מאיזה מין מן השלש מנחות נסכים כמו שביארנו. בפ"ב ביאר נסכי איל ונסכי כבש ונסכי פר והיינו הג':

או שמן בפני עצמו. הרב מהר"י קורקוס ז"ל כתב דטעמו של רבינו ז"ל משום דפסק כסתם משנה דפרק בתרא דמנחות (דף ק"ד:) וגם יש טעם אחר דבפ' אלו מנחות (דף ע"ד) על מתני' דבזה יפה כח מזבח מכח כהנים אמרו מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל המתנדב שמן קומצו ושיריו נאכלים ע"כ מדאמרי דמתני' מסייע לשמואל דהמתנדב שמן קומצו וכו' משמע דהלכתא הוי דמתנדב שמן:

הניח מנחה לשני בניו ומת וכו'. בפ"ק דזבחים (דף ה':) אמרו שם למימרא דקניא להו והא אמר ר' יוחנן הניח מנחה לשני בניו ומת קריבה ואין בה (משום) שותפות ואי ס"ד קניא להו נפש אמר רחמנא וחזרו והקשו דאי לא קניא א"כ היכי אמר ר' יוחנן הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה בשלמא אי קניא להו להכי אין ממירין דהוו כשותפין אבל אי לא קניא אמאי אין ממירין ותירצו דלעולם דלא קניא ואפ"ה אינו מומר משום דאמר קרא המר ימיר אחד ולא שנים וחזרו והקשו דהיכי מצי למימר הכי הא א"ר יוחנן דמתכפר עושה תמורה וכיון דלא קניא להו לא מתכפר ותירצו מקיבעא לא מכפרי מקופיא מכפרי ע"כ. ומשמע מדברי רש"י ז"ל דלעולם לא היו שותפין ולכך קריבה דלא הוי נפש וטעמא דאינו מימר לפי זה הוי משום דאמר קרא אחד מימר ולא שנים וטעמא דאמר מימר אע"פ שאינו בעל משום דמקופיא מכפרי. ולפי זה יש לתמוה על רבינו ז"ל שכתב בפ"א מהלכות תמורה דאין ממירין מפני שהם כשותפין דמשמע דהך טעמא לא קאי אלא לפי המסקנא דאם הם כשותפין אמאי אמרינן הכא דקריבה הא בעינן נפש אלא טעמא משום דאמר קרא אחד ולא שנים ויש לומר דרבינו ז"ל מפרש דלפי המסקנא לא הוי טעמא דאחד ולא שנים אלא הם כשותפין במקצת משום דמקופיא מתכפרי ואינם שותפים לגמרי משום דמקיבעא לא מכפרי ולענין הקרבה קריבה משום דנפש מקרי כיון דלא הוו שותפין לגמרי אבל לענין מימר אין שנים ממירין דמשמע קרא אחד מימר ואע"ג דהתם נמי כתיב נפש ואמרינן דהוו כחד גבי המרה חשבינן ליה כשנים כיון דהא דמרבינן יורש משום המר ימיר הא לא מרבינן אלא יחיד כדמשמע מקרא והבו דלא לוסיף עלה וכן נראה מדברי התוס' ז"ל ואפשר דדעת רש"י ז"ל כן הוא דמקרו שותפין לענין המרה אע"ג דלענין הקרבה לא מיקרי הכי:

האומר קרבן וכו' עלי וכו'. בהל' מחוסרי כפרה בסופו אכתוב בזה:

האומר הרי עלי וכו'. כבר כתבתי בזה בפ"א מהל' נדרים ע"ש:

ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר וכו'. כתב הרב בעל כ"מ ז"ל גבי יורש דהוי בעיא דאיפשיטא אליבא דר' זירא ואע"ג דמשמע דאביי פליג נקטינן כר' זירא ע"כ. וט"ס יש כאן ודברים אלו ראויים להיות גבי אשה דשם איכא פלוגתא בפ"ק דר"ה (דף ו':) אבל גבי יורש היא בעיא פשוטה בלי שום מחלוקת שם והכי איתא התם בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר כי תדור נדר אמר רחמנא והא לא נדר או דילמא ובאת שמה כו' ת"ש דתני ר' חייא מעמך פרט ליורש וכו' בעי ר' זירא אשה מהו בבל תאחר מי אמרינן הרי הא לא מיחייבא בראיה או דילמא הא איתא בשמחה א"ל אביי ותיפוק ליה דהא איתה בשמחה ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי אשה בעלה משמחה לדבריו דר' זירא קאמר ע"כ. ויש לדקדק בדברי רבינו דמשמע דאליבא דאביי אשה ליתא בבל תאחר דהא לא מיחייבא בראיה ולא מיחייבא בשמחה דאשה בעלה משמחה וכיון שכן היה לו לרבינו ז"ל לפסוק כאביי ולומר דאין אשה חייבת בבל תאחר משום דדברי אביי נאמרו בפ"ק דקדושין (דף ל"ד:) בסוגיא דמ"ע שהזמן גרמא דהקשו שם ואדילפינן מתפילין לפיטורא נילף משמחה לחיובא ותירצו אשה בעלה משמחה כלומר אין חובת השמחה תלויה בה כדכתב שם רש"י ז"ל ומשמע דהכי הוי קושטא דמילתא. וי"ל דסובר רבינו ז"ל דלפי המסקנא שאמרו שם דילפינן מהיקשא דתפילין דאמר קרא תהיה תורת ה' בפיך תו ליכא קושיא דנילף משמחה דשאני גבי תפילין דאיכא היקשא ולא צריכינן לתירוצא דאשה בעלה משמחה והיינו טעמא דר"ז דלית ליה דאביי דלפי האמת אין אנו צריכין לתירוצו ופסק כר' זירא לחומרא דחייבת בשמחה ומפני כן כתב בפ"א מהלכות חגיגה דאשה חייבת בשמחה שכתב שם גבי שמחה ונשים חייבות בשמחה זו ונסתלקה ממנו קושית הר"א ז"ל שהשיג שם דאין אשה חייבת משום ההיא דאביי דפ"ק דקידושין ועם מה שכתבנו ניחא דהוא פסק כר"ז ודלא כאביי אבל על הרב בעל כ"מ ז"ל דסבר שם דפסק רבינו ז"ל כאביי ולא הוצרך לבארו קשה דא"כ איך פסק רבינו ז"ל כאן כר"ז וכדכתיבנא. ועוד אני תמה על הר"א ז"ל כיון דהוא סבור דהלכה כאביי וכמו שכתב בפ"א מהל' חגיגה למה לא השיג כאן על רבינו ז"ל דהיה לו לומר דאשה אינה חייבת בבל תאחר וצ"ע: