התחיל בשחיטה וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל"ב:) אמר רבי שמעון בן לקיש שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה. אמר רבא לא אמר רשב"ל וכו' מתקיף לה ר' זירא וכו' והדר ביה ר"ז מדבעי וכו' אמר ליה רב אחא בר רב וכו'. ונ"ל שרבינו מפרשה כפירוש התוס' דמאי דהדר ביה הוא מהבעיא וה"ק הדר ממאי דבעי כו' והקשה רב אחא ממאי דהדר ביה דילמא לעולם הבעיא עומדת ומאי דמתקיף מאחר שנולדו בה סימני טהרה לדבריו דרבא קאמר וליה לא ס"ל אלא אית ליה דיש טרפות לחצי חיות ולכך פסק רבינו כרבי זירא וכן פסק הרא"ש בפסקיו וביאר עוד טעם אחר:

אחד מסמפוני הריאה וכו'. פרק א"ט (דף מ"ח:) הקשו שם גבי מחט שנמצאת בריאה ואמרו טעמא דליתא הא איתא ולא מנקבה כשרה והאמר רב נחמן האי סמפונא דריאה דאנקיב טרפה ההיא לחבירו איתמר ע"כ. משמע דדוקא לחבירו טרפה מפני שאינו מגין אבל ניקב לבשר דמגין כשרה והשתא יש לתמוה על רבינו איך כתב אפילו לחבירו דמשמע דכ"ש לבשר וכבר הוקשה זה בעיני הריב"ש והרב מהרי"ק ז"ל. ונ"ל דמאי דקאמר אפילו ר"ל לא מבעיא דהיכא דאין לו דבר מגין כלל שאין לו בשר מגין ולא סמפון כלומר שניקב הסמפון הגדול למעלה דזה אפילו בהדרא דכנתא אסור כדאמרו שם בגמרא דהדרא דכנתא דאינקיב להדי חבריה כשר אבל ניקב חיצון שבכלן ודאי דפסול וא"כ כ"ש בסמפונות הריאה אלא אפילו דאינקיב לחבריה דבהדרא דכנתא מגין כאן אינו מגין כדאמרו שם מפני שסמפון הריאה קשה:

ניקבה האום כו'. שם (דף מ"ח) (א"ר בר מניומי א"ר נחמן) ריאה שנקבה וכו' (עיין בכ"מ) ופירשו הגאונים דרבינא פליג אר"נ דר"נ לא בעי לא סביך בבשרא כלל ורבינא פליג עליה ופסקו כר"נ וטעמם ביארו התוס' שם ולדבריהם בין סביך בין לא סביך כשרה ושאר המפרשים פירשו דמפרש הוא ופסקו כרבינא דדוקא היכי דסביך בבשרה כשרה אבל לא בגרמא וכ"נ מדברי רבינו שהביא דברי רבינא שאמר אבל אם נסבך הנקב וכו' דמשמע דבעינן סביך בבשרא וכרבינא והראב"ד ז"ל הטיל פשרה בין שני הדעות ואמר דהיכא דאיכא נקב בפירוש בעינן סביך בבשרא אבל לא בגמרא אבל כשאין שם נקב אלא סירכא אפילו דסריך בעצם כשרה והטעם מפני דרבינא לא אמר זה בגמרא על מה שאמר ר"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה דמשמע היכא דהוי נקב בפועל ולהכי בעינן בשרא ולשון הגמרא מורה שמ"ש ריאה שניקבה ר"ל בסירכא לבד שאמרו שם אי לא סביך מאי טרפה אלמא אמרינן נקובה היא ואי איירי בסירכא לבד י"ל דה"ק ואי לא סביך בבשרא אלא בגרמא מאי טרפה אלמא דאמרינן דהסירכא הוי נקיבה אם כן אפילו סביך נמי אבל לפי דברי הראב"ד ז"ל דהיא נקובה ודאית לא שייך לומר אלמא אמרינן נקובה היא דהא ראינו אותה שהיא כך בין דסביך בין דלא סביך אלא שיש ליישב הלשון דר"ל אלמא דהאי נקובה הוי דאחשבת ליה כנקובה דאסור דאין סתימת הדופן מועיל א"כ אפילו סביך נמי ובשלמא אי אמרת דסתימת הדופן מועיל אע"פ שהיא נקובה ודאית שפיר אבל אי אין מועיל אלא אסירכא אם כן אפילו סביך נמי דלא הוי קרום:

האום של ריאה שנמצאת וכו'. שם אמר ר"נ ריאה הסמוכה לדופן וכו' (עיין בכ"מ) ואי לא מחמת ריאה הוא וטרפה ואע"ג דלא מפקא זיקא. רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי ע"כ. והרא"ש ז"ל בפסקיו פירש הרבה פירושים והפירוש שמפרש רבינו הוא דהיכי עבדינן קאי אבין עלתה צמחים בין לא עלתה וקאמר ומייתינן לה סכינא ומפרקינן לה ואם איכא מכה בדופן אע"ג דראינו שהיא נקובה כשרה ואי ליכא מכה אע"ג דלא מפקא זיקא טרפה דודאי אמרינן דיש שם נקב וקרום הוא שעלה וכו' רב נחמיה בדיק ליה בפשורי כלומר דאפילו בהיכא דליכא ריעותא בדופן בדיק לה בפשורי ואי לא מבצבצה כשרה והוא פוסק כרב נחמיה ולקולא שכן כתב למטה זה עיקר גדול יהיה בידך וכו' הרי היא שלימה מכל נקב ולדברי רבא לא הוי הכי ודאי דהא אע"ג דלא מפקא זיקא היכא דליכא ריעותא בדופן טרפה משמע אע"ג דלא מבצבצא אפשר דאית בה נקב וקרום הוא שעלה ולהכי לא מבצבצה ומדכתב שהיא שלמה מכל נקב משמע דפסק כרבי נחמיה זה נראה לכאורה דמפרש רבינו בדברי הגמ' והר"א ז"ל מפרש דמייתינן סכינא דחליש פומיה והיכא דאיכא ריעותא בדופן עבדינן נפיחה שמשימים קש או תבן ואם אינו מנדנד ודאי דליכא נקב והסירכא בא מחמת הדופן וכשרה ואי ליכא מכה בדופן טרפה אע"ג דעבדינן נפיחה ולא מפקא זיקא כלל ורב נחמיה מחמיר לעשות הנפיחה היכא דאיכא ריעותא בדופן בפושרין כלומר שהנפיחה בפושרין היא עדיפא טפי מנפיחה בקש ותבן. זו דעת הר"א ז"ל ומפני שהבין בדברי רבינו שהוא מפרש דברי הגמרא כמ"ש למעלה השיג עליו במ"ש אם נמצאת נקובה וכו' ואמר א"א זה העיקר טעות גדולה וכו', ובמה שאמר זה עיקר גדול וכו' השיג עליו א"א וכו' זה המחבר שונה רב נחמיה וכו'. אבל אם דעת רבינו היה כך יש לי לתמוה על דבריו טובא דא"כ סכינא חריפא כדי דלא למעבד נקב למה לי ולמה אמר ונזהרין בה שלא תנקב דאי איכא מכה בין דליכא נקב בין דאיכא נקב כשרה ואי ליכא מכה אפילו לית בה נקב טרפה ואולי מפני קושיא זו כתב עליו הר"א ז"ל זו העיקר טעות גדולה אבל כנ"ל דעת רבינו ז"ל שהוא אינו גורס בגמרא ואי לא מחמת ריאה היא וטרפה ואע"ג דלא מפקא זיקא אלא הכי גריס ואי לא מחמת ריאה היא וטרפה ולא יותר וכבר הוזכרה גירסא זו בדברי הר"ן ז"ל והוא מפרש השמועה כך ריאה הסמוכה לדופן כדפרש"י ז"ל שהיא כולה דבוקה בצלעות היכי עבדינן וקאמר דמייתינן סכינא חריפא כדי שלא תינקב הריאה והטעם מפני שאם לא תמצא שם נקב אפילו לא יהיה שם מכה בדופן כשרה ולכך אנו נזהרים שלא תהיה שם נקב כדי להכשירה בדליכא מכה וקאמר דאי איכא מכה בדופן אפילו היכא דמצאנו אותה נקובה ודאי כשרה דודאי מחמת מכה הוא כלומר דכיון דהריאה דבוקה במכה כשאנו באים להפריד הריאה מהמכה א"א להפרידה לגמרי שעכ"פ כיון שהמכה היא דבוקה בריאה הרבה כשאנו באים להפרידה לריאה מן המכה נשאר במכה שום סרך בשר מהריאה ולכך נקבה. ולא רצה לפרש רבינו כשאר המפרשים שהמכה קלטה לריאה ולכך היא דבוקה מפני שאין זה דבר כל כך קרוב אל הסברא אבל זה הוא קרוב אל הדעת הרבה ולכך ודאי כשרה אפילו ראינו שנקבה אבל היכא דליכא מכה וראינו שניקבה טרפה ואי ליכא נקב ודאי דכשרה ובא רב נחמיה להחמיר דאפילו דליכא מכה בעינן נפיחה בפושרין א"נ שהראשון אמר דבעינן היכא דליכא מכה בלא פושרין ובא רב נחמיה להחמיר דבעינן בפושרין ופסק רבינו כרב נחמיה וז"ש למטה זה עיקר גדול וכו' ולכך בדקינן לה בפושרין היכא דליכא מכה ואי איכא נקב טרפה דאין כאן מקום לתלות ולומר כשנפרד מן המכה נעשה הנקב דאין כאן מכה וכיון דהריאה היתה דבוקה במקום שאין שם מכה ויש נקב ודאי דמן הריאה היא וטרפה, זה נ"ל ברור בדעתו ז"ל. ומספקא לי לדעתו ז"ל היכא דהריאה סרוכה לדופן במקום מכה ונמצא שם נקב בריאה אחר שנפרד הריאה מן הסירכא אי אמרינן דהנקב בא מחמת הפרדת הסירכא מהריאה וכיון שיש מקום לתלות הסירכא שהיא במכה בדופן, אבל היותר נכון בעיני בדעתו ז"ל דהיכא דאיכא סירכא במקום מכה ומצאנו נקב אחר הפרדה דהיא טרפה דאע"ג דיש פוסקים שכתבו דמאי דכתב בגמרא ריאה הסמוכה הוי ה"ה סרוכה כדכתב הרא"ש ז"ל מ"מ לפי טעמו של רבינו לא נראה כן מפני שבשלמא כשנפרד מן המכה יש לתלות שנעשה לה הנקב כדפרישית דהמכה נסרכת בבשר ובפרידה משם יצא מעט בשר אבל הסירכא אפשר להפרידה מהריאה באופן שלא תנקב ולכך נראה לי להטריף אע"פ שאפשר לתלות במכה לפי דעת רבינו:

הריאה שנמצא בה מקום אטום וכו'. שם (דף מ"ז) אמר רבינא אטום בריאה וכו' והיכא דיש במקום אטום סירכא לדופן נהגו להפריד הסירכא מעל המקום האטום ובודקין אותו במים אי מבצבצא טרפה ואי לא מבצבצא קורעין אותו המקום שלא נתפח אם נמצא שם ליחה היא טרפה שמחמת הליחה ודאי לא בצבצה והרי יש שם סירכא והיא נקובה ואם אין שם ליחה אז בודקין אותה במים פעם אחרת אי מבצבצא כשרה ואי לאו טרפה כדין מקום אטום וראיתי להרב מורי שקרא תגר על המנהג:

ריאה שנשפכה. שם ריאה שנשפכה כקיתון וכו' כשרה ע"כ. ופירש רבינו וקרום שלה קיים ופשוט הוא דאל"כ ניקב הקרום של ריאה נתבאר דפסולה. עוד אמרו שם ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשרה ולא הוזכר בדברי רבינו ולא ידעתי למה:

ואם נמצאת בהן וכו' מים סרוחים וכו'. שם (דף נ"ה:) גבי מוגלא אמרו מים זכים כשרים לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי וכו' ורבינו סובר דקאי בין אכוליא בין אריאה מפני שהוא גורס ומים זכים וכאן לא אמרן אלא דצילי וכו' והרא"ש ז"ל סובר דלא קאי אלא אכוליא כמ"ש שם בפסקיו ואפילו לגירסא כאן וכאן:

וכשמוציא וכו' צריך לבדוק הסמפון אם נמצא נקוב וכו'. כלומר אם נמצא נקוב ובצדו מים או אבעבוע אחר באופן שאינו מגין אבל אם יש בצדו בשר שמגין ודאי דכשרה כמו שנתבאר למעלה. והר"א ז"ל בהשגות הבין שהוא בכל ענין טרפה ומפני כן השיג עליו שם בפי"א שכתב דין זה בעצמו עיין שם:

ואין להם דרך בדיקה. כלומר שאע"פ שלא יבצבץ מפני שהאבעבועות מכסים אותו:

נמצא הנקב במקום וכו'. שם (דף נ') מקיפין בריאה וכו' וכבר נתבאר למעלה פ' ו':

מחט שנמצאת בריאה וכו'. שם (דף מ"ח:) מחלוקת ר"י ור"ל ופסק כר' יוחנן ופירש רבינו שטעם האיסור אינו מפני שנכנס דרך הושט כדפירש"י ז"ל דאזיל לטעמיה כמ"ש למעלה דלא חייש לכי הא אלא מפני שודאי נקב ניקב מבחוץ כלומר שנקב הקרום של הריאה והלכה כמאן דמכשיר ולכך כשהיא שלמה אמרינן דרך הסמפונות נכנסת ולא נקב כלומר נקב שיש בו חסרון דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון דהכי פסק הוא גבי ריאה שנשפכה כקיתון דכשרה ופירשו שם בגמרא הטעם דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון וגירסתו בגמרא גבי האי פלוגתא הוא כגירסת רש"י ז"ל דלכ"ע חסרון מבפנים לא שמיה חסרון ואם אפילו נקב מבפנים לא הוי חסרון כלל וז"א לא ניקב ר"ל נקב של חסרון:

נופחין אותה. צ"ל דהאי נמצאת הוא במשמוש היד לא חתכוה דאם חתכוה מאי אהני נפיחה הא אע"ג דלא יבצבץ כלל אימור במקום חתוכא ניקב הוי ולכך השיג עליו הר"א ז"ל בהשגות א"א וכיון שנמצא המחט הרי נחתכה הריאה וכו' וכמו שביארתי הוא מיושב:

אם לא יצא ממנה רוח וכו'. וא"ת אמאי לא אמרינן דודאי ניקב ואם לא יצא הרוח הוא מפני שעלה קרום מחמת מכה כמו שאמר ז"ל בפרק ששי גבי נזייה שנמצאת במרה. וי"ל דהתם לא שייך נפיחה ולכך טרפה אבל הכא דעבדינן לה נפיחה ולא חיישינן להכי דקרום הוא שעלה אלא תלינן לקולא:

יש שם מראות וכו'. פסול אלו המראות פ' א"ט (דף מ"ז) ורבינו סובר דאפילו במקצת נמי טרפה משום המראה הפסול וביאר טעמו מפני שהוא בשר המת והר"א ז"ל בהשגות כתב שבכל מקום שהזכירו פסול ריאה הוא בכולה דוקא ולא במקצתה וכתב הרא"ש בפסקיו שהביא ראיה מדקאמר ריאה שיבשה מקצתה ומדהזכיר שם מקצתה משמע דבכ"מ שלא הזכיר מקצתה כולה דוקא הוי ודחה שם הרא"ש ז"ל ראייתו וכך כתוב בהשגות א"א אומר אני כל מקום שהזכירו פסול בריאה וכו' ע"כ. וכבר רמז בלשונו הראיה שהביא הרא"ש משמו שכן כתב ולא הזכירו מקצתה וכו' שכיון שהזכירו במקצת דוקא הוא כלומר היכא דהזכיר מקצת כגון ריאה שיבשה מקצתה דוקא הוא. ועל מה שכתב והרי האדימה שהיו מחולקין וכו' יש לתמוה דאדרבא כפא דחטט נגרא בגויה נשרוף ליה חרדלא דמשם ראיה בהפך ששם (דף מ"ו:) אמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה כולה טרפה אמר ליה רבינא לרבא מקצתה מאי טעמא דהדרא בריא כולה נמי הדרא ובריא ואמרו שם במסקנא אלא לא שנא וכפי הנראה מדברי הראב"ד ז"ל שמפרש לא שנא וכשרה וא"כ קשה כיון דבמסקנא אמרו דלא שנא בין מקצתה לכולה אם כן זה משמע הפך דבריו דרצה לחלק בין מקצתה לכולה וראיה לדבר שהרא"ש ז"ל מכאן הקשה לו להר"א ז"ל ואפילו מדברי רבא שחולק בין מקצתה לכולה יש להקשות עליו דמדמחלק בהאדימה משמע דבכל השאר כולה ומקצתה שוים. ולכך נראה דהר"א רצה לסתור טעם רבינו דיש לאסור המקצת מפני שטעם איסור המראה אינו אלא מפני שהוא בשר מת ואם כן מה לי מקצתה מה לי כולה וסתר טעמו ואמר דאם כדבריו איך רבא היה מתיר מקצת כשהאדימה הא כיון דטעם איסור המראות הוא מפני בשר המת אם כן אפילו מקצתה ואילו היה רבינא סותר טעמו מצד זה לא היה קשה לו אלא שהוצרך ראיה לסתור דעתו עד שלבסוף סתר דעתו וז"א ולבסוף הכשירוה כולה. וכ"ת מכל מקום כיון דגבי האדימה רצו להשוות מקצתה לכולה ה"ה לכל השאר. וי"ל דשאני התם דכיון דקאמר טעמא דמדמה לשמונה שרצים דכיון דנצרר הדם הוי מכה לכך קאמר כיון דטעמא הוי משום מכה אפילו מקצתה אבל בשאר פיסול מראה י"ל דאינו נאסר אלא מטעם חולי וכשהוא כולה ודאי שהוא חולי אבל כשאינו כולה אפשר דמפני שנוי הטבעים הוא כמ"ש הרא"ש ז"ל גבי הוריק הכבד כנגד בני מעיים. ומ"ש הילכך חזותא שהכשירו אפשר לומר דאפילו כל הריאה מראשה ועד סוף מלאה מראות הרעות כיון שאין מראה אחת פסול שוה בכולה יש להכשירה לפי דעתו של הר"א ז"ל:

נמצאת כעין חריות וכו'. שם (דף מ"ז:) אמרו האי ריאה דדמי לאופתא טרפה איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא א"ד בנפיחה וא"ד בפחיזא וא"ד דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני ע"כ. ומפרש רבינו אופתא חריות של דקל ומ"ש כאן נמצאת כעין חריות וכו' היינו מה שאמר כחזותא ולקמן בפ' ח' כתב ריאה שנמצאת נפוחה כעין חריות של דקל וכו' והיינו מה שאמרו שם בנפיחה וכתב רבינו שהוא ספק מפני שבגמרא איתא א"ד וא"ד וכיון דמר אמר הכי ומר אמר הכי הוי ספק. וא"ת אם כן גבי שיעא דלית לה חיתוכא דאוני למה כתב בפרק ח' שהיא טרפה ודאית הוה ליה למימר שם גם הכי כן ספק כיון דהוי א"ד. וי"ל דאמר הכי משום דרבא אמר דאי חסיר או יתיר וכו' טרפה וכיון דלית חיתוכא דאוני היינו חסור דהכל הוי אונה אחת ולכך כתב שם טרפה ודאית דרבא אמר טרפה בחסור שהיא ודאית:

עוף שנפל לאור וכו'. שם (דף נ"ו:) במשנה נפלה לאור ונחמרו בני מעיה וכו' ובגמרא בעי מיניה רב יוסף וכו' הוריקה כבד כנגד בני מעיין מהו וכו' (עיין בכ"מ בד"ה כל עוף וכו') עוד שם לא אמרו ירוקין פסולין אלא בקרקבן בלב ובכבד וכו' לא אמרו אדומין כשרין אלא בלב ובקרקבן ובכבד ע"כ. ויש לתמוה על מה שנתן רבינו טעם ואמר שכל הירוקין וכו' הרי הן כמי שניטלו אי האי טעמא הוי אפילו לכבד שהוריק בכל שהו שכתב טרפה אם כן קשה דאפילו תאמר שהוא כניטל הא כבד שניטל ממנו כל שהוא כשר ואפילו תאמר דהוי כאילו ניטל הכל דמאחר שהוריק קצתו הוי ודאי כולו מעופש דאיגלאי בהתייהו ולכך הוי כאילו ניטל כולו מ"מ קשה כשאמרו בגמרא כיון שהוריקה כבד כנגד וכו' בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיין למה אמר שנחמרו בני מעיין לימא דהוי כנחמר וכיון דהוריק במקצתו הוי טרפה. לכך נראה ודאי דהך טעם דהוי כמי שנטלו לא הוי אלא לכל השאר אבל טעם הכבד לא הוי אלא מפני שבידוע שנחמרו בני מעיין אבל מפני הכבד עצמו אין בו איסור ולהכי שני הגמרא בידוע שנחמרו בני מעיין. ומה שאמר והוא שיעמדו וכו' שם אדומין שלא הוריקו ושלקן וכו':

כל עוף שנמצאת וכו'. שם בעיא שהזכרתי וא"ת למה הזכיר הגמרא שנהפך הירקות כירקות של בני מעיין נימא הוריק הכבד מהו ונראה דהכי קא מבעיא ליה ודאי אם ראינו שנפל לאור שפסול כשהוריק הכבד בכל הירוקים שתהיה משום דאמרינן דנחמרו בני מעיים הוריק הכבד ולא ראינו שנפל לאור אבל נעשה כל כך ירוק כבני מעים מי אמרינן כיון שנעשה ירוק כל כך ודאי שנפל לאור ונחמרו בני מעיים או דילמא אי ראינו שנפל אין אבל אם לא ראינו שנפל לא ולהכי הצריך ירוק כבני מעים מפני שלא ראינו נפילתו לאור אבל ודאי אם ראינו נפילתו אע"פ שלא הוריק כל כך סגי לאסור ולהכי במתניתין לא נקט אלא ירוקין סתם ואמר לה דטרפה והקשה ולא יהא אלא ניטלה וכו' הך קושיא לא מקשה אותה הבעיין דהוא כבר ידע טעמא דבידוע וכו' אלא גמרא הוא דמקשה לגלות לן ואמר היכי קאמר טרפה סתמא דמשמע אפילו הוריק הכבד במקצת לא יהא אלא ניטלה וכיון דלא ניטל כולו כשר ותירץ בגמרא דבידוע שנפלה לאור וכו'. וא"ת מה מקשה בגמרא לא יהא אלא ניטלה הא לדעת רבינו כשניקבו מזרקי הכבד הוא פסול כאשר ביארנו למעלה וכשניטל כל הכבד ולא נשאר כי אם כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא כשר ולכל הפירושים קשה דהא ניטלו הכליות כשרה ולקתה הכוליא טרפה וא"כ למה אין אנו מקשים באלו לא יהא אלא ניטלה. ונראה לתרץ דה"ק בשלמא אי הוה נקב בפועל דאיכא לפלוגי בין ניקבה לניטלה אבל זה השינוי אפשר שהוא מחמת הטבעים כמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו וא"כ לא עדיף שינוי כי האי יותר מניטלה ושני גמ' דעדיף טפי דבידוע שנפלו לאור ונחמרו בני מעיין:

או שנשתנו וכו'. הוציא זה רבינו מדבעי בגמרא גבי כבד ולא בעי גבי בני מעיין עצמן היכא שהאדימו ולא ידעינן שנפלו לאור משמע דבבני מעיין עצמן אפילו שהאדימו מקצת ולא ידעינן אי נפל לאור ודאי דאמרינן דנפלו כיון דראינו הריעותא בהו דהם האיסור אבל בכבד שאין האיסור בא לו אלא מחמת שנחמרו בני מעיין צריך שהכבד יהיה ירוק כ"כ כבני מעיין כדי שנאמר שנפל לאור אע"פ שלא ראינו שנפל דאז ודאי כשהוריקו כ"כ אמרינן דנפל והר"א ז"ל בהשגות מפרש כנגד בני מעיים כפירוש רש"י ז"ל וכתב על דעת רבינו שהוא טעות:

ולא עוד וכו'. שם אף אנן נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקו וכו':

וכן הושט וכו'. למעלה פרק חמישי נתבאר: