהא משום דר"ש אזיל בחדא שיטה בתרוייהו דאזיל בתר כוונה לכך אמר מ"ט כי קטלא אבל לעולם דלא תלינן הא בהא ולכך רבינו ז"ל בפלוגתא דקטלא כיון דבפ' הנשרפין אמר דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבנן וכדכתב שם הרב בעל כ"מ ז"ל לכך פסק רבינו ז"ל דלא כוותייהו אבל גבי בושת דלא אשכחן ברייתא דמסייעא לר"ש הדרינן לכללין דהלכה כרבים לגבי יחיד והלכה כרבנן לגבי ר"ש דיחידאה הוא ולכך פסק גבי בושת דחייב ואין לדמות בושת לקטלא דקרא דבמבושיו גבי בושת לשום דרשא אתא כדכתבו התוס' בפ' החובל אבל קרא דוארב לו משמע פשטיה כר"ש דהא דמוקי רבנן רוב ישראל וחד עכו"ם ולאשמועינן דינא דקבוע וכדאמרינן בפרק שור שנגחהוי דוחק. ולכך אע"ג דגבי קטלא פסקינן כר"ש הכא פסקינן כרבנן. אך תימה דבפ' עשירי מהלכות נזקי ממון כתב רבינו אבל שור שהיה מתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם וכו' פטור והיינו דלא כר"ש דהכי אמרינן פרק שור שנגח ד' וה' הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מתני' דלא כר' שמעון דתניא ר"ש אומר אפילו נתכוון להרוג את זה וכו' וכן כתב שם ה"ה ועולה מכלל דברי רבינו ז"ל שאם נתכוון להרוג את ראובן והרג את שמעון שהוא נסקל ע"כ, ואם כן איך פסק שם כר"ש. ונראה לומר דרבינו ז"ל מפרש דמ"ש מתני' דלא כר"ש לא הוי משום דמתני' אית ליה גבי מיתת בעלים דלא כר"ש אלא דאע"ג דלגבי מיתת בעלים אית ליה למתני' כר"ש מקרא דוארב לו מ"מ לא מקיש תנא דמתני' להא מילתא מיתת בעלים למיתת השור אלא אע"ג דבמיתת בעלים פטור כשנתכוון להרוג את זה והרג את זה בשור חייב ופירש רבינו ז"ל כן משום דלא נדחה סתם מתני' מהלכה דכיון דקי"ל בענין נתכוון להרוג את זה והרג את זה כר"ש דפטור מכח דההיא דתני דבי חזקיה כדכתיבנא אי תלינן הא בהא אם כן נדחית משנתנו מהלכה ולכך רבינו ז"ל מפרש כן. זה נ"ל ליישב דברי רבינו ז"ל. וראיתי מה שכתב הרב בעל כ"מ ז"ל בפרק ד' מהלכות רוצח בסוף דבריו דרבינו ז"ל פסק שם כרבנן ודבריו תמוהין אצלי. חדא במה שכתב שרבינו ז"ל אינו מפרש כפירוש רש"י ז"ל דזורק אבן לגו הוי חבורה דעכו"ם וישראלים אלא כולהו ישראלים דאיך אפשר לחלוק על דברי רש"י ז"ל דדבריו מבוארים בפרק שור שנגח ד' וה' וכו' בסוגיא שהבאתי דמוקי שם קרא אליבא דרבנן רובא ישראל וחד עכו"ם ואשמעינן קרא דינא דקבוע משמע דבכולהו ישראלים חייב כדפירש"י ז"ל. ועוד תימה מה שכתב דרבינו ז"ל אית ליה כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ולא מטעמיה אלא משום דלא שייך ביה התראה א"כ ליכא נפקותא בין ר"ש ורבנן לענין דינא ועוד דבגמ' אמרו דחזקיה מפקא מדרבנן משמע דפליגי בענין דינא. ובאמת דברי הכ"מ ז"ל בלתי מובנים אצלי:

המזיק את חבירו בכוונה. בפ' שור שנגח ד' וה' אמרו ואמר רבא נכנס לחצר בעה"ב שלא ברשות והזיק את בעה"ב או בעה"ב הוזק בו חייב הזיקו בעה"ב פטור א"ר פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיק בעה"ב חייב מ"ט וכו'. ואזדא לטעמיה דאמר רבא ואיתימא רב פפא שניהם ברשות ושניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבים הוזקו זה בזה פטורין ע"כ. ומדברי רבינו ז"ל כפי מה שפירשו ה"ה ז"ל כאן ובפ"ו נראה שהוא מפרש מ"ש דלא ידע אינו רוצה לומר דלא ראה לזה שנכנס אצלו כדפירש רש"י ז"ל אלא אפי' ראהו כיון שהיה כן כי שלא בכוונה הזיקו בעה"ב אבל כשידע דהיינו שהזיקו בכוונה חייב אע"ג דנכנס האחר שלא ברשות ומ"ש במימרא דשניהם ברשות וכו' הזיקו זה את זה חייבים הוזקו פטורים לאו דוקא הוזקו לחוד דאפילו הזיקו נמי אם היה שלא בכוונה פטורים והזיקו שלא בכוונה הוי כהוזקו ולפי זה מתני' דשנים שהיו מהלכין בדרך והזיקו זה את זה פטורין מצינן לאוקמה כפשטה דהוי הזיקו ולא כדדחי רש"י ז"ל דמוקי לה בהוזק ולא דק בלישניה אלא נימא דדק והך הזיקו איירי דהזיקו שלא בכוונה ולכך פטורים והזיקו דחייבים דקאמר רבא בהך מימרא הוי דהזיק בכוונה. ולפי פירוש זה כי אמרינן טעמא דשניהם ברשות או שלא ברשות אבל אחד ברשות וכו' לא קאי ארישא דמימרא דהזיקו זה את זה שהם חייבים דכיון דהזיקו זה את זה בכוונה אפילו שאחד ברשות ואחד שלא ברשות והזיקו ההוא שברשות לשלא ברשות חייב כדאמרינן גבי בעה"ב דהיכא דידע ר"ל דהזיק בכוונה אע"פ שהאחר נכנס שלא ברשות חייב אלא אסיפא דמימרא קאי דקאמר הוזקו זה בזה פטורים והוא הדין הזיקו זה את זה שלא בכוונה ובהא קאמר דהיינו טעמא דשניהם פטורים משום דשניהם שוים אבל אם האחד ברשות והאחד שלא ברשות אותו שלא ברשות חייב אע"ג דהזיק שלא בכוונה וכדאמרו לעיל דכשהוזק בעה"ב חייב אע"פ שהיה שלא בכוונה מפני שנכנס שלא ברשות. זהו דרכו של רבינו ז"ל אבל לרש"י ז"ל דרך אחרת דסובר דפירוש ולא ידע ר"ל שלא ראהו בעה"ב לזה שנכנס שלא ברשות ולכך פטור אבל ידע כלומר דראה אע"פ שהזיק שלא בכוונה חייב דלא שאני לן בנזיקין בין היזק שלא בכוונה להיזק בכוונה והזיקו זה את זה חייבים דקאמר רבא במימרא דשניהם ברשות וכו' הוי בין הזיקו בכוונה בין הזיקו שלא בכוונה והוזקו ממילא לחוד הוא דפטורים. ולפי פירוש זה טעמא דקאמר בגמרא אכולה מימרא קאי ארישא ואסיפא והכי קאמר טעמא דברישא הזיקו זה את זה חייבים ובסיפא פטורים משום דשניהם ברשות אבל האחד ברשות והאחד שלא ברשות ולא ידע ליה ההוא דברשות אז בכל גוונא פטור ההוא דברשות אפי' הזיקו בידים וההוא דשלא ברשות חייב אפילו הזיקו ממילא ולפירושו צריך לדחוק דמתני' דשנים מהלכים ברה"ר והזיקו זה את זה דלאו דוקא הזיקו אלא הוזקו זה בזה ולא דק בלישניה. ודברי הטור בריש הלכות נזקין תמוהים אצלי דמתחלה נראה דנטה לפירוש הרמב"ם שכתב ומיהו דוקא במזיקו במזיד אבל אם בשוגג הזיק בו פטור בעה"ב משמע דמפרש פירוש ידע ולא ידע דהיינו אם הזיקו בכוונה או שלא בכוונה כפירוש רבינו ז"ל ואחרי כן כתב היו שניהם ברשות וכו' אם לא ידעו זה בזה שלא ראו זה את זה פטורים ראו זה את זה אע"פ שלא כיוונו חייבים וכו' והיינו כפירוש רש"י ז"ל דפירש ידע הוי דראה שנכנס דממאמר לא שנו בדלא ידע וכו' נפקא ליה הא לטור ז"ל גבי שניהם ברשות וכו' דהא דבגמ' מדמה להו א"כ נראה משם דמפרש כפירוש רש"י ז"ל ונמצאו דבריו הראשונים סותרים לאחרונים דצ"ע. ודברי הרמ"ה שכתב הטור ז"ל נראים כפירוש רש"י ז"ל שכתב וכתב הרמ"ה ז"ל דוקא שלא ידע בעה"ב שנכנס בו וכו' משמע בהדיא כפירוש רש"י ז"ל אלא שיש לדקדק בדברי הרמ"ה ז"ל שנראה שהוא מפרש דמאי דקאמר בגמרא לא שני דלא ידע וכו' קאי נמי אבעה"ב שהוזק בו וה"ק לא שנו דהוזק בו בעה"ב חייב ואם הזיקו בעל הבית פטור אלא בשלא ידע בו בעה"ב אבל אם ידע בו בעה"ב אז אם הוזק בו בעה"ב פטור ואם הזיקו חייב ולכך כתב כן הטור בשמו ובסימן תכ"א כתב דהיכא דידע בו בעה"ב דפטור האחר כשהוזק בו וא"כ קשה אמאי אמרה למילתיה אסיפא ולא ארישא דקתני אבל ידע בו בעה"ב אם הזיקו חייב לימא נמי ואם הוזק בו בעה"ב פטור דהיינו רישא דמילתא וטפי הוה ליה למימר למלתיה ארישא מאסיפא. וי"ל דהך הזיקו דחייב בעה"ב כשידע בו הוא אפי' הזיקו שלא בכוונה כפירש"י ז"ל וכיון שכן רבותא אשמעינן טובא דאע"ג דהזיק שלא בכוונה הוא חייב לשלם כיון דידע ביה וכ"ש היכא דהוזק באחר דהאחר פטור ולא מפקינן מיניה ממונא כיון דידע ביה בעה"ב ולא נזהר בו כיון דמהני כ"כ ידע לאפוקי מבעה"ב ממונא ולחייבו היכא דהזיקו אפילו שלא בכוונה:

ונתזה בקעת וטפחה וכו'. מ"ש רבינו ז"ל שלא ברשות כתב ה"ה י"ל משום דפסק רבינו ז"ל כלישנא בתרא דאמר בפ' המניח דהא דר' יוסי בר חנינא דאמר דחייב בארבעה דברים ופטור מגלות קאי ארישא אבל בסיפא קאמר ואם נכנס ברשות הוי חייב גלות. והרב בעל כ"מ ז"ל בהלכות רוצח פ"ו נתן טעם לדבר. וא"ת כיון דרבינו ז"ל פסק כלישנא דמתני' דרישא א"כ כל הא שקלא וטריא דשקלינן בלישנא קמא דאקשינן מההיא דהזורק אבן לרה"ר והרג הרי זה גולה ומוקמינן לה בסותר את כותלו כו' בדותא היא וליתיה להאי אליבא דלישנא בתרא אלא מתני' כפשטא דאע"ג דשוגג קרוב למזיד הוא גולה ואע"ג דבפ' אלו הן הגולין אמרו על מתני' האי שקלא וטריא כבר כתבו התוס' בפ' המניח דאתי ההיא סוגיא כמאן דמתני ר' יוסי בר חנינא אסיפא אבל מאן דמתני' ארישא אע"ג דהוי קרוב למזיד גולה ואע"ג דבריש פרק אלו הן הגולין דרשינן בשגגה פרט למזיד ומוקי ליה באומר מותר וקרי ליה מזיד משום דאומר מותר ופטור מגלות לא דמי האי קרוב למזיד דמתניתין דהזורק אבן לרשות הרבים לההיא דריש אלו הן הגולין דהתם קרוב למזיד טפי ולכך פטור מגלות אבל (הכא) לא הוי כולי האי קרוב למזיד ולכך גולה זו היא דעת התוס' ז"ל ואם כן היא דעת רבינו ז"ל קשה כיון דפסק כאן כלישנא בתרא איך פסק כי כל האי שקלא וטריא בפ' ו' מהלכות רוצח. לכך נראה דרבינו ז"ל סובר דכיון דאיתמר סתמא הך סוגיא דפרק אלו הן הגולין משמע דס"ל כדתריץ בגמ' בסותר את כותלו הוי ללישנא בתרא דאם לא כן תקשי ליה מההיא דריש פרק אלו הן הגולין דבשגגה פרט קרוב למזיד דפטור מגלות וא"כ איך קאמר מתני' דחייב גלות גבי זורק אבן לר"ה ואין נראה לו לרבינו ז"ל לחלק בין קרוב למזיד דהכא דקרוב למזיד דהתם וכמו שחלקו התוס' ז"ל אלא תרוייהו שוים לדעת רבינו ז"ל ולכך אפילו ללישנא בתרא בעינן להך שקלא וטריא כי היכי דלא תקשי ליה ההיא דריש פ' אלו הן הגולין והמתרץ שתירץ בסותר את כותלו הוה מצי למימר ולטעמיך תקשי לך ההיא דריש פרק הגולין דאמר בשגגה פרט לקרוב למזיד דפטור מגלות והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן כי היכי דליתי סוגיא דפ' אלו הן הגולין דמקשה על מתני' לרה"ר מזיד הוא ככ"ע ודלא כתוס' שכתבו דלא אתי אלא ללישנא דמתני לה אסיפא דזה נראה לו דוחק דכיון דקי"ל כלישנא בתרא א"כ הוי סוגיא דגמרא דלא כהלכתא. ומ"מ קשה כיון דרבינו פסק כלישנא בתרא למה לא ביאר דהיכא דנכנס ברשות והוי שוליא דנגרי ומסרהב בו רבו לצאת ולא יצא פטור מגלות אבל אם הוא אחר אם נכנס ברשות ומסרהב בו לצאת יצא ולא חייב גלות וכמו שהוכרחו לומר כן בגמ' להאי לישנא בתרא כדי לתרץ ברייתא אחת שהקשו שם ולא ראיתי לרבינו ז"ל שהזכיר כלל מזה בהל' רוצח וצ"ע. ומ"ש ה"ה ז"ל דהך שלא ברשות הוי אע"ג דלא ידע ליה שאני נגר שרגילים ליכנס אצלו וכו' אפשר דאמר כן לתרץ הקושיא שהקשה ריב"א ז"ל שהוזכרה בדברי התוס' דאם ראהו היה לו להתחייב גלות אע"ג דלא נתן לו רשות ליכנס כדאמרינן גבי נפח דהיכא דלא הוי שוליא דנגרי חייב ואע"ג דהוי כשלא ברשות דהרי מסרהב בו לצאת. ולפ"ז ניחא דכיון דלא ראהו לא דמי לההיא ומכל מקום קרי ברשות משום דהכל רגילים לבא אצלו. והפירוש הראשון שמפרש דידע בו יתרץ לקושיא זו כמו שתירצו שם התוס' יע"ש:

פטור מכלום. הטור ז"ל כתב בסימן תכ"ב דחייב בנזק מיהא ורבינו ז"ל כתב דפטור מכלום משמע אפילו מנזק משום דלישנא דגמרא מסייעא ליה וכדכתב הרב"י שם יע"ש: