ומרביצין את השדה וכו'. וא"ת לדעת רבינו ז"ל דהרבצה בבית הבעל אסורה ובבית השלחין מותרת א"כ כשהקשו בגמרא (דף ו':) תרי ברייתות חדא דאמרה מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד וחדא דאמרה מרביצין בין במועד בין בשביעית אמאי לא תירץ דהך מתניתין בין במועד איירי בבית השלחין ואחריתי הוי שדה לבן ואמאי דחקו ואמרו הא ראב"י הא רבנן. וי"ל דמשמע ליה לגמרא דהך מרביצים בין במועד הוי כולל בין שדה לבן בין בית השלחין:

בורות שיחין ומערות של יחיד אם היה צריך להן חוטטין אותו ושפין את סדקיהן אבל אין חופרין אותן לכתחילה וכו'. תימה דבגמרא (דף ה') אמרו בברייתא בבור של יחיד וחוטטין אותן אבל לא שפין את סדקיהן וא"כ איך כתב רבינו ז"ל דשפין את סדקיהן. ע"כ נראה לומר דהוא ז"ל גורס שם ושפין את סדקיהן. ועוד אמרו שם ולא חוטטין לתוכן צ"ל דהך חטיטה בתרא הוי כמו חפירה והוי טפי מחטיטה קמייתא שהתיר קודם וזהו שכתב כאן לתוכן:

בורות וכו' של יחיד. כתב ה"ה ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דאם אין לו ליחיד מותרת חפירה דומיא דקוצר ודש. וא"ת הא קוצר ודש כשאין לו מה יאכל לא התירו אלא ע"י שינוי כמ"ש רבינו ז"ל לעיל ואפשר דה"נ ע"י שינוי קאמר:

עכברים שהם מפסידין וכו'. עיין בב"י במקומו ויתבאר לך היטב לשון ה"ה ז"ל:

אין מתליעין את האילנות וכו' אבל סכין את האילנות וכו'. תימה דבפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ') אמר סכין שמן לגיזום בין במועד בין בשביעית ורמינהו סכין את הפגין (ומנקבין) ומפטמין אותן עד ראש השנה ר״ה אין בשביעית לא מי דמי הכא אוקימי אילנא ושרי התם פטומי פירא ואסור עד כאן. הרי מבואר שם דבשביעית סכין את הגיזום אבל לא את הפגים שהם הפירות משום דבגיזום הוה דבר האבד דמוקים אילנא אבל בפירות לא ואם כן כיון דבשביעית אין סכין את הפירות כ״ש במועד דהא אמרו שם מתליעין ומזהמין בשביעית ואין מתליעין ומזהמין במועד משמע דקיל שביעית ממועד ופירשו שם בגמ' הטעם דבשביעית לא אסר רחמנא אלא מלאכה אבל במועד אסר אפילו טירחא א״כ פשוט שם בסוגיא דקיל שביעית ממועד וכיון דבשביעית אמרינן אין סכין את הפירות כ״ש במועד וא״כ איך כתב כאן רבינו ז״ל דסכין את הפירות. ועוד תימה דבגמרא הקשו שם בשביעית זהום אזיהום ותירצו תרי זהמי הוו חד לאוקומי ושרי וחד לאברויי אילני ואסיר. ורבינו ז״ל בפ״ה מהל' שמיטה ויובל כתב סתם ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא דהיינו זיהום כמו שכתב בפירוש המשנה בפ״ב ממס' שביעית וא״כ היה לו לחלק בין הני תרי זיהומי ולומר דאם הוא זיהום להברות האילן אסור ואם לאוקומי האילן שרי ועוד שלא הזכיר שם מתליעין כלל בשביעית ובסוגיא זו נראה דמתליעין. מיהו לזה יש לומר דרבינו ז״ל סבירא ליה דפליגי תנאי בירושלמי דלא מפליג בין הני תרי זיהומי כמו שכתב רבינו שמשון שם והוא ז״ל פסק כתנא דמתניתין דאמר אין מזהמין בשביעית וה״ה דאין מתליעין והטעם דס״ל דמתני' דירושלמי משום דגמ' דידן לא אמר תירוצא דתרי זיהומי בלשון ודאי אלא בדרך דילמא וכיון דבירושלמי אמר תנאי היא בדרך ודאי אין ספק דגמ' דידן מוציא מידי ודאי דהירושלמי זו היא דעתו ז״ל. אבל לקושיא הראשונה צ״ע דלא מצינו בירושלמי שיאמר בהאי קושיא דסיכה אסירא דהוו תנאי כדי שנאמר שיסמוך עליו רבינו ז״ל ועוד דהוא ז״ל כתב בפ״א מהלכות שמיטה ולא יסוך את הפגין משמע דהגיזום שרי ודוקא בהפגין דהוא הפירות אסיר משום דהוי פטומי פירא כמו שאמרה גמרא וא״כ הדרא קושיא לדוכתא וצ״ע. ודברים רבים עלו במחשבה ואין אחד מהן עולה כהוגן:

ומסרגין את המטות וכו'. כתב ה"ה ז"ל ורבינו ז"ל לא הזכיר זה שכיון שלא כתב וכו'. אע"ג דבגמרא (דף י') הוצרכו לומר דהתם שאמר ושוין שאין מפשילין היינו משום דבלשון המשנה היינו יכולים לטעות דמסרגין היינו מפשילין דכן דרך התנא לסתום אבל רבינו ז"ל שהוא פוסק היה לו לפרש:

אסור לעשות מלאכה בערב יום טוב וכו'. כתב ה"ה ז"ל וקשה לי אם כן ערבי חג הסוכות וכו'. אפשר דרש"י ז"ל יתרץ דשאני ערב פסח שעסוק במצה שמורה שמצותה מחצות ולמעלה:

ואפילו במקום שנהגו וכו'. תימה דאמאי לא כתב רבינו ז"ל בגמ' שאר מלאכות עד חצות וכן התחלת שאר אומניות היינו דוקא לצורך המועד וכן מפורש שם בברייתא (פסחים כ"ה) כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה וכו' וחכמים לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא בהתחלת שאר אומניות אבל בשאר מודה. ואם נאמר דהוא ז"ל סבור דחכמים פליגי עליה דר"מ אפילו במאי דקאמר לצורך המועד דסבירא להו דתחילת שלש אומניות וגמר שאר אומניות עושין עד חצות אפילו שלא לצורך המועד ופסק כחכמים מ"מ מנין לו ז"ל לאפושי במחלוקת בין ר"מ לרבנן בהא כיון שאינו מפורש כלל בדבריהם. ואפשר לומר דרבינו ז"ל רמז זה שיהיה לצורך המועד במה שכתב שאין העם צריכין לשאר האומניות צורך הרבה כפשט לשונו משמע דאינו צריך צורך הרבה למועד ומפני כן לא התירו וכאן בתחילת ג' אומניות כיון דהוא לצורך המועד התירו והוא הדין שאר גמר מלאכות עד חצות בהתחלת שלש אומניות כגמר שאר מלאכות, וכל זה אינו שוה:

וכן מי שדעתו לחזור וכו' והוא שלא יתראה וכו'. כתב כן רבינו ז"ל מפני דרבה בר בר חנה כסייה (דף נ"א) ואע"ג דאביי אמר ליה דשוינהו ככותאי מ"מ בדין הוא לכסות מפני שלא ישנה אדם מפני המחלוקת כמ"ש הר"ן ז"ל ומה שהקשה לו אביי עיין שם ומ"מ רבינו ס"ל פסק כרבה:

מוליכין ומביאין וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ולא אסור במועד וכו'. וא"ת אם כן בארבעה עשר נמי ניגזור דשמא יאמר שתקנן בו ביום ואסור לעשות מלאכה בו ביום אחר חצות מדרבנן דהא בחול המועד נמי אין האיסור אלא מדרבנן כמו שנתבאר למעלה בריש פרק ז', וי"ל דאע"ג דחול המועד הוא מדרבנן גזרו בו משום שיש לו סמך מן התורה כמו שאמרו בריש פרק מי שהפך (מועד קטן דף י"ב) דאורייתא ופירושו לדעת רבינו ז"ל שיש לו עיקר מן התורה כלומר שיש לו סמך במקראות מה שאין כן בארבעה עשר שאין לו עיקר מן התורה כלל:

ומושיבין שובכים לתרנגולים. בפירוש הראשון שכתב ה"ה ז"ל לדעת רבינו ז"ל יש להקשות דע"כ טפי יש לאסור במושיבין שובכים לתרנגולים מהיכא דברחה x (ואע"פ שאין פי' מושיבין שובכין העמדת ביצים מ"מ יש לומר יותר) דהא לפי האמת הושבת שובכים מותרת בי"ד ובחש"מ אסור וא"כ כשהקשו בגמרא (דף נ"ה:) השתא אותובי מותבינן וכו' אמאי לא הקשו רישא דמתני' לסיפא ויאמרו השתא מושיבין שובכין מותר היכא דברחה מבעיא. וי"ל דלא הקשו כן משום דיש לתרץ דאיצטריך לאשמועינן ברחה דהוה אמינא דדוקא הושבת השובכין שיעמדו התרנגולין שהיא טרחא קלה מותר כיון שאינו מושיב התרנגולת על הביצים אבל ברחה דמושיב תרנגולת על הביצים דהיינו טרחא יתירא לא קמ"ל. ואע"ג דלפי האמת היא סברא הפוכה דברחה מותר יותר טפי מבהושבת שובכין דהא ברחה מותרת בחול המועד והושבת שובכין אסור מכל מקום יש לומר דאיצטרך מתני' לאשמועינן כי היכי דלא נימא סברא אחרת הפוכה מן הסברא דאית לן השתא. וכל מה שיש להקשות עוד בלשון הרמב"ם ז"ל עיין בבית יוסף כי שם האריך בדבר: