שנאמר ביום קרבנו יאכל כו'. בזבחים פ' כל הפסולין (דף ל"ו) ובשר זבח תודת שלמיו למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה חליפין וולדות מנין תלמוד לומר ובשר חטאת אשם מנין ת"ל זבח לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח מנין ת"ל שלמיו לחמי תודה וחלות ורקיקין שבנזיר מנין ת"ל קרבנו וכו' ורבינו ז"ל כתב שמשמעות הכל משמע נראה דכוונתו לומר מהכרח היתורים כמו שאמרו בגמרא אלא שלא נראה לו להאריך כדרכו ולכך סתם ואמר משמע אבל אין כוונתו לומר דמשמעות הכתוב כן דלא משמע הכי בגמ' כדכתיבנא:

אבל לא תבלין של תרומה כו'. צריך טעם למה פסק כר' מאיר לגבי ר' שמעון:

וכן בשירי מנחות וכו'. בפ"ד דתמורה עיקר דרשא בשירי מנחות הוא דדריש מדכתיב בה תרי קראי חד יאכלו וחד יאכלוה ולא היה צריך הרב בכ"מ ז"ל להביא ראיה מהתוספתא דבברייתא דתמורה במנחות איירי ומפני שרבינו איירי לעיל בקדשים כתב הדין בקדשים ואחר כך כתב וכן בשיירי מנחות ולא כתב שיירי מנחות תחילה שהוא עיקר ואח"כ שאר קדשים הנלמדים משיירי מנחה:

שממעט באוכליהן כו'. דמורם מתודה נאכלין לנשי כהנים וחוץ לעזרה ועתה שנתערבו עם חטאת ואשם נאכלים כדין חטאת לפנים מן הקלעים ולזכרי כהונה לבד, ומורם של שלמים של אמש עם חטאת ואשם של יום השלמים נתמעטו באוכליהן שהם לזכרי כהונה לבד ובמקום אכילתן שהם לפנים מן הקלעים והחטאת ואשם נתמעטו מזמן אכילתם דהיה להם פנאי כל הלילה ועתה לא יאכל עד שקיעת החמה דכן שלמים של אמש אינם נאכלים אלא עד שקיעת החמה של יום שני שהם שני ימים ולילה אחד:

חתיכה של קדשי קדשים או של פיגול וכו'. בסוף פ"ב דערלה (משנה ט"ז) אמרו חתיכה של קדשי קדשים של פיגול ושל נותר שנתבשלו עם חתיכה אסור לזרים ומותר לכהנים ע"כ. ופי' רבינו ז"ל שם דשלשתן נתערבו יחד עם שאר החתיכות אבל כאן פירש או זה או זה. ונראה טעם לפירוש המשנה משום שלפירושו שפירש כאן בחבור קשה כיון דאו או קתני כשנתבשל בשר הקדשים עם השאר למה אמר מותר לכהנים סתמא היה לו לחלק בין טמאים לטהורים כמו שחילק בחלוקה דלקמיה בשלמא לפירוש המשנה ניחא דהוי שלשתן יחד וכיון דאיכא שם פיגול ונותר הרי זה נטמא ולכך מותר אפי' לטמאים כמו שפירש שם בפירוש המשנה, ועוד קשה לפירוש החיבור דפשיטא דמותרים לכהנים בשר קדשי הקדשים. מיהו הא ודאי לאו קושיא היא דמשום זרים נקטיה דאיכא פלוגתא דר"ש ורבנן דלרבנן אסור לזרים מפני שלא היתה להם שעת הכושר מעולם ולכך אסור להם אפילו יש בהם ששים אבל לכהנים ודאי דמותרים ולא בעינן ששים דאין זה איסור לכהנים ומה שקשה לפירוש המשנה והוא טעם לפירוש החיבור הוא החתיכות של קדשי קדשים אמאי נקטיה לימא שנתערבו הפיגול והנותר יחד עם שאר החתיכות ובהא הוי פלוגתא דלרבנן כיון שלא היה לזרים שעת הכושר אסור אפילו שנתבטלו ולר"ש כיון שנתבטלו מותרים אפילו לזרים אבל לפירוש החיבור דנקטיה להודיעך כחן דרבנן דלא מבעיא פגול ונותר דהוא חמור דאיסורו איסור כרת דודאי אסור לזרים אלא אפילו חתיכה של קדשים שאין איסורו חמור כ"כ אסור לזרים. ומה שהקשינו לפירוש החיבור למה לא חילק כאן בכהנים בין טמאים לטהורים אפשר דסמך אחלוקה דלקמיה. ולכולהו פירושי מה שאמר פיגול ונותר הוי של קדשי קדשים דאי של קדשים קלים הרי היה להם [שעת] הכושר לישראל וא"כ כהנים וישראלים שוין בו אלא פיגול ונותר של קדשי קדשים הוי ולא חש תנא דמתני' לפרש דסמך על חלוקה קמא דהוי קדשי קדשים:

ונאמר במנחה הכהן המקריב אותה יאכלנה וכו'. ט"ס הוא וצ"ל נאמר במנחה הכהן המקריב אותה לו יהיה:

ולמה חלק הכתוב כו'. קשה דבפ' האיש מקדש ובפ' אלו מנחות (דף ע"ג) אמר דקרא דלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו קאי אכולהו מנחות דמאפה תנור ודרשו קרא בכל המנחות בברייתא למאי איצטריך והיכי קאמר רבינו ז"ל דלא נאמר קרא אלא במנחת הסולת וכן בספרי דרשו כן והקשו דקשו קראי אהדדי דחד קרא אמר המקריב אותה לו תהיה ואחרינא לכל בני אהרן תהיה ותירצו הא כיצד דהיא לבית אב ומכאן יצא לו לרבינו דחולקין אותו אנשי בית אב. עוד הקשה מוהר"ר אליה מזרחי ז"ל פרשת צו ג' קושיות חדא דמנא להו לרבינו ז"ל לומר דקרא דלכל בני אהרן קאי אמנחות האפויות עד שיקשו קראי אהדדי. ונ"ל לתרץ לזה דבפרשת ויקרא אמר גבי מנחה כוללת כל המנחות והנותרת ממנו יאכלו אהרן ובניו משמע דכל המנחות שוות לאכילה וה"ה לחלוק שיחלקו בשוה. עוד הקשה דאמאי אמר לבית אב של יום ולא אמר דפירוש הכהן המקריב אותה הוי למשמרת של אותה שבת דהכי אמרינן בריש פרק טבול יום דמשמרה מקרי ראוי לחיטוי כדאמר שם והרי משמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין וכיון דפירוש המקריב הוי הראוי להקרבה נימא דהוי משמרה. וי"ל דמשמרת מקרי ראויה במקצת מפני שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב של יום יצטרכו אחרים מאנשי משמרתם לסייעם וכדכתב רבינו בפ"א מהלכות ביאת מקדש גבי שתיית יין אבל לא מקרי ראוי גמור כמו הבית אב עצמו שהיה יומו של בית אב כדהוה סבור מעיקרא בפ' טבול יום דכהן המחטא אותה יאכלנה הוי אכילה ממש היה משמע דלענין אכילה לבד סגי בראוי קצת אבל כדתריץ בגמרא יחלקנה צ"ל דהך ראוי לחיטוי צריך שיהיה ראוי גמור כדי שיחלקו לו ובהכי מיתרצה ברייתא דספרי דקאמרה דיחלקו הבית אב ולא אמרה דיחלקו המשמרה וכן כתב רבינו ז"ל. עוד הקשה דאמאי לא הקשו בספרי קראי אהדדי מכהן המחטא ואחרנא אמר כל זכר בכהנים יאכל כדאקשי גבי הא דלכהן המקריב וכו' והא דלכל בני אהרן. ונראה לי לתרץ דשאר קראי לא קשו דאיכא למימר הא בחלוקה והא באכילה ומאי דקאמר לכהן המחטא אותה וכו' היינו חלוקה כדאמר בגמרא וכן כל שאר קראי הוי בחלוקה דדוקא לכהן המקריב יהיה אבל לאכול כולם יכולים לאכול אבל הך קרא דהמקריב אותה לו תהיה וקרא דלכל בני אהרן משמע דכולהו לענין אכילה דבכולהו כתיב תהיה וגם בקרא דלכל בני אהרן כתיב איש כאחיו דמשמע דכולם שוים לכך הקשה בספרי הכתובים ותירץ דהוי ללמד דהוי לבית אב. וא"ת מהיכא ממעטינן טבול יום מקרא דהמקריב לו תהיה דמנחה הא איצטריך קרא לומר דהוי לבית אב ומדברי רבינו ז"ל משמע דמהאי קרא ממעטינן טבול יום וכן משמע בפ' טבול יום (דף ק"ב) גבי ברייתא דר' אליעזר בר"ש דנתה בא טבול יום וכו' וי"ל דממילא אימעיט דכיון דקרא דהמקריב במנחה הוי ראוי טבול יום אינו ראוי ונתמעט. וא"ת מנ"ל בכל אינך קראי דמאי דקאמר המחטא ואשר יכפר וכל אינך שכתב רבינו ז"ל דהוי ראוי לחיטוי ולמעוטי טבול יום נימא דלכהן המקריב ממש ולא ראוי דהתם ליכא קשו קראי אהדדי דאיכא לאוקמי הא באכילה והך בחלוקה. ורש"י ז"ל בפירוש החומש כתב דמדכתיב כל זכר יאכל למד דהמחטא (דהמחטא) הוי ראוי לחיטוי ולפי מה שכתבתי אין זו קושיא דהא באכילה הא בחלוקה. וי"ל דכיון דהך לכהן המקריב כו' המנחה הוי ע"כ ראוי כדכתיבנא משום דקשו קראי אהדדי גלי לאחריני ג"כ דהוי ראוי ולמעט טבול יום הוא דאתי וכדדרשינן בספרי:

כל הראוי לאכילת קדשים וכו' חולק לאכול כו'. קשה למה לא כתב חוץ מקטן דאוכל ואינו חולק וכן למטה שכתב וכל שאינו ראוי לעבוד אינו ראוי לאכול חוץ מבעל מום היה לו לומר קטן ג"כ שאוכל ואינו עובד וכי תימא סמך שכבר אמרו למעלה בעל מום נמי אמרו לעיל ומ"מ הוציאו מן הכלל ואם כן גם קטן היה לו להוציא וצ"ע. ומה שהקשה הראב"ד אמאי לא הוציא מכלל דכל שאינו ראוי לאכול אינו ראוי לעבוד הה' דברים הבאים בטומאה יש לומר דשם אינו אוכל משום שאין הקרבן ראוי לאכילה אבל רבינו לא מנה אלא הדברים שראוים לאכילה ואחרים אוכלים ממנו והוא אינו אוכל: