ואם רצה ליתן את האימורים וכו'. הרב בעל כ"מ ז"ל כתב שמפרש רבינו ז"ל כפירוש התוס' דמקשה במגס מקטיר להו כלומר וכי חובה הוא שיעלנו במגס למזבח הרי יכול להעלותם בידיו וכו' ואע"ג דרבינו ז"ל כתב בהלכות עבודת יוה"כ פ"ג ונותנם בכלי ומקטירם ע"ג המזבח דמשמע דחובה להקטירם במגס וכן בהל' קרבן פסח פ"א כתב ומוציא את האימורים ונותנם בכלי ומקטירם הכהן ע"ג המזבח וכן לקמן בהלכות אלו גבי מנחה כתב ונותנן על גבי האישים מכלי שרת דמשמע דחובה להקטירם במגס מ"מ י"ל שלא הוצרך שם רבינו לפרש שאינה חובה אלא סמך על מה שכתב כאן:

או שיצאו חוץ לעזרה וכו'. בסוף הלכות פסולי המוקדשין פ"י כתב רבינו ז"ל דין זה שהוא ספק וישרף בעזרה לחומרא ותמה שם מהר"י קורקוס דלא נאמר ספק זה בגמ' בפ' טבול יום (דף ק"ד:) אלא אליבא דר"ל דאמר עדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל לר' יוחנן דאמר בפ' כל התדיר (דף צ') דאע"ג דלא הגיע זמנו לצאת אם יצא קודם כשר ליכא הך בעיא ורבינו ז"ל בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין פסק כר' יוחנן דבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת דמים הזבח כשר וא"כ קשה איך פסק שם דהוי ספק והך קושיא איתא נמי כאן שכתב או שיצאו חוץ לעזרה עד שלא הגיע זמנם דפסול דלרבי יוחנן כשר. והרב הנזכר תירץ שם דמ"ש בפרק טבול יום דלא בעי לרבי יוחנן הוא קודם שידענו שהזריקה מועלת ליוצא לשורפו אבל לא לאכלו וכו' וקשה לי טובא על דבריו דמה שכתב רבינו ז"ל דהזריקה מועלת לשורפו לא קאי לבשר קדשים קלים שיצאו חוץ לעזרה אלא שיצאו ממחיצתן דהיינו חוץ לחומת ירושלים דאין עתיד לצאת שם כלל ומפני כן שורפין אותן אם יצאו קודם למקום שעתידין לצאת אחרי כן ודאי דאוכלים אותם כדאמר התם הר"א ז"ל וכן פירש הבעל כ"מ ז"ל שם דברי רבינו ז"ל. ונראה לי לתרץ דברי רבינו ז"ל ולומר דיש לדקדק עוד דשם נראה מדבריו דלא בעי בגמ' ביציאה גבי פרים הנשרפים אלא גבי בשר בלבד אבל האימורים ודאי כיון שאין עתידין לצאת אם יצאו קודם זריקה נפסלו וכי היכי דבעיא דבעי התם לא בעי אלא גבי בשר דגבי אימורים פשיטא ליה דנפסלו ה"ה ביציאה וזה נראה מדברי רבינו ז"ל שכלל שתי הבעיות יחד בעיא דלינה ויציאה וכתב פוסלת בשרן כאימוריהן או אינה פוסלת בשרן ומדקאמר אינה פוסלת בשרן משמע דאבשר לחוד הוו הבעיות האלו וז"ש כאימוריהן וא"כ קשה דבפ"א מהל' פסולי המוקדשין כתב גבי קדשים קלים דהאימורים אע"פ שאינם עתידים לצאת אם יצאו לא נפסל הזבח ואמאי פשיטא ליה גבי קדשי קדשים דהאימורים אם יצאו נפסל הזבח ונראה לתרץ לקושיא זאת דודאי ס"ל לרבינו ז"ל דיש הפרש בין ק"ק שהם חמורים לקדשים קלים שמפני שהם קלים אין פוסל בהן יציאת אימורים אבל קדשי קדשים פשיטא ליה דיציאת אימורים פוסל דבעיא דיציאה ובעיא דלינה משמע ליה לרבינו ז"ל דבחד גוונא איתמרו וכי היכי דבעיא דלינה לא הוי באימורים כדאמרינן התם ה"ה דבעיא דיציאה ועם זה נאמר לתרץ הקושיא הראשונה דרבינו ז"ל מפרש מ"ש בפ' טבול יום מאי קמבעיא ליה הפך מפירוש רש"י ז"ל והכי קאמר בשלמא לר' יוחנן בעי שפיר דאע"ג דגבי קדשים קלים אע"פ שיצאו קודם זמנם מותר מ"מ מבעיא ליה בפרים הנשרפים שהם קדשי קדשים אם החמירו בהם כי היכי דאחמירו גבי אימורים דידהו יותר מקדשים קלים או לא אלא לר"ל מאי קא מיבעיא ליה השתא קדשים קלים אמר ר"ל דפסול אם יצאו קודם זמנם כ"ש בקדשי קדשים דחמורים וכי תימא דלא בעי אלא לר' יוחנן מדבעי סתמא משמע דאליבא דכולהו בעי ותירץ דאיכא בעיא ג"כ אליבא דמ"ד עדיין לא הגיע זמנו לצאת דיש טעם להקל יותר מפני שחובה לצאת מה שאין כן בקדשים קלים ולפ"ז אתי שפיר לרבינו ז"ל דפסק כר' יוחנן שכתב ספק מפני דהבעיא לר' יוחנן גם כן היא כדפרישנא:

ולמה נאמר עצים להוציא את הסיד וכו'. תימה דבפ' כיצד צולין (דף ע"ה) אמרו שם באש ולא בסיד רותח ולא בגפסיס והקשו בגמרא דכי היכי דממעטינן גבי שריפת פר כהן משיח סיד וגפסיס מקרא דושרף אותו על עצים באש אמאי לא ממעטינן הכי גבי בת כהן דאמר באש תשרף ותירצו דהתם אש כתוב לבסוף וכו' והקשו דגבי פר נמי כתיב על שפך הדשן ישרף ותירצו דהתם איצטריך לומר ישרף אע"פ שאין שם דשן וכו' משמע מכולה סוגיא דמיעוטא הוי משום דכתיב אש ולא משום דכתיב עצים דא"כ מאי פריך בת כהן דשאני הכא דכתיב עצים ואם כן איך רבינו ז"ל כתב בהפך דאש משמע מכל מקום ומיעוטא הוי מעצים וגם בספרי קאמר כי סוגיין הפך דברי רבינו ז"ל. ועוד דרבינו ז"ל עצמו כתב בהלכות קרבן פסח פרק ח' צלהו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה הרי זה אסור שאין זה צלי אש משמע התם דמלשון אש ממעטינן. ונראה לתרץ בדוחק דאי לאו קרא דעצים אע"ג דכתיב אש לא הוה ממעטינן ליה משום דכתיב ישרף לבסוף וכדאמרינן בגמרא על שפך הדשן ישרף ואע"ג דאיכא דרשא אחרינא דישרף אע"פ שאין שם דשן לא הוה דרשינן ליה להכי אלא לרבות כל שרפות הבאות מחמת אש כי היכי דדרשינן תשרף דבת כהן אבל השתא דכתיב עצים גלי לן דקרא דישרף אתא לדרשא דישרף אע"פ שאין שם דשן וזהו שהוצרך רבינו ז"ל לומר קרא דעצים ומה שכתב רבינו ז"ל אש מ"מ הוה אמינא כן מהכרח דישרף דכתיב לבסוף וכדכתיבנא:

ואינו מבדיל הראש מן הגוף וכו'. משמע דרבינו ז"ל פליג על דברי רש"י ז"ל דקאמר בפ"ק דחולין (דף כ"א) בחטאת העוף טפי משחיטת סימן אחד הוי הבדלה כיון דעוף הכשרו בסימן אחד כל מאי דעביד טפי הוי הבדלה אבל רבינו ז"ל שכתב עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהם כו' משמע דאע"ג דשוחט שני הסימנין לא הוי הבדלה דלא מקרי הבדלה אלא הראש בעצמו והגוף בעצמו ומסייע ליה ברייתא דקאמרה בפ"ק דחולין (דף כ"א) מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו וכדכתב סמ"ק ז"ל. אבל קשה על רבינו ז"ל ברייתא דקאמרה מה להלן מולק ואינו מבדיל בסימן אחד וכן ר"א בר' שמעון אמר אי מה להלן בסימן אחד משמע דבסימן אחד הוי בחטאת העוף מליקה ויותר הוי הבדלה וע"ק דשם (דף כ':) אמרו אי הכי עור נמי כל המעכב בשחיטה מעכב בהבדלה וכו' והא מיעוט סימנין וכו' אלא אימא כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה משמע דשחיטת השני סימנים לחודייהו מיקרי הבדלה ולא איכפת לן בעור ולא בהבדלת הראש מהגוף אלא מילתא דשייכא בשחיטה דוקא ותו קשיא דאמרינן התם על ברייתא דקאמרה דבעולה שוחט שנים או רוב שנים דשנים הוי כרבנן משמע דמאי דאמרי רבנן הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו לאו דוקא מבדיל הראש מהגוף אלא שנים דוקא כדפירש"י ז"ל התם. ויש לומר דרבינו ז"ל סובר דבההיא ברייתא איכא תלתא חלוקות רבנן סברי דבעינן הבדלה גמורה הראש מהגוף וזהו שאמרו מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו ור' ישמעאל סבר דלא בעינן אלא שחיטת שנים דוקא ולא דריש ומלק והקטיר כדפירש רש"י ז"ל דארבנן קא סמיך אלא והקריבו דריש וכיון דחילקו הכתוב מחטאת ודאי דמוקמינן ליה אשנים וזהו שאמר מה להלן בסימן אחד אף כאן בסימן אחד ת"ל והקריבו ור"א בר"ש אית ליה דרוב שנים דוקא ולא שנים ומתיישבה ברייתא יותר לפי פירוש זה מפירוש רש"י ז"ל דלישנא דהקטרת הראש בעצמו משמע הבדלה גמורה וכן לא צריכינן למימר רבי ישמעאל סמיך את"ק אלא מוהקריבו לחודיה קא דריש ורבינו ז"ל פסק כת"ק דקאמר דבעינן הבדלה גמורה והא דאמר בגמרא התם אי רבנן שנים דוקא וכן מה שאמר שם והא מיעוט סימנים לרבנן דלא מעכבי בשחיטה ומעכבין בהבדלה סובר רבינו ז"ל דההוא רבנן לאו תנא קמא הוא דלתנא קמא הבדלה גמורה הראש מהגוף צריך אלא הך רבנן הוי ר' ישמעאל דאית ליה שנים כדכתיבנא וקרי ליה גמרא רבנן משום דבמנחות סוף פ' התודה משמע דר"ע נמי אית ליה הכי דדריש דרשא דמחולין וביום ובידו הימנית מחטאת דההיא דרשא הוי בין בעולת העוף בין בעולת בהמה וכדכתבו התוס' ז"ל דאפילו רבנן אית להו הכי א"כ משמע דכר' ישמעאל אתי דלרבנן מכמשפט דריש ליה ואע"פ שזה ודאי דוחק דקרי רבנן לר' ישמעאל דריהטא דסוגיא לא משמע הכי מ"מ מפרש רבינו ז"ל כן דלדידיה מתיישבא ברייתא שפיר כדכתיבנא:

ומצוי דם חטאת העוף מעכב וכו'. תימה דבריש פ"ב דמעילה (דף ט':) גבי מתני' דחטאת העוף הוזה דמה שחייבים עליו משום פיגול נותר וטמא ואין בה מעילה ואמרו שם דמ"ד מיצוי חטאת העוף מעכב תני במתני' מיצה דמה דדוקא המיצוי מפיק ליה מידי מעילה ולא ההזאה ואם כן רבינו ז"ל דפסק כאן דמצוי חטאת העוף מעכב איך כתב בפ"ב מהל' מעילה שההזאה מוציאה מידי מעילה שכתב שם הוזה דמה אין בה מעילה אבל אסור ליהנות וכו' והנהנה בהן אחר ההזאה מעל ואי אמרינן דאית ליה לרבינו ז"ל דמ"ש בגמ' דתני שם מיצה לאו משום מעילה דבהזאה לחודיה נפיק מידי מעילה אפי' שהמצוי מעכב אלא משום חיוב פגול ונותר וכו' קאמר דאין ראוי לחייבו אלא אחר מיצוי ורבינו ז"ל לא הוצרך לבאר גבי פגול ונותר דבעינן מיצוי מפני שכתב בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין זה הכלל כל דבר שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פגול ונותר וכו' עד שיקריבו מתירין כהלכתן וכיון דכתב כאן דהמיצוי מעכב הרי ודאי שאין חייבים משום פיגול וכו' אלא אחר המיצוי דאם לא כן לא קרבו מתירין כהלכתן ומכל מקום אפילו תאמר כן קשה דמנא ליה לרבינו ז"ל לחלק בכך כיון דבמתניתין תנינן מיצה נימא דמשום מעילה נמי נקטיה כפשטא דמתניתין ואמאי דחיק אנפשיה לומר דמשום אינך נקטיה אבל מעילה בהזאה לחודיה נפיק מידי מעילה:

וזו מעבודות קשות. כאן דקדק רבינו ז"ל בלשונו אבל בהלכות עבודת יוה"כ פ"ד כתב זו היא עבודה קשה וכו' וקשה דגם שם היה לו לכתוב מעבודות קשות כדכתב כאן דכן אמרו בגמרא ג"כ שם:

והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש. קשה טובא דבפרק קדשי קדשים (דף ס"ג:) הביאו ברייתא ואמרו שם מאי קאמר כלומר דאי אפשר לומר דבהזאה צריך שיתן קצת למטה כדברי רבינו ז"ל מדקאמר ברישא הוזה דמה ולא קאמר מדמה וכדפרש"י ז"ל ואמרו שם דלא תנינן הוזה אלא מיצה אבל ההזאה צריך על כל פנים כולה למטה וזהו שאמר ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה מדם הנפש דהיינו כל ההזאה אבל זה שכתב רבינו דההזאה במעט למטה סגי הוא הפך הסוגיא אם לא שנאמר דרבינו ז"ל לא גריס שם בפ' קדשי קדשים אלא הברייתא לחודה ותו לא ולא גריס מאי קאמר וכו' הפירוש דפריש בגמ' וכדגריס רש"י ז"ל וכיון דלא גריס אלא ברייתא לחודה ודאי דמשמעותא כדברי רבינו ז"ל ועדיין צ"ע: