Lechem Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
והזיק אחד מהם שלא בכוונה כו'. בהשגות א"א דין זה אינו מחוור וכו'. כוונתו לפרש ידע ביה האמור בגמרא כפירוש רש"י ז"ל דהוי ידיעה ממש ופליג על רבינו ז"ל בתרתי חדא במאי דקאמר דשניהם ברשות אע"ג דידעו זה בזה כיון דהיה שלא בכוונה פטור הוא סובר דכיון דידעו זה בזה חייבים דמאי דאמרו בגמרא דבעל הבית שהזיק לנכנס פטור היינו משום דלא ידע ביה בנכנס אבל אם ידע בנכנס אע"ג דהזיקו שלא בכוונה חייב וא"כ ה"ה היכא דשניהם ברשות והיכא דשניהם שלא ברשות סובר רבינו ז"ל דאפילו ידעו זה בזה כיון שלא הזיקו בכוונה פטורים ומאי דאיתמר בגמ' דהיכא דהזיק הנכנס לבעה"ב אע"ג דלא ידע ביה דהיינו שלא היה בכוונה חייב היינו מפני שבעל הבית היה ברשות והוא שלא ברשות וכיון שבא ברשותו ראוי שישלם לו אפילו שהזיק לו שלא בכוונה אבל כששניהם ברשות או שניהם שלא ברשות אז בעינן שיזיק בכוונה כדי שיתחייב. זה דעת רבינו ז"ל אבל לדעת הר"א ז"ל דכי היכי דהזיק הנכנס לחצר בעה"ב לבעה"ב הוא חייב אע"ג דלא ידע ביה דהיינו שלא ידע ביה כלל לפי פירוש הר"א ז"ל כדכתיבנא הכי נמי היכא דהוו שניהם שלא ברשות והזיקו זה לזה אפילו דלא ידעו זה מזה כלל חייבים וזהו שכתב בהשגות או שלא ברשות ולא ידע ביה כלומר דאע"ג דהכא דשניהם ברשות בעינן ידע ביה היכא דשניהם שלא ברשות לא בעינן ידיעה כלל לחייבם:
הרי שמילא חצר וכו'. מה שהשיג בכאן הר"א ז"ל על רבינו וכתב דהיינו כשלא נתן לו רשות אזיל לטעמיה דהוא סובר דכיון דידע ביה אפילו ששבר שלא בכוונה חייב וא"כ כיון שנתן לו רשות הרי ידע ביה ואע"פ שלא הזיק בכוונה חייב ולכך כתב דלא משכחת לה אלא כשלא נתן לו רשות אלא להכניס לבד ולא למלאות כל החצר דיכול לומר לא נתתי לך רשות שתמלא כל החצר ולא אוכל לעבור ומזה לא ידעתי שתמלא כל החצר והטור ח"מ סימן שע"ט הסכים לדברי הר"א ז"ל נראה שהוא סובר כפירוש רש"י ז"ל ואע"פ שדקדקתי לעיל שבסימן שע"ח כתב בתחילת דבריו שמורה כדברי רבינו ז"ל שכתב שם ומיהו דוקא במזיד אבל בשוגג וכו' יש לומר דקרי שוגג דלא ידע ביה כלל אבל אי ידע לא הוי שוגג וה"ה ז"ל כתב על דברי הר"א ז"ל ונכון הוא. נראה דפליג על רבינו ז"ל ויש לדקדק עליו א"כ למה לא הזכיר כן למעלה כשהזכיר דעת רבינו ז"ל והר"א ז"ל בפירוש לא ידע ליה האמור בגמ' שדעתו מסכים לדעת הראב"ד ז"ל דלפי הנראה תליא בההיא כדכתיבנא:
שור שעלה כו'. כתב ה"ה ז"ל מ"ש ברשות המזיק לומר דאי ברשות העליון ודאי לא כלומר דאי ברשות המזיק ודאי שאם בא הניזק ושמט את שורו מלמטה והמית לעליון של מזיק דחייב משום דיאמר לו המזיק למה נכנס שורך ברשותי כדי ששורי יזיק אותו וא"כ כיון שנכנס שלא ברשות ואתה שמטת התחתון ומת שורי אתה חייב לשלם לי. והרב ב"י בח"מ סימן שפ"ג כתב דאע"פ שנכנס ברשות המזיק מדעתו מ"מ חייב הניזק אם המית לשור המזיק דהרב אזיל לטעמיה דפוטר המזיק ברשות אע"פ שהניזק הכניס שם כלום מדעתו ועל פי זה ביאר דברי ה"ה ז"ל ואינו מוכרח דכאן אפשר לפרשם בגוונא דכתיבנא דפשט דבריו איירי שנכנס שם שלא ברשות:
היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשברה החבית בקורה פטור ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו חייב ואם הזהיר לבעל החבית ואמר לו עמוד פטור ואם עמד לתקן משאו הרי הוא כמהלך ופטור אע"פ שלא הזהיר לבעל החבית שהוא טרוד בדרכו היה בעל החבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה החבית בקורה חייב שזה כמו ששברה בידו בכוונה ואם עמד בעל החבית לנוח פטור וכו'. כך היא הנוסחא האמתית ומפני שיש נוסחא מוטעת כתבתי עיקר הנוסחא:
וכן ה' שישבו על הכסא וכו' אע"פ שהיה ראוי וכו'. יש לדקדק בדברי רבינו ז"ל למה לא כתב שיהיה אדם שמן כפפא בר אבא וכמ"ש בפ"ק ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא. וי"ל דרבינו ז"ל מפרש כפירוש ר"ח ז"ל דנקט פפא בר אבא משום דקאמר במסקנא דכחו כגופו דמי ודוקא פפא בר אבא שהיה אדם כבד ומתוך כבדו מנען לעמוד וכו' נראה לפי זה דאין הדבר תלוי שיהא אדם שמן אלא כיון שהוא סומך בכח שמנעם מלעמוד די בכך ומדברי ה"ה ז"ל נראה שדעת רבינו ז"ל כדעת רש"י ז"ל ומ"מ אני רואה הפרש ביניהם דפירוש רש"י ז"ל כשתירצו בגמרא לא צריכא דבהדי דקסמיך בהו תבר פירוש רש"י ז"ל לעולם דבלאו איהו לא הוה מתבר כלל כלומר דאי בלא איהו הוה מתבר פטור משום דמאי קא עביד אבל רבינו ז"ל אינו מפרש כן שכתב אע"פ שהיה ראוי להשבר קודם שישב זה משמע דמפרש דכשתירצו לא צריכא עדיין בתירוץ ראשון עומד דבלאו איהו הוה מתבר בתרתי שעי והשתא מתבר בחדא ולתרוצי קושיא דלימא להו אי לאו אתון לדידי כו' אוקמיה דבהדי דקא סמיך תביר ומשום דהשתא הוא קשה לאידך גיסא דפשיטא כיון דתבר בסמיכתו דחייב לזה תירץ דס"ד דכחו לאו כגופו דמי קמ"ל אבל רש"י ז"ל משום דראה דאמרו בגמרא מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי וכו' משמע דשני השתא דאיירי דבלאו איהו לא מתבר כלל ולכך איצטריך לחידושא דמהו דתימא משום דהקשו מעיקרא פשיטא אבל אי בלאו איהו מחבר מתבר לא צריך הך חידושא דחידושא הוא דכיון דבלאו הכי הוה מתבר הוה אמינא דפטור קמ"ל ודעת הרא"ש ז"ל כדעת רבינו ז"ל: