Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Sales Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כשם שאין כליו וכו'. כך היא סברת בעל ההלכות והרמב"ן בספר המלחמות הליץ בעד הרי"ף ז"ל וסובר דמאי דהקשו אי בכליו של מוכר אמאי קנה לוקח אליבא דכ"ע הוא, מסכים למה שכתב הרב המגיד ז"ל וע"ש ויסתלק מעליו תלונות הרב מוהרי"ק ז"ל:
דבר הנקנה במשיכה אם היה ברה"ר וכו' כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים קנה וכו'. כוונתו כמו שביאר הרב המגיד ז"ל דהיכא דמשכה כולה לרשות שאין המשיכה מועילה כיון שהוציא מקצת החפץ לרשות שהמשיכה קונה סגי ומ"ש בפ"ג עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו וביאר שם הרב המגיד ז"ל דבריו שאם יוציאנה כולה מן הרשות שאין המשיכה מועילה לרשות שהמשיכה מועילה י"ל דהתם איירי שהיא סמוכה לרשות שהמשיכה מועילה והיא עומדת סמוך לאותו רשות כדי למשכה כולה צריך שימשכנה כולה לרשות שהמשיכה מועילה:
טעון של פירות שהיה מונח וכו'. כתב ה"ה משך חמריו ופועליו וכו' ואע"ג דפסק עד שלא מדד וכו' ואוקמוה במתכלי דתומי וכו' דין זה שכתב רבינו ז"ל הוא משנה שם משך ולא מדד קנה ולא היה לו להרב המגיד ז"ל להאריך ולכתוב כל זה אלא דנראה כוונתו שהוא מבין בדברי רבינו ז"ל שאין המשיכה מועלת בכליו של מוכר ויצא לו כן משום דכתב טעון של פירות משמע ליה שאינם בכלי אלא הוו מתכלי דתומי ולכך כתב שיצא לרבינו שאין המשיכה מועלת בכליו של מוכר דמשמע ליה דפירקן והכניסן לתוך ביתו מטעם משיכה הוא כדפירש רשב"ם ז"ל שם בשם י"מ וכשפשטו בגמ' בכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה הוא משום דמשמע ליה לגמ' דקנין משיכה וקנין רשות הם שוים וכי היכי דרשות לא מהני בכליו של מוכר ה"נ משיכה בכליו של מוכר לא מהני ולהכי פשטוה בגמ' כיון דפירקן דהוי מטעם משיכה קני לוקח בכליו של מוכר ש"מ דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה ועל הא אוקמוה בגמ' במתכלא דתומי משמע דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני ולכך כתב טעון וכו'. זה נראה ממ"ש כאן ה"ה ז"ל אלא שקשה לזה דבפ' זה גבי המושך חמריו ופועליו פירש ה"ה ז"ל הך ברייתא דפירקן לדעת רבינו ז"ל מטעם רשות הוא ולא מטעם משיכה. לכך נראה לומר דה"ה ז"ל סובר ודאי שרבינו מפרש דטעמא דפירקן הוא משום רשות והוי בין לוקח בין מוכר ומ"מ נראה לו לה"ה ז"ל דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני מדלא תירצו בגמ' בכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה והכא מטעם משיכה הוא דפירקן קתני נראה ודאי דאית ליה לגמ' דמשיכה לא מהניא בכליו של מוכר כמו רשות דשוים הם:
היו הפירות בסימטא וכו'. דעת רבינו ז"ל שאפי' שמכר המוכר בכלי של עצמו ברשות הלוקח בסימטא או בחצר של שניהם קנה לוקח ודעת שאר המפרשים ז"ל שהביא ה"ה ז"ל דעתם לומר שהמוכר ימדוד בכליו של לוקח ודעת ההלכות כפי מה שביאר ה"ה ז"ל במ"ש אלא דטרם מדידה קאמר נראה דהוא דעת שלישי דמדד בכליו של מוכר ועירה לתוך כליו של לוקח וזהו שכתב ה"ה ז"ל אבל בשעת מדידה לכליו של לוקח הוא מודד ומ"מ השיטה האחרת שהיא שיטת המפרשים היא עיקרית וכבר אפשר לומר דדעת ההלכות לפי מ"ש ה"ה ז"ל דטרם מדידה קאמר הוא כדעת שאר המפרשים דבעינן שימדוד בכליו של לוקח לתוך כליו של לוקח ומ"ש טרם מדידה ר"ל קודם שימדוד אלא שהובא מבית המוכר הוא בכלי המוכר דאי לאו הכי בדלא מדד קני דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה אבל לעולם דהמדידה היה בכליו של לוקח וכן העירוי ג"כ ומפני שלא נתבאר בדברי ההלכות זה בפירוש כתב והשיטה האחרת עיקרית אבל באמת הפירוש הראשון נראה מלשון ה"ה ז"ל דהכי דייק דאומר לכליו של לוקח ואם כפירוש בתרא הוה ליה למימר בכליו של לוקח. כתב ה"ה ז"ל דדברי ההלכות נוטים לדברי רבינו ז"ל וקשה דהיכי מצינן למימר דמאי דקאמר בהלכות והוא דאיתנהו בכליו של מוכר ר"ל דמודד לתוך כליו של מוכר, חדא דהם כתבו דאי ברה"ר הא קי"ל דאין כליו של לוקח קונה לו ברה"ר ומאן דכר שמיה כאן כליו של לוקח הא לתוך כליו של מוכר הוא מודד. מיהו לזה י"ל דמק"ו קא מייתי דאפילו כליו של לוקח אינו קונה לו ברה"ר כ"ש כליו של מוכר ותו קשיא מאי דקאמר ואי ברשות מוכר הא קי"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח דמאי קושיא הא לדידיה נמי תקשי דכיון דהוי כליו של מוכר הוי כמו זיל קני כדתירץ הרב מוהרי"ק ז"ל ה"נ נימא דהוי רשות מוכר וכליו של לוקח קניא ליה משום דהמדידה הוי כמו זיל קני דהא עדיף טפי זיל קני להשאיל לו רשותו מזיל קני גבי כלי דבהא איכא פלוגתא בח"מ ובזיל קני גבי רשות הוא פשוט בגמ'. וי"ל דהמדידה שהוא בתוך הכלי של מוכר הוי ודאי כאילו משאיל לו הכלי כיון דהוא מענין המדידה אבל הרשות צריך שיאמר לו זיל קני בפירוש ואפילו שימדוד לו בתוך כליו לא מהני המדידה לומר דהוי כמו משאיל לו הרשות דאין זה מענין המדידה ודוק:
ואם אמר לו כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה וכו' כל סאה שיגביה המוכר ויערה אותה. לשון זה של ויערה אותה אם הוא מדוייק קשה דבלא עירוי נמי אלא במלוי המדה לבד הרי הוא של לוקח כמו שכתב הרב ז"ל לקמיה היתה המדה של אחד מהם וכו' כיון שהגיע לרושם מן הרשמים קנה משמע בלא עירוי ולדעתו ז"ל אין הפרש בין אם המדה של מוכר או אם היא של לוקח דבכל גוונא משנתמלאה המדה היא של לוקח כמו שמבואר למטה בדברי ה"ה ז"ל וזהו שלא כדעת הר"א ז"ל ושלא כדברי הטור ז"ל שכתב בספר ח"מ סימן ר' שאם המדה היא של מוכר עד שיערה אותה היא ברשותו. ואם לשון זה אינו מדוייק מ"מ קשה דבפרק המוכר את הספינה (דף פ"ו) פרכינן על הך מתני' דאמרה אם עד שלא נתמלאה המדה למוכר וכו' הא מדה דמאן וכו' ואלא מדה דמוכר משנתמלאה מדה ללוקח מדה דמוכר היא ואם כדברי רבינו ז"ל דבמלוי המדה של מוכר בלא עירוי כלל קנה לוקח דהרי אמרת דהך ויערה אינו מדוייק מאי פריך התם שמשנתמלאה מדה ללוקח הא דין הוא דליהוי הכי דכן הוא לפי האמת דבסימטא או בחצר של שניהם במילוי המדה של מוכר סגי ובסימטא ובחצר של שניהם איירי מתני' כמבואר שם אבל אי אמרת דהעירוי מדוייק הא ניחא דבמילוי לבד לא סגי ואפשר דהעירוי אינו מדוייק ומ"מ דעת רבינו ז"ל הוא דכשמדד המוכר עצמו אפי' בכליו של מוכר קנה לוקח בלא עירוי דהמדידה הוי כמו שאומר לך קנה דאפילו בכליו של לוקח ברשות מוכר כשאמר לך קנה קנה וכמו שתירץ מהררי"ק ז"ל דעת רבינו ז"ל אבל כשמדד אחר לא קנה ומתני' דעד שלא נתמלאה המדה איירי בכולל בין שמדד המוכר בין שמדד אחר ומפני כן קא מתמה בגמ' דבמדידת אחר לא קנה במילוי המדה של מוכר. וגם אפשר לומר דהעירוי מדוייק מ"מ כאן שהעירוי לסוף הוא בכליו של מוכר צריך עירוי כיון דלבסוף אתי דבר גריעותה צריך שיהיה שום עדיפות בתחילה שהוא עירוי אבל לקמן גבי היתה המדה וכו' כיון דבהעירו בכליו של לוקח אין סופו לבא לידי גריעות לבסוף לומר דצריך עדיפות בתחילה. א"נ עדיף שנתמלאה מעירוי וכדכתב הרב בעל כ"מ ז"ל ודוק:
ואילו לא היו הפירות בכליו של מוכר וכו'. כתב כן רבינו ז"ל לומר דאם לא היו בכליו של מוכר אע"פ שאמר כור בשלשים סלע לא אמרינן דקפיד ורשות קנה בלא מדידה וכדברי ההלכות וכן נראה לומר בדעתו ז"ל דכשמשך אפי' שאמר כור בשלשים אין מדידה מעכבת וזהו שאמרו במשנה משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה ואוקמה ה"ה ז"ל לדעת רבינו ז"ל דאמר לו כור בשלשים ולא נגמרה מלאכת המדידה ואפ"ה כשמשך ולא מדד קנה דכיון דמשך אין המדידה מעכבת כן נראה דעתו ז"ל. ובאמת שיש תימה בדבריו דא"כ איך הצריך רבינו ז"ל למטה בפירקן הלוקח והכניסם לתוך ביתו אחר פסק הדמים מדידת המוכר שכתב אם פסק הדמים ואח"כ מדד המוכר דבפסק הדמים לבד סגי דהתם איירי במתכלי דתומי בלא הפסק כליו של מוכר כמ"ש שם ה"ה ז"ל וכיון דאינם בכליו של מוכר הרי כתב כאן שכיון שהם ברשות הלוקח קנה משפסק אע"פ שלא מדד וא"כ לא היה לו להצריך שם מדידה אלא פסק לבד וכדברי היש מפרשים שכתב שם ה"ה ז"ל. אשר ע"כ היה נראה לומר דמ"ש כאן רבינו ז"ל ואילו לא היו הפירות בכליו של מוכר לא קאי אלא אחלוקה דכור בשלשים סאה בסלע אבל אחלוקה קמא דכור בשלשים סלע לא קאי דודאי התם המדידה מעכבת ואם לא מדד לא קנה דאכור קפיד אע"פ שאינם בכליו של מוכר ומפני כן הצריך רבינו ז"ל למטה מדידה משום דאיירי אפילו שאמר לו כור בשלשים ומ"מ כשמשך אפי' שאמר לו כור בשלשים צ"ל דאפילו לא מדד קנה לדעת רבינו כפי מה שביאר ה"ה ז"ל לדעתו מתני' דמדד ולא משך דאיירי דאמר לו כור בשלשים ולא נגמרה מלאכת המדידה וברישא אמרו משך ולא מדד קנה ומוכרח הוא כמו שביארנו:
וכן המוכר וכו'. הרב בעל כסף משנה ז"ל האריך קצת לתת טעם לכל אלו החלוקות שנראות מיותרות:
היתה המדה של אחד מהם וכו'. הבין ה"ה ז"ל דברי רבינו ז"ל דהוי בין במוכר בין בלוקח והקשה דמשנה שלימה שנינו מדד ולא משך לא קנה ותירץ ואולי שהוא מפרש אותה דדוקא בכור בשלשים שלא נגמרה מלאכת המדידה, וקשה על זה דא"כ מה הקשו בגמרא על ר"י דאמר מדד והניח על סימטא קנה ממתני' דמשך ולא מדד לימא דר"י איירי שגמרה מלאכת המדידה ומתני' איירי שלא גמרה מלאכת המדידה ועוד כשהקשו בגמרא מתרי מימרי דר"י דחד אמרה הניח על גבי סימטא קנה וחד אמרה לא קנה אמאי לא מתרץ כאן שנגמרה מלאכת המדידה כאן שלא גמרה ועוד דנראה לפי זה דבמודד לתוך קופתו שהוא בכליו של לוקח קנה אליבא דכ"ע אפילו לא גמרה מלאכת המדידה ומפני כך פירש רבינו ז"ל גבי כור בשלשים דלא גמרה מלאכת המדידה דלא קנה דהוי בתוך כליו של מוכר דאם בכליו של לוקח אפילו לא גמרה הא אמרי' בגמרא דמימרא בעינן וא"כ קשה דמשמע מדברי רבינו ז"ל כאן דמדה של לוקח בעינן שיגיע לרושם מן הרשמים כדי שיקנה הא אפילו שלא תגיע לרושם מן הרשמים כיון דהוא בכליו של לוקח קנה. מיהו לזה י"ל בדוחק דמאי דכתב כאן רבינו ז"ל כיון שהגיע לרושם לא קאמר הכי אלא משום מדה דמוכר אבל מדה דלוקח אפילו לא הגיע לרושם קנה. ולקושיות הראשונות י"ל דמי שמפרש גבי הניח על גבי סמטא דלא איירי במודד לתוך קופתו משום דס"ל מימרא כפשטה דמשמע על גבי סימטא ממש ולא בתוך כליו ואי מוקמינן לה בשגמרה מלאכת המדידה הוה קשיא לן מאי איריא דנקט על גבי סימטא אפילו בכליו של מוכר קני כדכתב רבינו לעיל אלא ודאי דאיירי שלא גמרה מלאכת המדידה ומש"ה דוקא על גבי קרקע קנה אבל לתוך כליו של מוכר לא ומש"ה פריך ליה בגמרא ממתני' דמדד ולא משך דלדידיה על כרחין מימרא דר"י הוי בשלא גמרה כדמשמע לישנא דעל גבי סימטא כדכתיבנא ובתרי מימרי דרבי יוחנן דתירץ בגמרא כאן במודד לתוך קופתו כאן על גבי קרקע ה"ה דהוה מצי לשנויי כאן שגמרה מלאכת המדידה כאן שלא גמרה דמה לי הא מה לי הא סוף סוף על גבי סימטא אינו מדוייק והראיה דמייתי בגמרא ה"נ מסתברא הוא לומר דאי אפשר לומר דעל גבי סימטא מדוייק וכמו שפירשתי וצריך אתה לומר דאיירי במודד לתוך קופתו או שגמרה מלאכת המדידה. עוד קשה לפירוש רבינו ז"ל שמפרש הברייתא דקאמרה של אחד מהם ר"ל בין המוכר בין הלוקח כשהקשו בגמרא לרב ושמואל מהך ברייתא דאם היתה המדה של אחד מהם המקשה היכי הוה אתייא ליה ברייתא שפיר דהא לדידיה דלא הוה ידע שנתנה כו' א"כ כשהיה בכליו של מוכר אמאי קנה לוקח ראשון הא לקמן מתמהינן בגמרא ואמרי' ואלא מדה דמוכר משנתמלאה מדה ללוקח מדה דמוכר היא וכי תימה דהמקשה סובר שהיתה המדה של אחד מהם ולא הוי אלא דלוקח א"כ קשה טובא חדא דמאי מקשה לרב ושמואל הא אינהו לא אמרי אלא כשהוא מודד לתוך כליו של מוכר כדמפרש רבינו אבל לתוך כליו של לוקח לעולם דקנה ועוד כיון דהמקשה סובר דהוי בכליו של לוקח דוקא היכא ראה רבינו ז"ל בדברי המתרץ דסובר דהוי בכליו של לוקח או של מוכר. וי"ל לדעת רבינו ז"ל דהוה מצי למימר ליה וליטעמיך:
לפיכך המושך חמרים ופועלים וכו'. כאן חסר לשון בדברי ה"ה ז"ל וכוונתו לומר דרבינו ז"ל מפרש רישא דברייתא דקאמר בין מדד עד שלא פסק בין פסק עד שלא מדד דמשמע דהא אי הוו תרתי סגי איירי בשמדד לוקח דמדד דברייתא איירי במדידה דלוקח או מוכר בכליו של לוקח וסיפא דברייתא דקאמר בפירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור ר"ל עד שלא מדד לוקח אבל מוכר צריך למדוד מדד עד שלא פסק אפילו פסק לסוף קודם פסק יכול לחזור בו ובכי הא איירי כולה ברייתא דמדידה, זו היא כוונתו ז"ל וחסרון הלשון בדבריו במ"ש דק"ל דכליו של מוכר דצ"ל עוד ברשות לוקח לא קנה פרקן והרי הם מונחים ברשות לוקח בלא הפסק כליו של מוכר בזה פסק וכו' כן נמצא בספר מוגה ומבואר כוונתו כמ"ש וכל זה איירי במתכלי דתומי כמבואר בדבריו ז"ל. ומ"ש כאן רבינו ז"ל או שפסק הדמים ואח"כ מדד המוכר שניהם יכולים לחזור בהם אע"ג דלעיל כתב דבמדידת המוכר ברשות לוקח סגי היינו דוקא כשהיא ברשותו אבל מדידה זאת היא על החמורים ואינה ברשותו וכן מבואר בדברי הטור ז"ל בח"מ סי' ר' מ"ש ה"ה ז"ל בהך חלוקה אבל לתוך כליו של מוכר והמודד מוכר לא קנה דקי"ל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה אין הכוונה לומר דאע"פ דהמדידה דהכא הוי רשות לוקח מ"מ לא קנה משום דהוי בכליו של מוכר דודאי הא לא מיקרי רשות לוקח כיון דהיה המדידה על החמורים כדכתיבנא אלא דרצה להוכיח הדבר בק"ו דאפילו שיהיה ברשות לוקח ממש לא קנה כיון דהוא בכליו של מוכר כ"ש הכא דאע"ג שהיא בביתו של לוקח כיון דהוא בכליו של מוכר כ"ש הכא אע"ג שהוא בביתו של לוקח כיון שהוא על החמורים לא איקרי רשותו והוי ככליו של מוכר דלא קנה, כן צ"ל בדבריו ודוחק: ומ"ש והא דמשמע שאם פסק ואחר כך מדד קנה דוקא וכו'. פשוט הוא דמשמע ליה כן משום דרישא דברייתא אמרה פסק ולא מדד מדד ולא פסק דשניהם יכולים לחזור דכשאיכא תרתי אין יכולים לחזור אע"ג דהתוס' דחו זה ואמרו דמשום סיפא נקטיה פשטא דברייתא לא משמע הכי לפיכך פירש הברייתא בלוקח והשתא כשפסק ומדד הלוקח ודאי קנה וכיון דפסק ולא מדד דסיפא הוי לא מדד הלוקח אבל המוכר מדד כדכתיבנא וזהו הביאור שביאר ה"ה ז"ל בדעת רבינו ז"ל והוא מוכרח ופשוט:
הנוטל כלים מבית האומן וכו' והוא שיגביהנו וכו'. קשה דהיכי קאמר דאגבהה כדי לקנותו הא לא קאמר שמואל אלא ע"מ לבקרו דמשמע דאינו מכוין לקנות. ותו קשיא דלעיל גבי דבר הנמכר ודמיו קצובים וידועים כו' למה לא כתב רבינו ז"ל שיהא חביב דאל"כ הוי ברשות מוכר ולא קנאו כדכתב כאן. ועוד קשה בהלכות ערכין פ"ו כשכתב שם רבינו ז"ל דין המוכר דלועים והקדישם למה לא כתב שיהא חביב על הלוקח כדכתב כאן, וע"ק לעיל השוה רבינו ז"ל דמיו קצובים לפסק ולדברי ה"ה אינו כן דבדמיו קצובים יכול הלוקח לחזור ויש לדבריו ראיה משום דאמרו בגמרא גבי מעשר אטו משום דאמר לקנות קנה וכתב שם רשב"ם ז"ל הא אפילו קייצי דמייהו יכול להחזירם. וע"ק דיוקא אדיוקא דברישא כתב הנמכר חביב דהיינו זבינא חריפא דאמרו בגמרא משמע הא זבינא מיצועא פטור ובסיפא משמע איפכא דקאמר אבל חפץ שהמוכר קץ דהיינו זבינא דרמי על אפיה משמע הא זבינא מיצועא חייב. ועוד דבגמרא (דף ל"א) בנדרים משמע דדינא דשמואל ליתיה אלא בזבינא חריפא. ויש לומר כשהוא מגביה החפץ לקנותו אין הפרש בין חביב לאינו חביב ובודאי כיון דדמיו קצובים קנאו לגמרי ואין הלוקח יכול לחזור ולא המוכר והיינו דכתב רבינו ז"ל לעיל דדמיו קצובים הוי כפוסק. ובהלכות ערכין לא חילק בין חביב לאינו חביב משום דאיירי במגביה לקנותו אבל כאן אינו מגביה לקנותו אלא אם ייטב בעיניו וכיון שהגבהה זאת אינה אלא לקנותו אם ייטב בעיניו לא העמידוהו ברשותו אלא לענין אונסין ולא לענין חזרה ויש חילוק כאן בין חביב לאינו חביב ומ"ש והוא שיגביהו ר"ל אם ייטב בעיניו הגבהה זאת מועילה לקנותו ודוקא בחביב חייב באונסין הא זבינא מיצועא דהוי הנאה למוכר וללוקח כדמשמע בגמרא הוי דינא אחרינא דהוי כשומר שכר ואינו חייב באונסין אלא בגניבה ואבידה דדוקא בחביב דהוי כל הנאה שלו הוי כשואל ובזבינא דרמי על אפיה הוי כשומר חנם ופטור לגמרי ובהכי לא קשיא דיוקא אדיוקא דזבינא מיצועא הוא דין שלישי: