מתנה היא זו וכבר עבר על האיסורים. לשון הגמרא בפ' אלו מציאות מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא הוא דעבד עבד. והקשו שם בתוס' ז"ל והלא לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה פ' שלוח הקן א"כ כיון דלענין גזילה לא מקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תקן ותירצו דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש ע"כ. ואחריהם נמשך הטור ז"ל בסי' רנ"ט. אבל רבינו ז"ל כתב וכבר עבר על האיסורים. ונ"ל טעמו מפני שאע"פ שמתקן אח"כ הלאו דלא תגזול בהשבת גזילה כדכתיב והשיב את הגזילה מ"מ כבר עבר על לא תגזול וכן האיסור של השב תשיב שהיה לו להחזיר קודם יאוש ואח"כ הוא מתקן שכל מי שעובר לאו ואח"כ קיים העשה שנתקו הכתוב לא בשביל כן מקרי שלא עבר לאו וצריך תשובה גמורה:

ראה סלע או מטבע. כתב הטור ז"ל בסימן רס"ב ואפילו אבדה שהיה שוה הרבה אם היה של שותפין הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירה בד"א שידוע שהן שותפין בה אבל בסתר שראה חפץ שנפל משלשה וכו' חייב להחזירה דשמא הם שותפים בו ואחד מהם מחל חלקו לחבירו וכו'. ולשונו קשה במ"ש בד"א בידוע שהם שותפין וכו' שאם אין ידוע אם מחלו אהדדי או לא אפילו הם שותפים ליהוי חייב להחזיר משום דילמא מחלו אהדדי ומכ"ש ראוי לומר כן היכא שידוע שהם שותפים מהיכא דלא ידענא אם הם שותפים דכיון דהיכא דלא ידענא אם הם שותפים אמרינן אימור שותפים נינהו ומחלו אהדדי כ"ש היכא שידענא שהם שותפים דחיישינן דילמא מחלו אהדדי ואם ידע דלא מחלו זה לזה אפילו בחלוקה אחרת כתב שאם אח"כ נודע שלא מחל אחד לחבירו הרי היא שלו וא"כ מהו זה שתלה הדבר בין ידוע שהם שותפים לאין ידוע שהם שותפים:

שלי היא וחדשה היא של מדינה פלונית היא וכו'. שם המוצא סלע בשוק ומצאו חבירו ואמר לו שלי היא חדשה היא נירונית היא ושל מלך פלוני היא ופירש"י ז"ל נירונית נירון קיסר כתוב עליה ורבינו גורס של מדינה פלונית היא וכו':

המוצא כלי חרש וכו'. בפ' אלו מציאות רשב"א אומר כל כלי אנפריא אינו חייב להכריז ובגמרא אמרו מודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז וכו' וכתבו התוס' ז"ל מדקאמר ומודה משמע דלרבנן אפילו לא שבעתן העין חייב להכריז וכן מצינו ברבה בב"ח דאמר בפ"ק אי טביעות עינא אית לי בגווה וכו' וגט לא שבעתו עין דלא משהי איניש גיטא בידיה. וקשה דלא מצינו שאמרו זה רבנן בפירוש. וי"ל דמדנקט במתני' כריכות וכו' ואלו דברים אין דרכן להיות בהן טביעות עין משמע דדברים שדרכן להיות בהן טביעות עין חייב להכריז אפילו לא שבעתן עין אי מצאן במקום דשכיחי רבנן ע"כ. וכיון דרבנן פליגי על רשב"א יש לתמוה על רבינו ז"ל ושאר הפוסקים למה לא פסקו כרבנן לגבי רשב"א והיה להם לומר דכלים שדרכם להיות בהם טביעות עין מחזירים לת"ח אע"פ שלא שבעתן עין ומה גם דההיא בגט דרבה בב"ח משמע כרבנן. וי"ל דכיון דמפרשי אמוראי מלתיה דרשב"א משמע להו לפוסקים דהלכתא כוותיה וההיא דגט אפשר דהוה ליה טביעות עין גדול דהוי כמו שבעתו עין או ששהה הגט בידו עד שהורגל בטביעות עין. ומפשט דברי רבינו ז"ל נראה דלא ס"ל כדברי התוס' שכתבתי וכן הטור ז"ל דאיירי שמצא במקום שתלמידי חכמים מצויים וכבר נתן הרב בעל כ"מ טעם לרבינו ז"ל:

כדי שלא ישאלוהו שאלות בענין נדה. כלומר כדי שלא יתבייש אם לא ידע להשיב: