שזה הקנין א"צ וכו'. דעת רבנו ז"ל בכל שהקנין מועיל לשם דבר אין קונין בשבת וקשה מההיא דאמרינן בפ' הזורק ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ובשבת היה א"כ משמע דבשבת תיקנו רבנן קנין דאל"כ איך מקנה לה בשבת המקום. וי"ל דהטעם כמ"ש הר"ן ז"ל בפ' הזורק דההיא דתיחוד ותפתח לא היה נראה כמקנה שהרי דרך הוא לפתוח ולסגור ביתו ולא היו יודעים הבאים שהיה כדי להקנות ע"י כן אבל חליפין דמוכחא מילתא לא:

ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה וכו'. יראה דעת רבינו ז"ל לפרש כפירוש שדחה רשב"ם במשנה דהיינו ילדה תאומים הזכר יטול מנה והנקבה מאתים. וא"ת והא גבי ברייתא דהמבשרני במה נפתח רחמה של אשה וכו' דאמרו שם ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה והקשו שם והא זכר ונקבה לא אמר דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול ע"כ. משמע דבעינן שיאמר בהדיא אם זכר ונקבה ואם לאו אמרינן דלא אסיק אדעתיה בתאומים כדהקשה רשב"ם ז"ל. וי"ל דשאני מבשר דכיון דלא אמר אלא אם זכר אם נקבה ולא אמר ונקבה אמרינן דבהא לא קאמר דאינו רוצה בכך דהוא צער גדול אבל כשהוא אמר לזכות לבן הנולד ולבת אפילו שיהיו תאומים כיון שהם בתו ובנו למה לא יזכה להם כמו שמזכה לכל אחד כשנולד בפני עצמו והוא טעם נכון:

ילדה טומטום ואנדרוגינוס נוטל כפחות שבשניהם וכו'. תימה דבגמרא אמרינן גבי מתני' דילדה טומטום אינו נוטל וסיפא אתאן לרשב"ג דתניא ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהם. ומשמע דרבינו דפסק דטומטום ואנדרוגינוס נוטל כפחות שבשניהם אית ליה כרבנן והא ליתא דבפט"ו מהל' מעשה הקרבנות כתב רבינו ז"ל היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי היא עולה וכו' ילדה טומטום ואנדרוגינוס אינם קדשים והרי הן חולין כמו שביארנו ע"כ. משמע דהיינו כר"ש ותו קשיא דבפ"ד מהל' בכורות כתב שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל נולד טומטום ה"ז ספק בכור והא ודאי הוי דלא כרבנן ודלא כר"ש דלרבנן דפליגי בטומטום ואנדרוגינוס תרווייהו אית להו דהוי ספקא ולר"ש אית ליה דתרווייהו בריה כפי פירוש רשב"ם שפירש שם. וקשה עוד מזה על הרב בעל הטור דבהל' מתנת שכ"מ כתב כדברי רבינו ז"ל דנוטל כפחות שבשניהם ובהל' נחלות גבי ירושה כתב דטומטום בנכסים מרובים דוחים אותו אצל הבנות אבל אנדרוגינוס הוי בריה בפ"ע ואינו לא כבן ולא כבת ואמאי הא כיון דתרווייהו חשיב להו כספקא גבי מתנת שכ"מ גבי נחלות נמי היה ראוי לתת להם דין שוה ודוחין אותו. וי"ל דרבינו ז"ל נשמר מזה דבפ"ה מהל' נחלות השוה טומטום ואנדרוגינוס וכתב בשניהם דוחין אותו וישב לו אבל מ"מ קשה עליו הקושיות שהקשינו. ונראה לתרץ לכל הקושיות הנזכרות דר"ש כי פליג עלייהו דרבנן ואמר אין קדושה חלה עליהן דהיינו קדושת פיו כדכתבו שם התוס' ליישב דברי אביי אבל מ"מ קדושה אית להו משום דהוי ספק בכור אך טומטום אליבא דרב חסדא דאית ליה בפ' אלו מומין דטומטום ספקא הוי אבל אנדרוגינוס בריה בפ"ע ופלוגתא דרבנן ור"ש לא תליא בפירוש רשב"ם ז"ל אי הוי טומטום בריה בפ"ע או ספק וכן אנדרוגינוס דבין שיהיה טומטום ואנדרוגינוס ספק או בריה בפ"ע מ"מ פלוגתייהו תליא אי מאי דאמר אם זכר אם נקבה משתמע לזכר ודאי או לנקבה או דילמא אפילו ספק זכר ספק נקבה או חציו זכר וחציו נקבה דלרבנן כיון שאמר אם זכר אם נקבה כוונתו אפילו שיהיה ספק או שיהיה חציו זכר וחציו נקבה דהיינו בריה בפ"ע יטול כפחות שבשניהם. אבל לר"ש בין שיהיה בריה בפ"ע או ספק אין כוונתו אלא על הזכר ודאי או על הנקבה ודאית ולהכי גבי עולה ושלמים קאמרי רבנן דחלה קדושת פה אבל לר"ש לא חלה ומ"מ כיון שאמר קדוש הוא קדוש מספק גבי טומטום אבל גבי בהמת חולין לכ"ע לא הוי קדוש טומטום ואנדרוגינוס הנולדים דבהא קי"ל המקדיש טומטום ואנדרוגינוס כמקדיש עצים כדכתב רש"י ז"ל בפ"ג מהל' איסורי מזבח ואי הוו אמרי רבנן התם דחל קדושת פה עלייהו משום דכבר האם קדשה דהוי בכור או בהמת הקדש אבל חולין ודאי דלא דאפילו שיהיה כוונתו על טומטום ועל אנדרוגינוס אינו קדוש כדכתיבנא. או אפשר דרבנן סברי התם דחייל קדושת פה עלייהו משום דס"ל דחייל קדושה על טומטום ואנדרוגינוס אבל אנן לא קי"ל הכי כדכתב רבינו ז"ל בפ"ג מהל' איסורי מזבח וא"כ מ"ש רבינו ז"ל בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ככולי עלמא אתי דהיינו בהמת חולין דאפילו לרבנן דקי"ל כוותייהו דסברי דכי קאמר זכר ונקבה אפילו על ספק או בריה בפ"ע קאמר התם לא חייל קדושה עלייהו דאפילו הקדישן בפירוש הוי כמקדיש עצים ואבנים וזהו שכתב רבינו כמו שביארנו דהיינו בפ"ג מהלכות איסורי מזבח אבל כאן כתב נוטל כפחות שבשניהם דהיינו כרבנן. ואפילו שאנדרוגינוס דינו להיות בריה בפ"ע גבי בכור כדמשמע מההיא סוגיא דפ' אלו מומין מ"מ כבר אמרנו דרבנן אפילו שיהיה בריה בפ"ע אתי לטעמייהו ובפ"ה מהלכות נחלות השוה טומטום לאנדרוגינוס ואע"פ שהוא בריה בפ"ע כדין ספק דיינינן ליה כדכתב שם ה"ה ז"ל אבל הטור ס"ל דנהי דחשבינן ליה גבי מתנת שכ"מ כטומטום דטעמא משום דזכר ונקבה קאמר אפילו שיהיה חציו זכר וחציו נקבה נתכוין לפחות שבשניהם אבל לענין ירושה דליתיה להך טעמא ודאי דאינו יורש דבריה בפ"ע הוא. זה נ"ל נכון ליישב דעת רבינו ודעת הטור ז"ל. עוד כתב ה"ה ז"ל כאן ופירשה רבינו ז"ל דוקא בשכ"מ וכו' קשה כיון דהך איירי לדעת רבינו ז"ל בשכ"מ דוקא א"כ בפכ"ב מהל' מכירה גבי ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה דדעת רבינו דאיירי בבריא והכריע דכן הוא דסתם אמר והא לא אמרו סתם דהכי אמרינן התם וא"ת משנתנו כלומר דילדה זכר הואיל ודעתו של אדם וכו' וא"כ כיון דהך טעמא דהואיל נאמר על משנתנו ומשנתנו לדעת רבינו ז"ל ע"כ איירי בשכ"מ א"כ לא אמרו סתם אלא דוקא בשכ"מ. וי"ל דמאי דקאמר סתם אמרו ר"ל הטעם דהואיל וחלקו וכו' הוי דמשמע אפילו בכל אדם אע"פ שנאמר על משנתנו:

שהרי במיתתו נתחייבו וכו'. משמע דדעת רבינו ז"ל הוא לומר דקדמו הכתובה והמזונות למתנת שכ"מ שכן כתב שהרי במיתתו וכו' ואלו שנתן להם לא נקנו אלא לאחר מיתה וכן כתב הטור נמצא שהם קדמו למקבל ובפ"ט מהל' אישות כתב הרי המתנה וחיוב הנכסים בתנאים אלו באין כאחד והוא לשון הרי"ף ז"ל בפ' יש נוחלין משמע דוקא משום דאתו בהדי הדדי ולא שקדמו הכתובה והמזונות למתנה. וי"ל דמה שהם קדמו הוא שהחיוב מהכתובה והמזונות לכשימות הוא חיוב קודם למתנת שכ"מ שהיא מאוחרת לחיוב הכתובה והמזונות אע"פ שחיוב שניהם כאחד הוא: כתב ה"ה שהרב ן' מיגש למד מכאן דמלוה ע"פ כיון שגובה מן היורשין ק"ו שגובה ממתנת שכ"מ. ויש פירכא על ק"ו זה של הר"י ן' מיגאש ז"ל דהא מצינו מתנת שכ"מ דאמרו בהניזקין דהיכא דליכא פסידא למילתא עבדו בה רבנן תקנתה כגון שהראשון אית ליה בינונית ובתרא אית ליה זבורית אע"פ שבעל חוב דינו בבינונית לא גבי אלא מבתרא דאית ליה זבורית ויאבד דינו דבינונית משוה ליה פסידא גמורה למלוה וביורש הורע כחו דאם ליורש אחד יש לו בינונית ולאחד יש לו זיבורית יגבה מן הבינונית ולא יאבד דינו נמצא שהורע כח היורש ממתנת שכ"מ והוא יוכיח לבטל הק"ו. וי"ל דאין ק"ו אלא היכא דאיכא פסידא משום דלא מסתייא תקנתא דרבנן במתנת שכ"מ היכא דאיכא פסידא אבל היכא דליכא פסידא דמסתייא תקנתא דרבנן להכי בדין הוא דבמתנת שכ"מ יאמר הנחתי לך מקום משא"כ ליורש:

שכ"מ וכו'. תמה ה"ה ז"ל על מ"ש הר"א ז"ל וכתב אא"כ נאמר דמתנה זאת אינה אלא לאחר מיתה ולפיכך השטר בטל. ומ"מ קשה לפי פירוש זה שהבין ה"ה ז"ל למה כתב הר"א ז"ל וכיון שהשולח מת מעשה השליחות בטל דאע"פ שלא מת המשלח מ"מ השליחות בטל כיון דאינו אלא לאחר מיתה ולא סגי בשיגיע לידו מחיים. ולכך נראה שפירושו כמו שפירש הרב"י והוא מה שפירש הרב הטור ז"ל בהשגת הר"א ז"ל. וגם קשה עוד היכי פשיטא ליה לרב המגיד ז"ל היכא דכתב ונמסר מחיים דין מתנת בריא יש לה הא כיון דהא איירי במנה ולא בקרקע מנה אינה נקנה בשטר ואפילו הגיע שטר לידו לא מהני וכמ"ש הטור ז"ל בשם הרמ"ה ז"ל בסי' הנזכר. ואולי סובר ה"ה ז"ל דאיירי בשוה מנה קרקע מדקאמר ומת אין נותנין משמע דהא קודם שימות יתנו ומהני וא"כ הוא בקרקע. וכ"ת נימא דכוונת הר"א ז"ל להשיגו כן ולמה תמה עליו ה"ה ז"ל דמשמע ליה להר"א ז"ל מנה כפשטו זה אי אפשר דכי דייקת בלשון הר"א ז"ל אי אפשר ליישב כוונתו כן:

הנותן מתנה כשהוא שכ"מ וכו'. כתב ה"ה ז"ל ומ"ש בין במקצת הוא במצוה מחמת מיתה. קשה למה לי מצוה מחמת מיתה בהא כיון דפירוש במות הוי לאחר מיתה ואין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה וכמ"ש רבינו ז"ל אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכ"מ שאינו וכו' אינו צריך קנין. וי"ל דסובר ה"ה ז"ל דלא היה לו לפרש במות פירוש לאחר מיתה כיון דקאמר מחיים אי לאו דמצוה מחמת מיתה הוא דאי לאו כיון דהוי מקצת וכן אמר מחיים ודמי טובא למתנת בריא היל"ל דמחיים הוי מעכשיו ובמות הוי מעתה ועד עולם כדשמואל אבל אותה דהוי מצוה מחמת מיתה אע"פ דהוי במקצת הוי מתנת שכ"מ. זה נראה ליישב דעתו ז"ל:

שכ"מ וכו'. כבר כתב הרב"י ליישב מה שקשה על זה מהל' גירושין פ"ט בספר כ"מ ולעמוד על עיקר הדברים עיין בהר"ן ז"ל פ' מי שאחזו: