נשים ועבדים. ר״פ מי שמתו (ברכות דף י"ז ע"ב) אמרו נשים ועבדים וקטנים פטורים מק״ש. וסובר רבינו ז״ל דאע״פ שהם פטורים מן הדין בין מדאורייתא בין מדרבנן מ״מ מחנכין את הקטנים:

מי שהיה לבו וכו'. בפ"ק דברכות (דף י"א.) אמרו ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב:

ואם שהה עד מוצאי שבת וכו'. בפ"ב דברכות במשנה (דף ט"ז):

מי שמת לו מת. משנה ריש פרק מי שמתו (ברכות דף י"ט):

אין מוציאין וכו'. שם (דף י"ט.) ת"ר אין מוציאין את המת סמוך לק"ש [ואם התחילו אין מפסיקין] איני והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק"ש. ותירצו אדם חשוב שאני ע"כ:

כל שיש למטה וכו'. ריש פרק מי שמתו (ברכות דף י"ז ע"ב) נושאי המטה וחילופיהן ויש במשנה פירושים שונים ופי' רבינו מבואר ונתבאר הכל בבית יוסף ז״ל:

היו עסוקים. שם (דף י"ט) ברייתא העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל וכו':

קברו את המת וכו'. שם במשנה (דף י"ז):

בני אדם העומדין בשורה הפנימיים וכו'. שם במשנה העומדים בשורה הפנימיים פטורים החיצונים חייבים ומפרש רבינו פנימיים שהם רואים פני האבלים. והראב"ד ז"ל מפרש פנימיים הם הקרובים ונקראים פנימיים מפני שכיון שהם קרובים לאבל ראויים להיות בשורה פנימית אבל הרחוקים לאבל אע"פ שהם בשורה הפנימית חיצונים מקרו וכן הקרובים אעפ"י שהם בשורה החיצונה פנימיים מקרו כך דעתו ז"ל בהשגות ואין כן דעת רבינו ז"ל:

כל מי שהוא פטור וכו'. שם (דף י"ו ע"ב) מחלוקתם במשנה. ורשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול והקשו שם (דף י"ז ע"ב) למימרא דרשב"ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי ליוהרא והא איפכא שמעינן להו דתנן [פסחים נ"ד:] מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום ת"ח בטלין רשב"ג אומר לעולם יעשה כל אדם את עצמו כתלמיד חכם קשיא דרבנן אדרבנן קשיא דרשב"ג אדרשב"ג [שם נ"ה.] א"ר יוחנן מוחלפת השיטה כלומר דרשב"ג סובר דאם רוצה לקרות קורא ויש שם תירוץ אחר שאמר לעולם לא תחליף ורבינו פסק כתירוצא קמא משום דהוי כר' יוחנן ולהכי רשב"ג סובר דאם רוצה לקרות קורא. וכבר קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. וא"ת בהלכות תשעה באב אמאי לא פסק כרשב"ג דאמר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם דהא פסק כאן דלא אמרינן מיחזי כיוהרא ולמה פסק שם דחיישינן ליוהרא דמדלא כתב שם בפ"ה מהל' תענית אלא ובכל מקום ת"ח בטלים ולא הזכיר שם לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח כסברת רשב"ג משמע דלא סבירא ליה כרשב"ג. ועוד קשה דבדין הוא דנפסוק כרשב"ג דהלכה כוותיה בכל מקום ששנה במשנתנו כדפרישית. וי"ל דהתם ג"כ פוסק כרשב"ג ומה שלא הזכיר כל אדם יעשה עצמו ת"ח לפי שסמך על מה שאמר וכל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה בה סימן ברכה דמסתמא בכ"מ קאמר אפילו במקום שנהגו לעשות הרי מוכח מהתם דראוי לכל אדם [שלא] לעשות מלאכה ביום ההוא:

וכתב רבינו ז"ל והוא שתהא דעתו פנויה וכו' מבוהל אינו רשאי וכו'. והראב"ד ז"ל חולק על זה בהשגות ואמר מה בכך כלומר אע"פ שלא תהיה דעתו פנויה יקרא ויהיה כקורא בתורה ואין זה דומה לתפלה דבתפלה ודאי דבעינן כוונה אבל כאן לא. ואפילו נאמר שיהיה דומה לתפלה אין הפסד אע"פ שיקרא בלא כוונה דמאי חיישת ליוהרא אין זה דומה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה כלומר שאין אומרים אותה המכוונים בלבד אלא בין בכוונה בין שלא בכוונה אומרים. והרי חכמי הגמרא ג"כ היו אומרים אותה בלא כוונת תפלה שהיתה דעתם בעיונם וא"כ אין כאן יוהרא. זו היא כוונתו בדברי ההשגות:

כל הטמאים וכו'. שם בפרק מי שמתו אמרו דעזרא ובית דינו תיקן טבילה לבעלי קריין ובטלוה לטבילותא (שם דף כ"ב.). והרב ב"י ביאר הענין בארוכה בא"ח סימן פ"ח ע"ש: סליק הלכות קריאת שמע