ואינו לוקה וכו'. שם ר״פ אותו ואת בנו (חולין דף ע"ח) מפורש שהשני סופג את הארבעים ושם מבואר דמ״מ הם כשרים כלומר דהבשר כשר:

לפיכך הראשון ששחט וכו'. שם במשנה נזכרו כמה חלוקות ולא הזכיר רבינו אלא הד' האחרונות שהם חולין בחוץ ובפנים קדשים בחוץ ובפנים חולין בפנים ובחוץ קדשים בפנים ובחוץ והשאר לא הזכיר ובודאי שכיון שכוונתו הוא לומר כאן דהאחרון הוא שסופג את הארבעים משום אותו ואת בנו הראשונות נלמוד מאלו ולא הוזכרו במשנה אלא לחלק בדין הראשון אם חייב כרת או לא ואין זה ענין לכאן ולכך לא כתבן רבינו:

אין איסור וכו'. שם (דף פ"א:) השוחט ונמצאה טרפה וכו' ר"ש פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו ופי' רש"י ואפי' לרבנן וכו' ולא דמי לשחיטה דלעיל דהתם שחיטה מעלייתא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל:

חרש שוטה וקטן וכו'. בפרק כיסוי הדם (דף פ"ו) במשנה מחלוקת ר"מ וחכמים היכא דשחטו בינן לבין עצמם ואמרו שם בגמרא דשלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כר"מ והא כרבנן אורי אלא לאו ש"מ הא נמי דאורייתא ש"מ ע"כ:

השוחט את הראשון וכו'. נלמד ממה שאמרו במשנה ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים:

שחיטה שאינה ראויה וכו'. כבר הבאתי המשנה שהוא מחלוקת ר״ש וחכמים שר״ש פוטר דסבר לא שמה שחיטה וחכמים מחייבים ובפרק כסוי הדם (חולין דף פ"ה) איפליגו בכי האי גוונא ואמרו שם במשנה ר״מ מחייב וחכמים פוטרים ואמרו בגמרא ראה רבי דבריו של ר״מ באו״ב ושנאו בלשון חכמים ודברי ר״ש בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ע״כ. וכן פסק רבינו כאן באו״ב כר״מ דשמה שחיטה ובכסוי הדם פסק דלא שמה שחיטה כר״ש וגבי חולין שנשחטו בעזרה ג״כ איפליגו בכי האי גוונא שם בברייתא (דף פ"ה:) השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טרפה וזה וזה חולין בעזרה ר״ש מתיר בהנאה וחכמים אוסרין. ורבינו פסק לעיל בפרק שני כר״ש דמתיר שכתב והשוחט ונמצאת טרפה וכו' הרי אלו מותרין וכו' ויש לתמוה עליו כיון דבברייתא שנה לר״מ בלשון חכמים הוה ליה למיפסק בחולין שנשחטו בעזרה כוותיה כמו דפסקינן הכי כוותיה משום דהמשנה שנאו בלשון חכמים אע״ג דהך ברייתא מ״מ לא מצינו משנה חולקת עליה דתאמר דהלכה כר״ש בהא. ונראה דרבינו רצה לסמוך על הכלל שההלכה כר״ש לגבי דר״מ ודוקא היכא דמתניתין שנאו בלשון חכמים דחינן לכללין והלכתא כוותיה אבל ברישא דלאו כל כך אלימתא היא לא דחינן לכללין מקמה והדרינן ליה ואמרינן דהלכה כר״ש:

ועגלה ערופה ופרה אדומה כו'. שם בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ"א:) הקשו ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא והתניא ר״ש אומר כו' אמר רב שמן כו' פרת חטאת אינה משנה עוד הקשו ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא והתנן וכו' ותירצו אמר רשב״ל עגלה ערופה אינה משנה ע״כ. ולכאורה יש לתמוה על רבינו דכיון דאסיקו בגמרא דמקרי תרווייהו שחיטה ראויה איך כתבם הוא דמשמע דס״ל דהוו שחיטה שאינה ראויה. ונראה דפרת חטאת אע״ג דתירצו בגמרא דאינה משנה היינו משום דפריך מדר״ש אדר״ש דר״ש קאמר במתניתין דפטור משום שחיטה שאינה ראויה ושם בפרת חטאת נפדית על גבי מערכתה וכאן ס״ל דכל העומד ליפדות כפדוי דמי אבל רבנן דלא ס״ל דכל העומד ליפדות כפדוי דמי וגם לא ס״ל שפרת חטאת נפדית על גבי מערכתה פרת חטאת אינה ראויה לאכילה מיקרי. ועגלה ערופה אע״פ שבכאן תירצו דאינה משנה הא כבר כתב רש״י ז״ל דבפ״ב דכריתות אוקימו ההיא משנה דתצא ותרעה בעדר כתנא אחר ומתני' לא ס״ל הכי ולאו ראויה לאכילה מקרי ולכך פסקה רבינו:

אין איסור אותו ואת בנו כו'. פ' אותו ואת בנו (חולין דף ע"ט:) ת״ר אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי וכו' (עיין בכ"מ בד"ה ונוהג בכלאים כו' עד וכתב הרשב"א וכו'). ולכאורה נראה כפי פשט השמועה דרב פפא פליג ארב חסדא דהא איהו קאמר בתיש הבא על הצביה לאיסורא משום דדילמא אין חוששין לזרע האב אבל אי חיישינן לזרע האב ודאי דלקי ולרב חסדא דאמר פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה אפילו דהבן הוי שה מ״מ בעינן שהאם שה דבה תליא מילתא ואע״ג דחיישינן לזרע האב פטור. ובצבי הבא על התיישה קאמר דרבנן סברי שה ואפילו מקצת שה אמרינן ור' אליעזר סבר מלקות ליכא דילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן ואי ס״ל כר״ח דקאמר שה אמר רחמנא ובנו כל דהו למה להו לרבנן טעמא דשה ואפילו מקצת שה ור' אליעזר למה פטר משום דשה ואפי' מקצת שה לא אמרינן הא בנו כל דהוא סגי כיון שהאם שה ולכך כתב הרשב״א בחידושיו דהך אוקימתא דרב פפא היא בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן כדאוקימנא ברישא וכן בצבי הבא על התיישה וילדה בת ובת ילדה בן ושחט לה ולברה והשתא א״ש כר״ח משום דמאי דשקלינן וטרינן אי חוששין לזרע האב או אמרינן שה ואפילו מקצת שה הוא לענין האם אי הוי שה או לא אבל כתב הרשב״א ז״ל שם והובא בב״י סימן ט״ז דנראה מדברי הרמב״ם ז״ל דמפרש השמועה כפשטה דהוא בתיש הבא על הצביה ממש וטעמו משום דאי הוה מפרש בילדה בת לא הוה ליה לרבינו לאתויי דינא בצביה הבא על העז ועז בא על הצביה אלא היה לו להזכיר ילדה בת ובת ילדה בן ויישב שם דברי רבינו ואחר כך דחאן ואני בעניי באתי להקשות בו כל הקושיות הנופלות על דבריו ואתרצם כפי הנראה לע״ד. ואיכא לאקשויי טובא. חדא דאם מפרש ההלכה כפשטה אם כן הא פליג רב פפא עליה דרב חסדא כדפרישית והוא ז״ל ע״כ פוסק כרב פפא חדא דמסקנא הכי הוי ועוד שהוא ז״ל כתב לקמן דהוא ספק אי נוהג בזכרים או לא והיינו כר״פ דמספקא ליה לרבנן ולר' אליעזר אי חוששין לזרע האב או לא וא״כ קשה דאיך הזכיר סברת ר״ח שכתב פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה. ותו דרבינו כתב כאן וז״ל היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה ואי הוא ז״ל פסק דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב אם כן בתיש הבא על הצביה וילדה בת למה פסק דאותה הבת היא ודאי שה ולוקה הא אי לא חיישינן לזרע האב לא הוי שה כלל וא״כ למה לוקה מספק. ותו דלקמן בפ' י״ד כתב דכלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות ואינו מברך וגם כתב שם דאין מכסין את דמו ביו״ט ולמה סתם בכל כלאים הבא מבהמה וחיה היה לו לפרש דאי הוא תיש הבא על הצביה דחוששין לזרע האם ושה מקצת שה אמרינן כרבנן דודאי שוחטין לכתחילה ומכסין ביו״ט וכדהקשו בגמרא לשחוט ולכסי צבי ואפילו מקצת צבי. ותו דבהלכות כלאים כתב רבינו הנולדים מן הכלאים אם היו אמותיהן משני מינין אסור להרכיבן זה עם זה ואם הרכיבן לוקה אם הרכיב זה הנולד עם מין אמו לוקה ע״כ, ומדקאמר אם הרכיב זה הנולד עם מין אמו לוקה ע״כ, ומדקאמר אם הרכיב זה הנולד עם מין אמו דלוקה משמע דחוששין לזרע האב סבירא ליה והוי מין אחר ודאי ולכך לקי והוא ז״ל פסק כאן דמספקא ליה אי חוששין או אין חוששין ולא היה לו ללקות מספק. ותו דאותו הלשון עצמו קשה מדידיה לדידיה שבתחלה אמר היו אמותיהן משני מינין אסור להרכיבן כו' דמשמע דס״ל דאין חוששין לזרע האב דלמאן דחייש לזרע האב דהיינו חנניא הא אמרו בגמ' שם (דף ע"ט) דהנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס מותרין וכבר הוקשה להרא״ש ז״ל לשון זה בהלכות כלאים והרב ב״י בטור יו״ד סימן רצ״ז כתב שעכ״פ הלשון משובש. ותו דכתב רבינו בפ״ט מהל' בכורים דכוי אע״פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז חייב בחצי מתנות אם שה ואפילו מקצת שה אבל תיש הבא על הצביה הולד פטור מכל המתנות ע״כ, משמע משם דספוקי מספקא ליה אי חוששין או אין חוששין והוא דומה למה שכתב כאן אבל שאר הלשונות סותרים לשתי מקומות אלו. ונראה לי לומר דודאי רבינו מפרש דר״פ לא פליג עליה דר״ח כלל והוא מפרש בילדה בת ובת ילדה בן וכהרשב״א ז״ל וכן פירש״י ז״ל שכתב ואסור לשוחטה לנקבה הבאה מן התיש והצביה עם בנה וע״כ ודאי מוכרח לפרש כן דהסוגיא באה לתרץ הקושיא שהקשה והאמר ר״ח וכו' משמע דאותן המימרות אין לחלוק עליהם בשום פנים ומ״מ רבינו פסק כאוקימתא דאוקימנא מעיקרא לעולם דתיש הבא על הצביה וילדה בת והבת ילדה בן וקא שחיט לה ולברה רבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה אמרינן ור' אליעזר סבר אין חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן וטעמו משום דאמרו שם בגמרא אמר רב יהודה כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה או מין חיה היא וכו' וע״כ ר' יהודה בא לפרש מתניתין דכסוי הדם דקאמר ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו ביו״ט וכמו שכתבו שם התוס' דאי אפשר שבא לפרש מחלוקת ר' אליעזר ורבנן דודאי אי אינהו הוו סברי הכי אין מקום למחלוקת כלל דודאי דדיינינן ביה לחומרא כיון דלא ידענו אי זכר אי נקבה אלא ודאי מתניתין דכסוי בא רבי יהודה לפרש וכיון שכן קמה לה אוקימתא קמייתא דאוקימנא בתיש הבא על הצביה וילדה בת וכו' דטעמא מאי ניידינן מההיא אוקימתא לאו משום קושיא דאקשינן והא דתנן כוי אין שוחטין אותו וכו' כדהקשו בגמ' במאי עסקינן אילימא בתיש כו' השתא דאוקימנא ההיא מתני' כרבי יוסי דאמר כוי בריה בפני עצמה ורבנן ור' אליעזר לא סבירא להו הכי א״כ ליכא קושיא כלל ואתי שפיר אוקימתא קמייתא ולכך פסק רבינו כוותה ויש לזה דברים מוכיחים שבפרק כסוי הדם בפירוש משנה ראשונה פירש רבינו שם וכבר ביארנו שהאנדרוגינוס בריה בפני עצמה וכו' כלומר ולכך אין מכסין אותו ביו״ט א״כ מוכח דס״ל דמתני' אתיא כר' יוסי וכרב יהודה דאמר הכין וכן בפ' כסוי הדם (חולין דף פ"ד:) הביאו ברייתא דאמרה ר' יוסי אומר כוי אין שוחטין אותו ביו״ט וכו' משמע דאלו דברי רבי יוסי הן וא״כ מתניתין נמי אמרינן כוותיה אתיא והשתא לפי אוקימתא זו פסק רבינו כרבנן דחוששין לזרע האב ודאי וכדר״ח דקאמר פרה ובנה אסרה תורה וכו' ונתיישב בזה הלשון שכתב כאן פרה ובנה וכו' וכן מ״ש היתה בת הצביה וכו' ובהל' כלאים נמי מ״ש אם הרכיב זה הנולד עם מין אמו לוקה אתי שפיר דהוא פסק דחוששין לזרע האב ומה שכתב בראשונה הנולדים משני מינים אסור להרכיבן זה עם זה וכו' אע״ג דאית ליה חוששין לזרע האב טעמו משום דבגמרא לא אמרו דחנניא דאית ליה דחוששין לזרע האב אית ליה דהנולדין מן החמור עם הנולדין מן הסוס מותרין אלא שאמרו שזה חמור ואביו סוס והאחר בהפך אמו סוס ואביו חמור דכיון דחוששין לזרע האב הם (אסורין) דלכל אחד יש לו שני צדדין והכי אמרו שם בגמ' מאן חכמים חנניא וכו' והאי בר סוסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא כלומר דלכל אחד יש שני צדדים אבל האמהות שוות והאב אחד כלומר דזה אמו חמור ואביו חמור וזה אמו סוס ואביו חמור ודאי דהוי כלאים אפילו דתימא חוששין לזרע האב משום דהאי יש לו משני צדדיו חמור והוא כלו חמור אבל זה הוא מקצת חמור ומקצת סוס שמן הצד אחד חמור ומן הצד האחר סוס דלכ״ע חיישינן לזרע האב ואם כן שה ואפילו מקצת שה אמרינן והוי סוס בחמור דהם כלאים ולכך כתב רבינו ואם היו אמותיהן משני מינין אסור להרכיבן כלומר דסתמא דמילתא דהאב הוא אחד דהכי נראה שהאמהות לבד אינם שוות ולכך לקי כדפרישית. ומ״ש כאן אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט וכו' אע״ג דפסק כר״ח דאמר פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה טעמו משום דסבירא ליה דאפילו לר״ח איסורא מיהא איכא משום דלשונו משמע דקאמר הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור ומדלא קאמר מותר משמע דאיסורא דרבנן איכא משום דמיחזי כאותו ואת בנו ואתו למיטעי ובפ״ט מהל' בכורים שכתב שם כוי אע״פ שהוא ספק וכו' דמשמע דמספקא ליה כדפרישית יש לי לפרש הלשון כעין שפירש הרב בעל הטורים סימן ס״א ביורה דעה שהבין שמפרישין ממנו מפני שהוא ספק אם חייב או לא ולכך מפרישין כדי לקיים המצוה של ההפרשה אבל הנתינה שהיא ממון המע״ה וטעם הספק נפל לו משום דבפ' הזרוע והלחיים (חולין דף קל"ב) אמרו שם דלרבנן כוי חייב בחצי מתנות ואחר כך אמר כי אתא רבין אמר ר' יוחנן כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור מה ת״ל אם שור לרבות את הכלאים שה מה ת״ל אם שה לרבות את הכוי ור' אליעזר האי אם למה ליה וכו' הוקשה לו לרבינו למ״ד חייב בחצי מתנות הך ברייתא דקאמרה אם שה לרבות את הכוי איך יישב אותה דלמה לי קרא דאם שה הא בלאו הכי ידענו דשה מקצת שה לכך מפרש הוא ז״ל דלמאן דאמר חייב בחצי מתנות איצטריך קרא לומר כאן דכוי חייב בחצי מתנות לאשמועינן דדוקא צבי הבא על התיישה אבל תיש הבא על הצביה אע״ג דבעלמא חיישינן לזרע האב הכא לא חיישינן וא״כ לפי זה צבי הבא על התיישה פטור ולר' יוחנן דאמר כוי לרבנן חייב נראה שהוא כל כוי בין תיש הבא על הצביה בין צבי הבא על התיישה מריבויא דקרא וכיון שכן מספקא ליה דילמא הלכתא כר״י או דילמא הלכתא כתירוצא קמא דהא בפ' או״ב (דף ע"ט:) אמרה בשלמא לרבנן מאי חייב בחצי מתנות משמע דכתירוצא קמא עיקר ולכך עשה פשרה ואמר לענין ההפרשה שהיא מצוה עבדינן לחומרא ומפרישין הכל אבל לענין הדין צבי הבא על העז חייב בחצי מתנות ותיש הבא על הצביה הולד פטור מכל המתנות ולפי זה דברי רבינו שם מפרשים סופם לראשיתם שבתחילה כתב כוי שהוא ספק וכו' ואח״כ כתב אם זה הספק הוא צבי הבא על העז וכו' וא״כ תיש הבא על הצביה פטור וכו' והוא מפרש כוי לרבנן דחייב דאר״י כוי הבא מבהמה וחיה ולא כמו שהבין הר״ן בדברי רבינו כמבואר שם בדבריו. ומ״ש רבינו כאן שהדבר ספק אם נוהג בזכרים וכו' אין הכוונה משום דספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לא אלא אע״ג דאית ליה חוששין לזרע האב מ״מ אפשר דאינו נוהג בזכרים מטעמא דקרא דקאמר בנו מי שכרוך אחריו כדאמרו שם בברייתא דשפיר מצו סברי רבנן דחוששין לזרע האב ומכל מקום מגזרת הכתוב הוא דבנו אינו נוהג בזכרים ואמרו שם בגמרא דהלכתא כחנניא דקאמר דנוהג בזכרים ועוד אמרו ואזדא שמואל לטעמיה דתנן ר' יהודה אומר וכו' אבל חכמים אומרים וכו' והוקשה לו לרבינו איך אמרו ואזדא שמואל לטעמיה דהא אע״ג דסבר שמואל התם דהלכתא כמאן דאמר חוששין לזרע האב הא מכל מקום מצי סבר כאן דאינו בזכרים משום דגלי קרא בנו אבל בעלמא לעולם דחוששין ולכך מפרש הוא כך דשמואל ס״ל דטעמייהו דרבנן משום דאין חוששין ולא משום בנו ולכך קאמר דהלכה כחנניא דאית ליה דחוששין אבל אי הוה שמיע ליה לשמואל הך ברייתא דטעמא דרבנן משום בנו אפשר דהלכתא כוותייהו דרבנן וזהו שאמר ואזדא שמואל וכו' כלומר אי שמואל אמר הלכתא כחנניא הוא משום דסבירא ליה התם דהלכתא דחוששין לזרע האב וסבירא ליה דרבנן אית להו אין חוששין אבל אי הוה שמיע ליה ברייתא אפשר דהלכתא כרבנן ולכך פסק רבינו דהרי זה ספק אבל ודאי חוששין לזרע האב משום דאנן שמיע לן ברייתא וטעמייהו לא הוי משום דאין חוששין וא״כ אפשר דהלכתא כוותייהו אבל בהא דחוששין לזרע האב מודה הגמרא דהכא דהכין הלכתא ודלא כההיא סוגיא דכתובות דקאמר הלכתא כר' יהודה בפרדות ופסק רבינו כי סוגיין ובכסוי הדם שכתב שם שאינו מכסה ביו״ט ולפי מאי דפרישית בכל גוונא הוה ליה למימר דחוששין דהא תיש הבא על הצביה כולי עלמא מודו דחוששין לזרע האם ואי צבי הבא על התיישה הא קיי״ל דחוששין לזרע האב ולישחוט וליכסי דקי״ל צבי ואפילו מקצת צבי י״ל דבתוס' הקשו בשם ר' שמואל מוורידין דהא לא הוי כולו דם צבי אלא חציו ובפרק קמא דביצה אמרו דלא בזו בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמם זה בזה אסור לכסות ביו״ט ולכך מכח קושיא זו נ״ל שסובר רבינו דהך סוגיא דהכא דחויה היא מהלכה ופליגא אסוגיא דהתם דקאמר נתערבו דמם וכו' ואנן נקטינן כסוגיא דביצה דסוגיא במקומה עדיפא ולכך סתם רבינו ואמר דבכל אופן אין מכסין אותו ביו״ט משום דהוי כנתערב דמם. וא״ת בהל' מאכלות אסורות פ״ק כתב רבינו וז״ל כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי וחלבו אסור ואין לוקין עליו ולפי מה שפירש' קשה דבמאי עסקינן אי תיש הבא על הצביה הא קי״ל דחוששין לזרע האב וא״כ שה מקצת שה וראוי ללקות עליו ואי צבי הבא על התיישה כ״ש דקשה דלכ״ע חוששין לזרע האם ואפילו נאמר דרבינו סבר דספוקי מספקא ליה אי חוששין אי אין חוששין מ״מ הוא קשה דהיה לו לחלק ולומר דאם צבי הבא על התיישה חוששין דלכ״ע חוששין לזרע האם דלוקין עליו. וי״ל דגם בעינן שיהא ראוי ליקרב לגבי המזבח לאוסרו וכדכתיב רבינו פ״ז מהל' מאכלות אסורות שלשה חלבים הם שחייבים עליהם וכו' וכתב עליו הרב המגיד זה מבואר וכו' שאלו הם קרבים לגבוה וכו' כמו שמתבאר מן הגמ' שהביאו ראיה לאסור החלב מהפסוקים שהם גבי קרבן וכו' משמע דאינו נאסר אלא חלב הקרב ע״ג המזבח וכוי אינו קרב לגבי המזבח ועוד דמדאיצטריך בגמרא בריש פרק בתרא דיומא (דף ע"ד) כל לרבות כוי וחצי שיעור משמע דאינו נאסר בלאו אלא איסורא בעלמא ס״ל לגמרא דמרבינן. זהו מה שנראה לי לבאר דברי רבינו והארכתי בו מפני שדבריו הם קשים עד מאד. וראיתי להרב ב״י ביו״ד סימן ס״ה אשר דרך בדרך מתוק עד מאד ואמר דרבינו ס״ל דכוי בריה בפני עצמה היא וכתב כי הלשון שבמאכלות אסורות אשר כתוב שם שהוא הבא מבהמה וחיה הוא משובש וכתב שבאותה סוגיא דבפרק אותו ואת בנו אמר רב חסדא איזהו כוי וזה דבר מתוק עד מאד דכל הסוגיא מוכח שם דכוי הוא הבא מבהמה וחיה שהקשו ממתניתין דכוי אין שוחטין אותו ביו״ט וכן בפ' הזרוע והלחיים הקשה ר' זירא מההיא דכוי יש בו דרכים וכו' משמע דס״ל דהבא מבהמה וחיה נקרא כוי. על כן באמת דבריו הם מתוקנים עד מאד אלא שלא נמלט בקצת מן הקושיות שהקשיתי למעלה. ולכך נראה לע״ד דהעיקר הוא דס״ל לרבינו דכוי הוא הבא מבהמה וחיה וכל לשונותיו יתפרשו כמו שפירשתי ומה שכתב הרב בית יוסף דבכסוי הדם משמע דסבירא ליה לרבינו דכוי הוא בריה בפני עצמה לא ידעתי למה דאע״פ שכתב דין הכלאים ודין הספק אין כוונתו לומר דספק הוא הנקרא כוי דאינו נקרא כוי אלא הכלאים כמו שביאר בהלכות מאכלות אסורות אלא כוונתו לומר דכל דבר שיולד לנו ספק אם בהמה או חיה הדין כן והוא פשוט אבל לא הזכיר שם שהכוי הוא הספק אלא כוונתו שהכוי הוא כלאים כמו שביאר בהל' מאכלות אסורות וכבר הארכתי:

מותר לשחוט וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ד) אמרו במשנה מצא בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו דברי ר״מ וחכ״א שחיטת אמו פוטרתו ובגמרא (דף ע"ה:) אמרו ר' שמעון שזורי היינו ת״ק ואמרו הפריס על גבי קרקע איכא בינייהו כלומר דלרבנן בעי שחיטה והיינו מדרבנן והכי פסק רבינו ולכך כתב דלא ישחוט לכתחלה אבל אם שחט אינו לוקה:

איסור אותו ואת בנו וכו' שזה בנה ודאי. אין הכוונה דמשום הכי נוהג דאם כן כשנודע ודאי שהוא אביו אמאי מספקא לן אי נוהג אי לא אלא הכי קאמר הטעם שאנו אומרים שאותו ואת בנו נוהג יותר בנקבות מבזכרים משום דקרא קאמר בנו והיינו מי שכרוך אחריו כדקאמרו בגמ' רבנן ודרך הבן ללכת כרוך אחר הנקבה שהוא בנה ודאי ולכך משתמע קרא דוקא באם ולפי זה מה שאמר שזה בנה ודאי הוא טעם למשמעות הכתוב בנו דאם יותר מבאב:

(יד-טו)

בארבעה פרקים וכו'. משנה שם (דף פ"ג) בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו וכו' אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח אין צריך להודיעו ע"כ. ופירש"י ז"ל שאין לו ריוח הפסק בינתים שתמכר האם היום אבל יש לו ריוח שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום ע"כ. ורבינו נראה שמפרש אין לו ריוח שראה זה שלקח באחרונה וכו' ותמה עליו הרא"ש ז"ל בפסקיו דאם היה נחפז לקנות בסוף למה נאמר שישחוט היום יותר ממה שקנה בבוקר אדרבה איפכא מסתברא הקונה בערב אין לו זמן לשחוט ולהפשיטו ולצורך מחר הוא קונה ומה שהוא נחפז לקנות לפי שביו"ט לא יוכל לקנות ע"כ. ובאמת שתמיהא גדולה היא ולכך נראה לי לפרש דברי רבינו שהוא בערב הערב כלומר דר' יהודה בא לפרש דכשקונה בערב הערב אם הוא בסוף היום ודאי שדעתו לשחוט עכשיו וצריך להודיעו שלראשון מכר לשחוט היום וטעמו דאם לא היתה כוונתו של האחרון לשחוט היום כבר היה לו שהות לקנות למחר שהוא הערב אלא ודאי שכוונתו לשחוט וזה מכר לאחר לשחוט היום ולכך צריך להודיעו אבל כשהוא בתחילת היום בערב הערב ודאי שנאמר שאולי זה האחרון ישחוט למחר שהוא הערב ולפי זה לא דבר כלל רבי יהודה בערב יום טוב עצמו וכשמכר בערב ודאי שצריך להודיעו. זה נראה לי לדעתו ז"ל. ובהשגות כתב א"א מעולם לא הפליג בריוח וכו'. נראה שדעתו לפרש כך במה דברים אמורים שצריך להודיעו בזמן שאין לו ריוח כלומר שזה האחרון קנה בערב ממש וכן הראשון אז ודאי אמרינן שזה הראשון שקנה היום ישחוט היום וזה האחרון גם כן ודאי ישחוט היום אבל כשקנה האחרון בערב הערב שהוא שני ימים קודם יום טוב אף על פי שקנה ג"כ הראשון אותו היום מ"מ לא אמרינן שזה האחרון ישחוט ג"כ היום דדילמא ישחוט למחר ולא אמרינן הראשון ישחוט למחר ודאי דיש מקדימים לשחוט שני ימים קודם ואם כן ישחוט היום. ואע"פ שיש מקדימים ושוחטים שני ימים קודם מ"מ לא תלינן בהכי לומר ג"כ שהאחרון ישחוט היום אלא אמרינן שזה האחרון ישחוט למחר והראשון ישחוט היום או האחרון ישחוט היום והראשון למחר: