איזהו טמא שנדחה לפסח שני וכו'. ברייתא בפ' מי שהיה ובגמ' מוקמינן הך ברייתא שהזכירה נדות ויולדות כר' יוסי דאמר נשים בשני חובה. וקשה דהא רבינו ז"ל פסק לעיל כמ"ד רשות ומיהו אפשר לתרץ כמו שתירץ הרב בעל כ"מ ז"ל שם דשוחטים בפני עצמן אע"פ שהיה רשות ומאי דקאמר בגמרא דאתי כר' יוסי הוא משום דמשמע ליה דברייתא דכייל נדות ויולדות בהדי אידך הוא שיהיו שוחטות בפני עצמן וא"כ אתי כתירוץ הרב בית יוסף ז"ל. ולי נראה כדכתיבנא:

אבל הנוגע בנבלת שרץ וכו' הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול וכו'. רבינו ז"ל פסק כמ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וקשה קצת דבפרק כיצד צולין (דף פ') בעי רב חמא כהן המרצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום או לא מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום בבעלים וכו' ופשטוה דהא דתני ר' חייא לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד ואמרו שם אלא בעשה פסח הניחא למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אלא למ"ד שוחטין וזורקין וכו' השתא טומאה ידועה הותרה לו טומאת התהום לא כ"ש וכו' משמע למ"ד אין שוחטין וזורקין ליכא פשיטותא. ורבינו ז"ל פסק בה' ביאת מקדש פ"ד דכהן המרצה הותרה לו טומאת התהום. וי"ל דהא דכתב רבינו ז"ל כן משום דבבעיא אחריתי דאיכא שם בעי רב יוסף וכו' ואמרו שם את"ל כהן המרצה וכו' הותרה לו טומאת התהום ורבינו ז"ל אית ליה דכל את"ל פשיטותא הוא ומשום הכי פסק רבינו ז"ל כן בהלכות ביאת מקדש תדע לך דאפילו למ"ד שוחטין לא אסיק התם בגמ' פשיטותא אלא ודאי משום הכי אית ליה לרבינו הך פשיטותא:

טמא מת שחל להיות וכו'. מ"ש הר"א ז"ל בהשגות שלא שאלו עד זמן שחיטה נ"ל דכוונתו לומר עד שעבר כל זמן שחיטה דהיינו בין השמשות ובזה נסתלקו ממנו כמה קושיות שהקשה עליו הרב בעל כ"מ ז"ל. הא' דלמה נדחו שהיה לו לומר להם שיזו עליהם ויטבלו ואח"כ ישחטו וכו' ועוד מה שהקשה לפי דבריו דברי בורות דברו שהיו יכולים ליטהר בהזיה וטבילה ועוד מה שהקשה דהיכי קאמר ביום ההוא לא היו יכולים אבל למחר היו יכולים והלא כך היו יכולים ביום ההוא כמו למחר וכו' דכל אלו הקושיות נמשכו להרב ז"ל מפני שהבין בדברי הר"א ז"ל דמ"ש עד זמן שחיטה ר"ל עד התחלת זמן שחיטה אבל כפי מ"ש שפירוש עד סוף זמן שחיטה אין כאן אחת מן הקושיות שהקשה דלא היה להם פנאי להזות ולטבול ולשחוט פסח דכבר עבר הזמן ולא דברו דברי בורות דיפה אמרו טמאים מפני שעבר היום ואינם יכולים ליטהר ויפה אמר הכתוב ולא יכלו לעשות וכו' מפני שעבר זמן השחיטה שאין שוחטין בלילה אבל למחר היו יכולים וכ"ת איך טעו כל כך זמן ולא שאלו עד שעבר כל זמן השחיטה י"ל דלא שמו אל לבם לספק בדבר עד העת ההיא ודוחק:

והלא איסור הזיה בשבת משום שבות וכו'. כתב הראב"ד ז"ל זה המפרש פירש טעם להזאה וערל וכו'. וכתב ועוד לדבריו מצורע למה לא העמידו דבריהם והרי הוא בהזיה כפי מה שהבין בדבריו הרב בעל כ"מ ז"ל שמצורע מותר להזות עליו בשבת יפלו עליו כמה קושיות שהקשה עליו הרב הנזכר. ועוד קושיא אחרת חזקה דא"כ איך תירץ הוא קושיא זו במ"ש שהשבות שיכול לבא לידי איסור כרת בו העמידו דבריהם דא"כ הזית מצורע הרי יכול לבא לידי איסור כרת כמ"ש הוא עצמו והזאה נמי שמא יטלנה בידו וכו'. ע"כ נ"ל ודאי שאין כוונת הראב"ד ז"ל כמו שחשב הרב בעל כ"מ ז"ל דמקשה לו מהזאת מצורע אלא כוונתו להקשות על רבינו ז"ל כפי מה שהבין הוא בדבריו דהטעם שנתן להזאה משום דביום י"ד כשעושה ההזאה אינו זמן הקרבן אלא החיוב כרת הוא בא אם לא יאכל הפסח בלילה וההזאה היא ביום י"ד דא"כ מצורע שחל שמיני שלו להיות בי"ד וראה קרי בו ביום הרי זה טובל וכו' הואיל ואיסורו להכנס שם מדבריהם והרי שם הטעם עצמו דאיסור דהוא נדחה הוא ביום והכרת בלילה וא"כ איך נדחה מפני איסור כרת לפי טעמו של רבינו ז"ל. ומ"ש והרי בהזיה נ"ל דטעות יש כאן ונתחלף הכ"ף ושמו במקומה בי"ת וצ"ל כהזיה כלומר הטעם שפירש רבינו ז"ל בהזיה שלא העמידו יש במצורע וא"כ למה העמידו דבריהם במצורע. ואיכא למידק לפי סברת רבינו ז"ל שכשהזה ביום י"ד אין שוחטין עליו דאמרינן בפ' אלו דברים השיב ר"ע הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח והוא משום שבות ולדברי רבינו ז"ל קשה דהזאת טמא מת שהוא בשביעי בערב פסח למה תדחה בשבת הא אפי' שיזו אותו בשבת אין שוחטין עליו. וי"ל דהך בערב הפסח לפי דעת רבינו ז"ל לאו דוקא אלא הוא בי"ג בניסן והכי אשכחינן בס"פ האשה דאמרו שם מצורע שחל שביעי בערב הפסח והתם ודאי שביעי לאו דוקא אלא שמיני הוא דאין ההזאה אלא בשמיני הכא נמי לדעת רבינו ז"ל לאו דוקא:

האונן ראוי לאכול הפסח לערב מפני שאנינות וכו' וטובל ואח"כ אוכל כדי שיפרוש מאנינותו ולא יסיח דעתו וכו'. בפרק האשה אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב ופירש"י ז"ל טבילה בעי זו אחת מי"א מעלות דחומר בקדש האונן והמחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש וכו'. וקשה לפי זה למה לא כתב רבינו ז"ל לעיל גבי מחוסרי כפורים שטובלין ואוכלים כמ"ש גבי אונן דכולהו חד טעמא הוו. ונראה לתרץ קושיא זו עם קושיא אחרת דקשיא לי שכתב רבינו ז"ל בהל' אבות הטומאה בפי"ב וז"ל האונן אחר שתם יום אנינות ומחוסר כפורים אחר שהביא כפרתו צריכין טבילה לאכילת הקדש אבל לא לתרומה שהאונן ומחוסר כפורים מותרים לאכול בתרומה ומפני מה הצריכום טבילה שהרי עד עתה היו אסורים לאכול את הקדש והסיחו דעתן ושמא נטמאו והם לא ידעו ולא עשו מעלה זו וכו' ע"כ. והשתא אמאי לא כתב כאן רבינו ז"ל גבי אונן טעמא דכתב התם אלא כתב כדי שיניח דעתו וכו' שנראה שהכוונה לומר שיסיר מלבו האנינות והאבלות. ונ"ל לתרץ דשם גבי אונן שתם אנינותו ומחוסר כפורים שהביא כפרתו שייך ההוא טעמא משום דעד עתה היה אסור באכילת קדש ולפיכך לא נזהר אבל הכא אונן מותר באכילת פסח בלילה שהוא עת אכילתו ולמה לא נזהר ולכך ליכא ודאי הך טעמא דהתם אלא כדי שיסיח דעתו אבל במחוסר כפורים דלא שייך הך טעמא לא צריך טבילה ולכך רבינו ז"ל לא הצריך טבילה גבי מחוסר כפורים:

ואם שחטו עליו וזרקו הדם וכו'. כתב הרב בעל כ"מ ז"ל נלמד מאוקימתא דרבא שם אידי ואידי אחר חצות וכו'. קשה דרש"י ז"ל מפרש מה שתירץ רבא כאן קודם ששחטו שר"ל כאן שמת קודם ששחטו כאן שמת לאחר ששחטו אבל אם מת קודם ששחטו אפשר לפרשו דאפילו בדיעבד אינו אוכל ממנו וא"כ איך כתב שנלמד מאוקימתא דרבא. ונראה לומר דהוא ז"ל סובר דרבינו ז"ל מפרש דלא כפירוש רש"י ז"ל אלא שמה שתירצו בגמרא כאן קודם ששחטו וכו' איירי שמת קודם ששחטו אלא מה שאמר כשהוא שלם הוא מביא וכו' הוא שלא יביאנו לכתחילה ומה שכתב טובל ואוכל לערב איירי בדיעבד אחר ששחטו. ומ"מ קשה קצת מ"ש דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא דע"כ פליגי דהא לאביי כשמת לאחר חצות לכתחילה יביא ולרבא אפי' מת אחר חצות לכתחילה לא יביא. ונראה לומר דכוונתו במאי דכתב לא פליגי הוא דאי רבא אמר כן הוא אליבא דר"ש ולתרץ מתני' דפריך אליבא דר"ש אבל לפי האמת דינו של אביי הוא אמת ואפילו רבא מודה ביה כדמוכח בפ' מי שהיה טמא (דף צ"ח) שתירץ רבא לעולם דמית קודם חצות ומאי יביאנו לשם פסח וכו' וכולה סוגיא דהתם מוכחא דדינו של אביי אמת הוא: