ואם הקריב הורצה שאין בעלי חיים נדחין וכו'. נראה דטעם זה לא שייך אלא כשיניד אותם דלא ליהוי כקבוע כדאמרן בפ' התערובות דאז ודאי אמרינן כל דפריש מרובא פריש והם מותרים ואע"פ שמתחילה כשהן במקום הקביעות נדחו אמרינן אין בעלי חיים נדחין אבל כשלקחן ממקום הקביעות והקריבם אז ודאי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואם הקריב לא הורצה וכן מוכח שם בגמ' ואע"פ שרבינו ז"ל סתם הדברים ולא ביאר סמך על המבין ומ"מ סתם הדברים יותר מדאי:

נתערבו בהן אחד מאיסורי מזבח וכו'. בר"פ התערובות אמרו במשנה נתערבו בשור שנעבד בו עבירה או שהמית את האדם וכו' ימכרו ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין ע"כ. ופירש"י ז"ל שנתערב אחד מהקדשים ברוב איסורי מזבח ולשון ויביא בדמי היפה שבהן דיקא לפירושו דכיון דאין שם אלא אחד שהוא קדש יקח מעות דמי היפה שבהן ויחללהו עליו אבל אם נפרש איפכא דנתערב אחד מאיסורי מזבח ברוב קדשים אין הלשון דיביא בדמי היפה שבהן מדוייק דכיון דכולן קדשים זולת האחד צריך לחלל כל הקדשים וצריך להביא דמי היפה של כל אחד ואחד ומניח הגרוע שבהן שלא יחלל וא"כ אין לשון המשנה מדוייק ומ"מ התוספות ז"ל פירשו כן משום דליהוי סיפא דומיא דרישא דברישא איירי שנתערב אחד מחטאות המתות ברוב קדשים וכן נראה דעת רבינו ז"ל שכתב נתערב בהן אחד מאיסורי מזבח וכו' ופירוש ויביא בדמי היפה שבהן הוא כדפרישית והוא פירוש התוס' ז"ל וכן משמע בגמ' שאמרו שם בשלמא כולהו וכו' אלא האי טריפה ה"ד אי דידיע ליה וכו' משמע דהטרפה היא שנתערבה:

ואם קדם והקריב חטאת אחרת כולן וכו'. כן מבואר בתוספתא פ"ח דקרבנות וז"ל אם כבר קרבה חטאתו שניהם ימותו ע"כ. והר"י קורקוס ז"ל תמה על זה דנתערבה לא הוי אבודה אלא גנובה וכתב דאילו היה רבינו ז"ל מפרש כפירש"י ז"ל בבעיא דבעי בפ"ד מתמורה גבי הא דאמר ר"י אחורי הדלת אי הוי דוקא ולא אבראי או דילמא כ"ש אבראי שכתב שם רש"י דפירוש אבראי הוי נתערבה בבהמות של אחרים במדברות היה אפשר לפרש דבריו אבל רבינו ז"ל פירש בפ"ד מהלכות אלו דאבראי לא איירי בנתערב אלא שאבדה בשדה או באגם וטעמו אולי יש אדם רואה אותה אבל נתערבה לא קרי רבינו ז"ל אבודה זה כלל דבריו עם שהרב בעל כ"מ ז"ל האריך יותר בלשונו. ואני תמהתי עליו דאדרבה תירוץ רבינו ז"ל מרווח יותר דאי פירוש אבראי הוא דנתערבה באחרת כרש"י ז"ל א"כ בגמרא דמסקינן לה בתיקו אמאי תיפשוט מהתוספתא שהבאתי דקאמר כבר קרבה חטאתו שניהם ימותו משמע דנתערבה הוי כאבודה אלא ודאי צ"ל דבנתערבה כ"ע לא פליגי דאבודה מקרי ור"י לא פליג על ר' אושעיא בנתערבה דמקרי אבודה אלא בא להוסיף דאחורי הדלת אע"ג דאי מהדר אפיה חזי לה מ"מ מקרי אבודה והבעיא דאבראי אין הספק בנתערבה דהא ודאי אבודה מקרי וכדברי התוספתא אלא שנאבדה באגם והספק הוא דילמא לא מיקרי אבודה כיון שיש אדם שרואה אותה ולפי זה הפירוש אין עסק לתוספתא עם הבעיא. אבל לפירוש רש"י ז"ל קשה דתפשוט בעיא מן התוספתא כדכתיבנא ואולי י"ל לדעתו דלא שמיעא ליה התוספתא ולפירוש רבינו ז"ל ניחא טפי:

יוליך כל המעות לים המלח וכו'. טעמו משום דאע"ג דהאשם נתחלל החטאת לא יוכל לחלל שכבר קרב אותה וא"כ נמצאו דמי חטאות ודמי חולין מעורבין ולכך יוליך הכל לים המלח וכשקרב כבר האשם נמצא החטאת שכבר חללו והאשם לא יוכל לחלל שכבר קרב ונמצאו דמי אשם וחולין מעורבין ולכך יפלו הכל לנדבה כדין מותר אשם:

וכן מעשר שנתערב בפסח וכו'. גם כאן צריך תיקון לפסח שיחללנו וכמ"ש בפ"ד מהל' קרבן פסח וכן גבי שאר קדשים שנתערבו בבכור ומעשר שכתב לקמיה אבל בכור ומעשר שנתערבו אין צריך תיקון אלא יאכלו במומן דכשהן במומן דינן שוה:

בהמה שנמצאת מירושלים וכו' שמא תודה היתה. בפרק האיש מקדש הקשו דילמא תודה היא ותירצו דמייתי נמי תודה והקשו והא בעיא לחם דמייתי נמי לחם והקשו בתוס' אמאי צריך להביא בהמה אחרת לתודה באותה עצמה שיעשה זבחי שלמים יתנה ויאמר אם אינה שלמים תהא תודה ואם משום דלא שוו באכילתן דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד ותודה ליום ולילה עד חצות ואין מביאים קדשים לבית הפסול על כרחך האי תנא סבר דמביאין מדקתני בסמוך פסח שלא בזמנו שלמים הוא ואע"ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים נאכלין לשני ימים ולילה אלמא לא מיירי מן האכילה. וי"ל משום דתודה בעי לחם וא"ת לייתי לחם ויתנה אם הוא תודה הרי לחמה ואם היא שלמים תהא הלחם נדבה הא אין לחם בא נדבה וחולין בעזרה הוא כדאמרינן בפרק התודה ע"כ. ורבינו ז"ל מפני שהוקשה לו קושיא ראשונה שהקשו בתוס' ז"ל נראה דפירש דהאי דקאמר בגמרא דמייתי תודה לאו דמייתי בהמה אחרת אלא באותה עצמה מתנה אבל דבריו תמוהין דאין זה אלא למ"ד מביאין קדשים לבית הפסול ורבינו ז"ל פסק לעיל בהיפך ואי התוס' ז"ל הקשו קושיא זו הוא משום דהכריחו דהאי תנא סבר מביאין משום דקאמר פסח שלא בזמנו שלמים אבל רבינו ז"ל דפסק דאין מביאין קשה בין מ"ש כאן דמתנה בתודה לבין מ"ש בפסח אחר זמנו שלמים דאין זה אלא למאן דאמר מביאין קדשים לבית הפסול ובפרק התודה (דף פ') נראה בהדיא כדברי התוס' ז"ל שהקשו שם גבי תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהם חברתה אין לה תקנה וליתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה אי הך דקיימה תודה היא הא לחמה והא תהוי שלמים ותירצו משום דקא ממעט באכילה דשלמים כלומר ואין מביאין קדשים לבית הפסול והוא כדברי התוס' ז"ל הפך דברי רבינו ז"ל: גם מ"ש שהביא הלחם לבדו הוא הפך הסוגיא האמורה שם וכדכתבו התוס' ז"ל שהקשו שם ולייתי לחם ולימא אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה אי לאו ליפוק לחולין ותירצו וכי מכניסין חולין לעזרה משמע דלא אשכח גוונא לאתויי לחם לחודיה ואיך כתב רבינו ז"ל כאן דמייתי לחם לחודיה ומתנה דהך דעבדינן הכא הוה לן למעבד גבי תודה ואי מהני הכא התם נמי ליהני ולכן דברי רבינו ז"ל צריכין לי עיון:

חתיכה של חטאת וכו'. קשה דרבינו ז"ל כתב בפי"ו מהלכות מאכלות אסורות דחתיכה לא בטלה כלל משום דראויה להתכבד בה לפני האורחין ואיך כתב כאן דבטלה. ויש לפרש דסובר כפירוש התוספות ז"ל שכתבו בפרק הערל דטעמא דלא בטלה נמי דכי עלה אין ראויה להתכבד בה דלא שייך כיבוד בפני כהנים במקדש ע"כ: