לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי וכו' פטור. לפי דעת ה"ה לשון פטור הוא זר עד מאד שהרי רבינו כתב בפ"א שבכ"מ שיאמר פטור אסור מדברי סופרים ולפי דעת ה"ה הרי עובר בלאו ואיסורו איסור תורה אלא שאינו לוקה ופירוש פטור ממלקות ולא הל"ל אלא אינו לוקה כמ"ש לעיל. אבל לפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בדברי רבינו ניחא אומרו לפיכך המחמר אחר בהמתו וכו' כלומר מאחר דאהוצאת המשאוי בשבת אינו לוקה משום הכי ג"כ אינו לוקה שאם היה איסור מלקות משום מקרא הכא ג"כ הוא לוקה דהרי הוציא משאוי וכ"ש הוא הכא דהיא מלאכה שהאדם והבהמה שותפין שיהיה חייב מלקות:

ומותר למכור להם פרה לשחיטה ושוחט אותה לפניו וכו'. כתב ה"ה ועוד מ"ט דרב הונא וכו' לפי הנראה היינו קושיא דלעיל ומאי ועוד וי"ל דה"ק אפילו תאמר שיש חילוק בין טבח לקונה בפירוש לכך וטבח עדיף מ"מ הלשון דאמר אימור לשחיטה זבנה לא אתי שפיר דאפילו לשחיטה זבנה בפירוש לא סגי אלא טעמא לא הוי אלא משום דהוא טבח והיה לו לומר טבח הוא לשחיטה זבנה:

כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו וכו'. כתב ה"ה ואם לעונשו בעשה אבל לא להזהיר רבו עליו כבר דין וכו'. קשה דא"כ בלא תעשה כל מלאכה וכו' קשה ג"כ לישתוק מעבדך דהרי השוה עבד לאשה מג"ש דלה לה מאשה וכ"ת שאני לא תעשה כל מלאכה דהוי לאו ואין מזהירין [מדין ג"ש] אבל איסור עשה ילפינן ומש"ה פריך ואם לענשו בעשה וכו'. הא ליתא חדא דאף על גב דמדין ק"ו אין עונשין מדין ג"ש עונשין. ועוד דא"כ מאי הקשה הוא עצמו למטה להרשב"א ז"ל באומרו ואני אומר אין מזהירין מדין ק"ו הא הרשב"א לא הוקשה אלא מעשה דהיינו וינפש בן אמתך דלישתוק מבן אמתך ולימא וינפש הגר דהיינו גר תושב וא"כ הרי עשה ילפינן מן הדין כמ"ש הוא עצמו כאן דבודאי הרשב"א מעשה הוקשה לו אשר בשעריך דלא תעשה כל מלאכה לא הוקשה להרשב"א דהא בגר צדק איירי כמו שמפורש בברייתא וצ"ע: